כתב רבינו בסימן רנב סעיף ב "והמגיס בקדירה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשל שההגסה גורמת למהר הבישול ואפילו אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יום מ"מ כשמגייס בהן בשבת חייב משום צובע שע"י ההגסה נקלט הצבע בצמר כו'", ובסימן שיח סעיף ל כותב רבינו "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין מע"ג האור אם אינן מבושלין כל צרכן לא יוציא מהם בכף שנמצא מגיס ויש בזה משום מגיס כמ"ש למעלה", עכ"ל. והנה מקטע זה משמע שמגיס דאורייתא ישנו רק אם לא נתבשלו כל צרכן ואפילו בעודן על האש, שהרי רבינו מראה מקום למה שכתב לעיל - ושם אינו מחלק אם עומד על האש או שהוסר מעל האש, וגם מצד הסברה אין שייך בישול דאורייתא במה שכתב נתבשל כל צורכו, וכמ"ש רבינו בסימן שיח סי"א שאין בישול שייך בנתבשל כל צורכו [ורק בלח שנתקרר יש בישול אחר בישול].

והנה בהמשך סעיף ל הנ"ל מוסיף רבינו "אבל אם נתבשלו כל צרכן מותר להגיס בהן לאחר שהעבירן מע"ג האור אבל צמר שביורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (משום צובע), שכן דרך הצבעין להגיס בו תמיד כדי שלא יחרך". וכאן יש לכאורה להקשות, שהרי בסימן רנב הנ"ל משמע שכל החיוב הוא רק משום שע"י ההגסה נקלט הצבע, ומשמע שאם כבר קלט הצבע אין איסור, ואילו כאן אוסר רבינו אע"פ שקלט הצבע? והנראה לומר דבסימן רנב מדבר רבינו מדין איסור תורה וכאן מדין דרבנן, כלומר שמדין תורה רק אם לא נקלט הצבע אסור אבל מדרבנן אסור גם אחר שנקלט הצבע.

והטעם שרבינו בסימן רנב אינו מתייחס לאיסור דרבנן הוא, כי בסימן רנב אוסר רבינו לתת צמר ביורה מבעוד יום מחמת חשש הגסה ולכן צריך שהקדירה תהא טוחה בטיט כדי שלא יבוא לחשש מגיס, ומובן שהגזירה היא רק מחמת חשש דאורייתא - על כן מזכיר רבינו אפשריות של איסור תורה בלבד, כי לא גזרו מחמת חשש מגיס דרבנן כי הוא גזירה לגזירה. - ושם לא נכנס רבינו לפרט דיני מגיס אלא דיני השהיה מערב שבת, ומשא"כ בסימן שיח ששם עיקר דיני בישול והלכות מגיס מביא רבינו גם דיני מגיס דרבנן, שאפילו בנתבשל ונקלט הצבע בצמר יש שם מגיס מדרבנן, ובסוגריים מבאר רבינו שהאיסור הוא משום צובע, ויש לעיין דהרי כבר קלט הצבע קודם, ומה שייך בזה צובע? - ואולי הפי' שכיון שבלי ההגסה היה נחרך ונשרף הצמר והצבע ע"כ זוהי פעולה שנחשבת צביעה מדרבנן, ואפשר גם שזה במוסגר כי כנ"ל כיון שכבר נצבע כראוי אין שייך בזה צובע כלל, אלא דמ"מ כיון שזה דרך הצבעין זה דומה למכה בפטיש או צובע אע"פ שאינו באמת צובע, ורק שעושה פעולה שלא יתקלקל הצבע.

והנה בהמשך הדברים כותב רבינו "ויש מחמירין גם בקדירה בכל ענין והעיקר כסברא הראשונה והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש", עכ"ל. והיוצא מזה שבעודה על האש אין להגיס ויש מקום להחמיר גם בהוסרה מן האש,

וטעם הדבר שמחלק בין עודה על האש או שהוסרה מעל האש מדין מגיס דרבנן בנתבשלה כל צורכה אע"פ שבמגיס דאורייתא בלא נתבשלה כל צורכה אין חילוק כנ"ל, נראה לבאר, דהנה יסוד איסור מגיס בנתבשלה כל צורכה נתקשו בזה מה האיסור, הרי כבר נתבשלה כל צורכה ומה איסור בישול שייך בזה. והנה יש שביארו בזה שעצם ההיפוך והקירוב לתחתית הקדרה והאש זה גם כן נקרא בישול מדרבנן, כי יש כאן תוספת מסוימת, ולכאורה ביאור הדברים הוא ע"פ מה שכתבו קצת פוסקים שבעודה על האש יש בישול אחר בישול - משום שמוסיף באיכות הבישול [והובאו דבריהם במשנה ברורה סימן שיח ובשער הציון מו], או באופן אחר משום שכן דרך המבשלים ע"ג האש להפך בכף כדי שלא ישרף ודומה למלאכה, וכעין מה שהביא רבינו גבי צביעת צמר כנ"ל, ולכן יש מקום להחמיר יותר ע"ג האש מדין מגיס דרבנן, ולכן יש מה להחמיר בזה בעודה על האש אפילו בלי הגסה, אלא עצם ההוצאה נאסרת לכתחילה - כיון שבדרך ממילא נמצא מגיס, אבל בהוסרה מן האש אין לאסור אלא בהגסה ממש, וטעם האיסור בהגסה ממש גם באינה על האש יש לבאר דמ"מ יש כאן דמיון לבישול בעצם ההיפוך וקירוב החתיכה על הרוטב או אל חלק התבשיל שהרי לכן הוא מגיס ודומה למלאכה.

אבל בעודה על האש יש טעם נוסף לכך כנ"ל, כי ההגסה שלא יחרך וישרף ג"כ דומה למלאכה, ולכן בזה יש להחמיר גם בהגסה מועטת, דהיינו שע"י שמוציא בכף נגרמת ההגסה ממילא בסגנון אחר יש שני צדדי איסור במגיס; האחד משום שמערבו ברוטב - ובזה אין לחלק בעודה על האש או שהוסרה משם, והשני משום שגורם שלא יחרך וישרף וזה שייך רק בעודה על האש, והנה הוצאת מאכל מהקדירה בכף אינה פעולת ערבוב ממש שתיאסר מצד שמוסיף בבישול, ועל כן מותר כשאינה על האש ורק בניעור והגסה ממש אסור, משום שמסייע לשפר התבשיל - ודומה לבישול כנ"ל.

אבל בעודה על האש יש גם הענין שמונע את השריפה של המאכל ודומה למלאכה כנ"ל, וזה שייך גם אם בדרך ממילא זה נגרם ע"י הוצאת דבר מהתבשיל כיון שמ"מ זה מונע אפשרות שישרף התבשיל, ולכן זה אסור גם אם זה נעשה בהגסה מועטת שנעשית בדרך ממילא ע"י הוצאת דבר מהקדירה, אלא שמ"מ זה רק מדרבנן - כיון שמבושל כבר כל צורכו וכנ"ל.