בשו"ע אדה"ז סי' קסח ס"ו: "ואם מיסב עמו אורח שאינו נזהר מפת של נכרים והביא עמו על השולחן פת של נכרי נקיה כיון שהאורח חפץ לאכול היפה של נכרים ואי אפשר לו לאכול בלא ברכה וברכתו מוטלת על בעל הבית להוציאו ידי חובתו ממנו הותרה גם לבעל הבית לבצוע עליה משום חיבוב מצוה". וכתבו ע"ז בשו"ע החדש בהערה נג "דאז אינו יכול לסלקו מן השלחן", והיינו שהם מפרשים הטעם למה הותרה לבעל הבית לברך על הפת נקי' של נכרים ולא אומרים שצריך לסלק הפת נקי' מהשלחן, כמ"ש לעיל בזה הסעיף, הוא מצד שזה הפת הוא של האורח והוא רוצה לאכול ממנו, ולכן אינו יכול לסלקו מהשלחן, לכן הותר לבעה"ב לברך עליו.

אבל הרי אדה"ז כותב טעם אחר למה הותרה לו לברך על היפה של נכרים, כי "ברכתו [של האורח] מוטלת על בעל הבית להוציאו ידי חובתו ממנו הותרה גם לבעל הבית לבצוע עלי' משום חיבוב מצוה".

וכן מה שמציין שם ל"ש"ך חיו"ד סי' קיב ס"ק כ"א" אינו מובן: א) כי הש"ך אינו מזכיר הטעם מפני שאינו יכול לסלקו, ב) כי אדה"ז אינו מפרש הטעם מה שכשיש אורח יכול הבעה"ב לברך על היפה של נכרים כמו הש"ך אלא כמו הט"ז, כי הש"ך מפרש הטעם למה יכול הבעה"ב לברך על היפה של נכרים "משום איבה", שאם לא יברך על היפה יהי' איבה. עיי"ש בש"ך. אבל אדה"ז מפרש כהט"ז מפני שהבעה"ב צריך להוציא את האורח בברכתו.