נשאלה שאלה כמ"פ: בית שישראל ונכרי דרים בו כאותם הנשואים בנישואי תערובת רח"ל האם להשתדל שיקבעו מזוזה בביתם, וביותר השאלה אודות הילדים שאביהם נכרי האם נצרכים לקבוע מזוזה. וכן מה דין הברכה כשקובעים מזוזה במצב זה?

בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ו ס"א) כותב המחבר: "אלו המקומות שחייבים במזוזה . . ובית האשה ובית השותפים כולם חייבים". ומוסיף הרמ"א "ודוקא כשבית השותפים ישראלים, אבל בית של ישראל ועובד כוכבים פטור ממזוזה (מרדכי ספ"ק בעבודת כוכבים)".

בטעם הפטור כתב הט"ז (שם סק"ב): "דשותפות מרבינן מדכתיב ירבו ימיכם, ובעובד כוכבים אין לומר כן". וכדבריו מפורש בדברי הלבוש בעטרת זהב (רפ"ו ס"א) "ובית השותפים דחייבי, דוקא כשהשותפין הם ישראלים דקאי "ביתך" על כל אחד מהם, שכל אחד חייב. דהא כתיב בתריה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". כל החפץ בחיים חייב, כלומר כל מי שיקיים התורה והמצווה. אבל בית של שותפים ישראל וגוי, פטור ממזוזה דגוי אינו חפץ בחיים, שהרי אינו מקיים התורה שהיא החיים וכיון דחלקו של גוי פטור, גם הישראל פטור דשמא כל המזוזה הוא חלקו של גוי...".

אבל הש"ך (שם סק"ו) כתב הטעם: "כיון שהמקצת הוא של עובד כוכבים וגם משום סכנה, כדי שלא יאמר העובד כוכבים שהישראל עושה מעשה כשפים . . ודלא כהעט"ז [הלבוש] שכ' הטעם "משום דכתיב למען ירבו ימיכם וגו' והעובד כוכבים אינם חפצים בזה שהרי אינן מקיימין התורה כו'".

ולכאו' יהי' נפק"מ בין הטעמים. להט"ז הפטור דשותפות עכו"ם הוא מעיקר הדין ולא משום סכנה [ועיי"ש בהט"ז סק"ג שמביא טעם הסכנה רק לגבי הפטור של חצירות ועיירות שמקצת עו"כ דרים שם, ואכ"מ]. אבל להש"ך שהוא מטעם סכנה ניתן לכאו' להסיק שבבית שאין חשש סכנה יש לקבוע מזוזה. אלא דהש"ך התחיל דבריו בהטעם "כיון שהמקצת הוא של עו"כ" . . ורק הוסיף שהוא גם משום סכנה. וצריך קודם לבאר הטעם הראשון בזה. וכדלקמן.

ב. והנה בדין זה נחלקו כבר ראשונים. דהגמ' (חולין קלה, ב) דורשת לשון הכתוב בכמה מצוות שנכתב בלשון יחיד דממעטינן שותפות, דשותפים פטורים ממצוה זו, בכמה מצוות שותפות עם גוי ובכמה אף שותפים ישראלים ובין הנידונים הוא מצות מזוזה. ובלשון הגמרא: "מזוזה אע"ג דכתיב "ביתך" דידך אין שותפות לא. כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ואלא ביתך למאי אתא לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין".

והקשו בתוס' (קלו, א ד"ה ביתך): "תימה, אמאי לא אמר שותפות דעובד כוכבים כדקאמר בכל הני דלעיל". ותוס' נשאר בקושיא, משמע לכאו' שתוס' סוברים עכ"פ ששותפות עכו"ם פטורה מן המזוזה מדאורייתא.

אבל הרשב"א בחידושי הרשב"א (חולין שם) הקשה כקושיית התוס', ומתרץ: נראה לי משום מזוזה חובת הדר הוא ולשמירה עשויה. ואפילו דשותפות דגוי ישראל הדר בה צריך שמירה". וכ"כ הריטב"א (חידושים הריטב"א. חולין שם): "אבל ליכא למימר דאתי למעוטי שותפות. דאפי' היה הבית כולו של א"י וישראל דר בה חייב במזוזה, דקי"ל (פסחים ד, א) מזוזה חובת הדר היא וישראל בכל מקום צריך שימור". וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה עיי"ש.

ותוכן דברי מחלוקת זו הם דברי השואל במרדכי (מקורו דהרמ"א הנ"ל), וז"ל: "והר' אביגדור שאל לחמיו הר' חיים - בית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו אם חייב במזוזה, מההיא דראשית הגז דלא קאמר אלא ביתך למה לי למעוטי שותפות של עו"כ, מכלל דשותפות דעו"כ חייב במזוזה [כדעת הרשב"א ועוד]. או דלמא כיון דכתיב למען ירבו ימיכם דמרבינן מיניה שותפות ממילא שמעינן דלא דבר הכתוב אלא בשותפות ששניהם ישראלים שהקפידה תורה בריבוי ימיהם [כדעת התוס']. וה"ר חיים השיב נראה לי דבית שישראל ועו"כ שותפין בו פטור מן המזוזה והאריך ולא נפניתי עתה להאריך בזה". עכ"ל המרדכי. וכדברי הר' חיים כן פסק הרמ"א להלכה. אבל הב"י פסק כדעת הרשב"א וכן הביא דבריו בספרו 'דרך הבית'. וכבר הקשו על הרמ"א מדוע דחה סברת הרשב"א ושאר הראשונים שהוא חיוב מן התורה בגלל שיטת המרדכי?

ג. בשו"ת ר' עקיבא איגר (מהדו"ק סי' סו) מבאר דעת הרמ"א בהקדים חקירה בדין דשוכר בית לאחר ל' יום חייב במזוזה די"ל בב' אופנים: א) "דמזוזה חובת הדר הוא ולא בעי ביתו שלו לגמרי". והא דתוך ל' יום פטור משום דעד ל' לא מקרי בית דירה שלו. ב) דבאמת מדאורייתא גם אחר ל' פטור דבעינן ביתך דידך וליכא, ורק מדרבנן חייב דמחזי כשלו כיון "דדר בה ל' יום".

וכתב התו"ד: "ונ"ל דשותפות נכרי וישראל י"ל דתליא בשתי סברות הנ"ל, דאם אמרינן דלא בעי ביתך דידך ממש ותליא רק בדירה וחובת הדר הוא לשמרו, ה"ה שותפות נכרי חייב במזוזה דסוף סוף שמירה בעי כיון דדר בה. אבל אי אמירנן ביתך דידך בעי, י"ל דשותפות נכרי פטור דלאו ביתך מיוחד הוא".

ומבואר ברעק"א טעמא דהרשב"א דמחייב בשותפות עכו"ם דס"ל כסברא א' הנ"ל דלא בעי ביתך ממש אבל מתוס' (מנחות מד ע"א ד"ה טלית) נראה דס"ל עיקר כסברא ב' הנ"ל דמדאורייתא גם אחר ל' יום פטור. וכ"כ בפשטות תוס' ע"ז (דף כא ד"ה והוא אמר רב משרשיא). וכ"כ הרא"ש בהלכות קטנות. ומש"ה הכריע כן הרמ"א כיון דדעת תוס' והרא"ש ג"כ כהמרדכי בזה.

ובאמת מדוייקים דברי רעק"א בלשונות הראשונים הנ"ל דהרשב"א כתב ממזוזה חובת הדר הוא . . ישראל הדר בה צריך שמירה", והיינו דלשיטתו החיוב הוא על הגברא. אבל המרדכי (מקורו דהרמ"א) כותב בספק דע"ז שם בזה"ל: "מזוזה חובת הדר הוא פירוש כשאינו דר בבית אינו חייב לעשות מזוזה אע"ג שהיא שלו דתרתי בעינן" והיינו דבעינן שיהי' שלו וגם ידור שם. אבל אם הבית הוא שלו ואינו דר שם או דר שם ואינו שלו אה"נ דפטור ממזוזה. ובהמשך לזה מביא המרדכי שאלת ר' אביגדור וכו'.

ועוד דהמרדכי כאן כותב בשיטת הר' חיים "ולא נפניתי עתה להאריך בזה". אבל המרדכי חולין פ"ח ס' תשמ"א העתיק כל התשובה ונראה ברור דשיטתו הוא דבעינן ביתך ממש. ונעתיק קצת מלשונו "שבית שישראל ועו"כ שותפות בו פטור מן המזוזה אע"ג דלא אשכחן קרא בפרק ראשית הגז למעוטי שותפות בכל הני דממעט התם, מ"מ פטור דכיוצא בו מצינו בפ"ק דיומא גבי הא דתניא בית השותפין מטמא בנגעים וכו'. דמרבה שותפותו דישראל ולא ממעט שותפות דעו"כ ואפ"ה שותפות דעו"כ לא מטמא בנגעים כדתניא בתוס' דנגעים והטעם כיון שיש לעו"כ חלק בבית זה ועו"כ לאו בר טמויי בנגעים הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעים דבעינן בית שלם עם כל זויותא וכן לגבי מזוזה כיון שיש לעו"כ חלק בגוף הבית ובשער, ועו"כ לאו בר מזוזה הוא הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה ואין בעינן בית שלם לענין מזוזה דהא ממעטינן בפ"ק דסוכה בית שאין בו ד' אמות וכן שער שלם בעינן וכי שקלת לחלק עו"כ הוי חצי בית וחסר. ולענין מזוזה ונגעים דהבית עומד בחזקת שניהם וכל פורתא ופורתא יש בו חלק דעו"כ לא צריך קרא למעוטי" ועי"ש עוד.

והובאו הדברים בים של שלמה חולין פי"א ס"ב, אף שהוא עצמו חולק על שיטת ר' חיים ומקשה על הדמיון לנגעים ע"ש. וביש"ש מסיים: נ"ל משום מזוזה חובת הדר הוא ולשמירה עשוי' ואפי' בשותפות דגוי וישראל הדר בה גם צריך שמירה".

הוספת אאמו"ר - דברי המרדכי הובאה באריכות בשו"ת בעלי התוספות סי' ק"ז ובשו"ת בנימין זאב סי' קס"ז נשאל ג"כ בנדון ובכל מהלך התשובה הולך כמעט בדרכם של שו"ת בעה"ת הנ"ל ועי"ש שהאריך בזה יותר מהם וכו' וגם הוא הולך בדרכם שמשווה דין דידן להא דבית המנוגע שבשותפות גוי ומסיים תשובתו . . דבעינן בית שלם עם כל זיויותיו, וה"ה לגבי מזוזה כיון שיש לגוי חלק בכל זיויותיו וגוי לאו בר חיוב מזוזה הוא, אין כאן בית ושער להתחייב במזוזה - ואנן בית שלם בעינן דממעטינן בית שאין בו ד' אמות ממזוזה כדפרש"י לעיל. כתבתי מה שמצאתי ומה שבנותי אני הוא העני בנימין בנה"ר מתתיה ז"ל" [ואולי במילים "כתבתי מה שמצאתי וכו'" כוונתו לשו"ת בעלי התספות הנ"ל]. וראה בשו"ת שאלת דוד (ר' דוד מקראלין יור"ד סי' ח') מה שמחלק מדעת עצמו בין נגעים למזוזה ודעתו דשותפות הגוי חייב במזוזה ואכמ"ל. ע"כ מאאמו"ר שיחי'.

וזהו ביאור דברי הש"ך הנ"ל שכתב טעם הפטור "כיון שהמקצת של עו"כ". כוונתו לדברי המרדכי המובאים לעיל, וכנ"ל דמזוזה הוא דין בבית וצריך להיות בית המיוחד לישראל ומזה שהש"ך הביא ב' הטעמים נראה דעתו דהיכא שיש סכנה אף שאין שותפות פטור ממזוזה, וגם כשאין סכנה רק יש שותפות עם הנכרי הוא פטור, דהפטור הוא מדינא ולא רק משום חשש סכנה.

ד. אבל עדיין צ"ע בשיטת הרמ"א דסו"כ הרי יש ראשונים החולקים על המרדכי הן בדין והן בסברא. ומדוע סתם דבריו מבלי לפרט דבכלל יש בזה ב' דעות וגם על דברי הב"י לא מוסיף בלשון "ויש אומרים" וכיו"ב שיהי' משמע שחולק על דבריו והדברים צ"ב.

ובהערות המהדיר לדברי הרשב"א במס' חולין מציין לשו"ת מחנה חיים (ר' חיים סופר ח"א סי' טו) ושם שקו"ט בדין השוכר בית מהעכו"ם אם חייב במזוזה. ומחדש בתוך דבריו דהרשב"א והריטב"א וכו' "אשר מחייבים בשותפות ישראל עם עכו"ם או שוכר ישראל מעכו"ם הוא אם הישראל לבד דר בו. אבל הרמ"א שם קאי על המחבר שפוסק שבית שותפים חייבים או בית אשה היינו שותפין שדרים יחד בין בבית שלהם או בבית השכור, עכ"פ בית שותפים הדרים יחד מחויבים על זה ומביא הרמ"א דוקא שותפין ישראל הדרים יחד, אבל גוי הדר עם ישראל יחד אז בין בית שלהם או בית שכור פטורים, דעל סברת מרדכי הנ"ל בשם הר"ר חיים ליכא שום חולק, ולכן לא כתב רמ"א וי"א שפטורים שמשמע שחולק על המחבר, או שמרדכי מחולק עם הרשב"א, מזה נגלה דרמ"א הבין דליכא כאן פלוגתא כלל. דכאן אירי שגוי דר עם ישראל. ואקוה שמקום הניתן לי מן השמים" עכ"ל המ"ח.

ויוצא לדבריו דבנידון שאלתנו ברור דברי הרמ"א שפטורים ממזוזה. והערני אאמו"ר שכסברת המחנה חיים כבר קדמו לכאורה בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' פ"ט) ד"בשאלה, אחד מבני כפרים שדר בבית עם עכו"ם בשותפות ואין בו חשש סכנה אם חייב במזוזה כיצד ינהג עצמו?" ולאחרי שמעתיק מחלוקת הב"י והרמ"א ושיטות הראשונים בזה כותב "נמצא זכינו לדין דשותפות עכו"ם מדינא פטור ולא יחמיר לעשות מזוזה משום חשש סכנה ואפשר דלא פלוג חכמים אפי' דליכא חשש סכנה. מ"מ דוקא אם דר עם העכו"ם בשותפות אבל אם יש לישראל חדר מיוחד כגון שנותן לעכו"ם איזה שכירות בשביל חדר מיוחד זה זה או שנותן ג"כ חדר מיוחד לעכו"ם אחר דהוי כשכרו. ודאי מחייב במזוזה כי שכירות ליומא מכר הוא, ואין כאן חשש סכנה כיון שהוא בחדרו המיוחד לו. ועוד דפטור אמרינן, מ"מ אם מחמיר על עצמו ואין כאן חשש סכנה יכול להחמיר בחדרו המיוחד לו רק שלא יברך כשקבעו. אם לא ע"י שכירות, ולא אמרינן בכה"ג דפטור מן הדבר ועשהו נקרא הדיוט כיון שעושה משום שמירה גם נקבעת תוך הבית ואינו ניכר שהוא עשהו".

מבואר בדברו ג"כ שדברי הרמ"א מדוברים שהוא גר בפועל ממש עם העכו"ם בשותפות אז פטור ממזוזה, אבל כאשר יהודי גר לעצמו בבית של נוכרי יש מקום להחמיר ובלי ברכה. וגם כאשר אין חשש סכנה נראה דעתו שחייב במזוזה ע"כ מאאמו"ר שיחי'.

ולדידי צ"ע בדברי השבו"י מבואר שדעת הש"ך דטעם הפטור הוא משום סכנה, אבל כפי שהעתקנו מדברי הש"ך ומקורו נראה ברור דהוא פטור מדינא דאין כאן בית שלם וכנ"ל. בנוסף לחשש סכנה וממילא בנידון שאלתו ברור פסק הרמ"א שפטורים ממזוזה.

ד. אבל למעשה כתב הברכי יוסף (סי' רפ"ו ס"ב) לאחרי אריכות שקו"ט בדברי ב"י ורמ"א "ולענין הלכה נראה דאם העכו"ם הדר עמו ושותפו בבית קים ליה בגוויה שלא יגנוב המזוזה. לבזות ולא יש שום סכנה יניח הישראל מזוזה בביתו אף דיש שותף עכו"ם ולא יברך". ובילד הישראל שחי עם הוריו בנישואי תערובות יקבע מזוזה בחדרו הפרטי בלי ברכה וכדברי השבו"י. ועי' בערוך השולחן סי' רפ"ו ס"ד שהוא ספק תורה וחיב במזוזה וראה ג"כ משפטי עוזיאל (שאלות הזמן סימן ל').

ובלחם הפנים על קיצשו"ע (סי' יא סעיף י"ט) מביא הגהה"ה מהגאון ר' ישראל יהושע מקוטנא שכותב: "והרשב"א בחידושיו כתב בפשיטות בשותפות נכרי חייב במזוזה. גם הטעם שמא יאמר כשפים עושה לא שייך בזמן הזה, הלכך נראה דחייב במזוזה ויש לקבעה בלא ברכה גם יהי' באופן שלא תבוא לידי בזיון".

אבל הן הבר"י וכן בהגהות הגאון מקוטנא נראה שחששו רק מטעם סכנה. ועדיין יש לעיין בכ"ז. שו"ר אריכות בשדי חמד ח"ד כלל קי"ב וצריך אי"ה לעיין עוד בזה.

הדיון הוא ביחס למדינתינו וואשינגטון שבה עפ"י חוק, האיש ואשה שותפים מלאים בכל נכסיהם.