אכשור

דרא

והנה ידוע שבתקופה האחרונה, ובייחוד מאז אותה שיחה בשנת ה'תש"מ שבה עורר רבינו ע"ד איסור חדש, נפתחו צינורות חדשים בענין זה, וברבות השנים, רבו כמו רבו האפשריות לקנות קמח מן הישן דוקא, עד שרוב בתי הדין של החרדים לדבר ה' עשו את הבירורים הנחוצים ואת ההשתדלות המתאימה כדי להשיג קמח שאין בו חשש חדש כלל7. וברוב המאפיות הנמצאות תחת השגחת ביד"צ הנ"ל אפשר לקנות כל המוצרים מקמח ישן בלי שום טירחא ודררא דממונא כלל, ואשר ע"כ אכשור דרא והרבה משפחות ועיירות בישראל התחילו להזהר באיסור חדש. ואין המדובר בשינוי לטובה רק אצל יחידי סגולה המדקדקים בהידורי מצוה, כי אם גם אצל המון העם אנשים נשים וטף, שקיימו וקבלו עליהם מחדש להזהר באיסור חדש [חוץ מבאותן מקומות וזמנים שעדיין אי אפשר להשיג קמח ישן בנקל, או בקהילות חסידים שרבותיהם הקפידו שלא לחדש איסור 'חדש' על תבואה חדשה (אחרי שהתירו הב"ח), וכנ"ל].

וע"כ, נראה פשוט שבמקומות כאלו שאין טירחא כלל לקנות קמח ישן, ומוצרי לחם ומזונות חמץ ומצה העשויים מקמח ישן, והזהירות באיסור חדש לא תביא לידי מניעתבר כלל וכלל, בוודאי יש לנו - חסידי חב"ד - לקנות את כל מיני תבואה מן הישן, וכשם שאין דנין אפשר משאי אפשר, כך אין לנו לדון מעצמנו שעה שאינה דחוקה משעה דחוקה, מצוי משאינו מצוי, ומקום שנהגו ממקום שלא נהגו.

וכבר הראנו לדעת שאין בדברי רבינו הנ"ל אפילו רמז לסברא שמגמתו היתה לדרוך בדרכם של מקצת חסידי פולין ודכוותייהו, ולהחזיק המנהג הקיים בענין היתר תבואה חדשה, שלא יסורו ממנו לעד ולעולמי עולמים - כנראה בעליל לכל המעיין ברשימת הדברים שנתפרסמה בשעתה.

וזיל בתר טעמא דמילתא, שבאחש"פ ה'תש"מ לא דיבר הרבי אלא כלפי מה שנהגו העולם בשעתו,וכפי שאמר בפירוש שהוא לא מצא אפילו יהודי אחד בעיר רבתי כמו ניו יארק המקפיד להזהר באיסור חדש, ועאכו"כ שלא היו אפשרויות לסתם קונה מן השוק לקנות מן החדש [מאחר שלא נזהרו בזה העולם ואין מוכרים אא"כ מבקשים]. וא"כ, הלא אין לך אלא מקומו ושעתו, ובימינו שנשתנה המצב עד שחלק גדול מן הציבור נזהרים מאיסור חדש, ועל כן גם החנויות מספיקות מוצרים מן הישן כפי דרישת הקהל,וה'מנהג' שהתיר הוא הוא ה'מנהג' שאסר את החדש, בכה"ג בוודאי אין מקום להקל בזה (בלי צורך כל שהוא), וכ"ש שאין לצאת מן הכלל להדר אחר התבואה החדשה דוקא8.

והרי דברי רבינו ברורים ומפורשים, שהעולם תמך יתידותיו על מ"ש אדה"ז בשולחנו שלימד זכות על המקילים בזמן שנהגו כן רוב העולם. וע"כ, כמו שאין בדברי אדה"ז כי אם היפוך בזכות המנהג הקיים, הוא הדין שאין בדברי רבינו כי אם (לכל היותר) 'אישור' המנהג שהי' קיים בשעתו, ואין ראי' מדבריו למצב חדש ותנאים חדשים שנתחדשו לאט לאט במשך השנים האחרונות ממש.

ובכן. . .

היוצא מכל הנ"ל: א. לית דין צריך בושש שהחפץ בברכת רבינו זי"ע ורוצה להדר ולהחמיר לעצמו בכשרות מזונו ולקנות קמח מן הישן דוקא, הר"ז משובח ואל יבוש מפני המלעיגים, [והלא הדברים קל וחומר: ומה בשנת ה'תש"מ שלפי הידיעות שהגיעו לרבינו לא הי' קיים אפילו 'שוק קטן' של מבקשי קמח ישן וע"כ לא הי' בנקל לקנות תבואה מן הישן ברוב המקומות בחו"ל, ומ"מ אמר רבינו שאם המצא תמצא אדם חסיד שנזהר מחדש – תבא עליו ברכה, עכשיו שברוב העיירות בישראל אפשר בקל להזהר באיסור חדש, וגם עמא דבר נוהג כן, עאכו"כ שלחסידים ואנשי מעשה הנזהרים בזה יהא שכרו מן השמים]; ב, פשוט שמי שנכנס למאפי' והישןוהנושן מוכן ומזומן לפניו,אל יעשה א"ע בבחי' "שביק היתירא" קבל כולי עלמא לקנות דוקא מן החדש. [ונלפענ"ד ברור דהיכא דאיכא חנויות קבועות המוכרות לחמים ומיני מזונות, וחדשים גם ישנים מונחים לפניו, והוא מקפיד לקנות דוקא את הקמח העשוי מן התבואה החדשהוכיו"ב, אינו אלא מן המתמיהין]. ג. אם אמנם לא תמו הזכויות שלמד אדה"ז והצ"צ על המקילים באיסור חדש, מ"מ אין מדברי רבינו שום הוכחה שהי' מאשר את - מה שהי' - מנהג העולם, האידנא שכבר נתבטל תוקף המנהג, ואדרבה המנהג המתפשט והולך ברוב תפוצות ישראל הוא להזהר מחדש, וע"כ יש מקום לומר דשומה עלינו להשתדל להזהר מתבואה חדשה.

הוצאת לעז?

והנה בספר 'ויעש אברהם' (נדפס בסידור צלותא דאברהם ח"ב עמוד תריד ואילך) כתב ש"המחמיר וחושש לאיסור תורה, יש בזה משום הוצאת לעז על כל העם והחכמים ותלמידיהם ורבותיהם נוחי נפש, צדיקי עולם, שמקילין בזה ועבדו עובדא בנפשם לאכול חדש, לומר דעברי ח"ו אדאורייתא".

אמנם כבר נתבאר לעיל שרבינו זי"ע שלל סברא זו אפילו בשעה שרוב העולם נהגו היתר בתבואה חדשה, שהרי אמר שהמחמיר בזה תבא עליו ברכה. וכ"ש וק"ו כאשר אכשור דרא וקרב יום שרוב העם מקטן ועד גדול יזהרו באיסור חדש, שאין בזה משום הוצאת לעז ושאר מרעין בישין לפי דעת רבותינו נשיאנו.

והדברים מפורשים בנדו"ד ממש, בשאלות ותשובות אדמו"ר הזקן סימן ז' שכתב בסו"ד: "...וממוצא דבר נשמע כי חלילה לנו להוציא דבה על מדינות המקילין בזה וסומכין על הפוסקים המקילין בשיעור פגימה וגם חלילה לכם להקפיד על מדינות המחמירין וחוששים לדעת פוסקים המחמירים בשיעור פגימה, וכהאי גוונא מצינו כמה דברים שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין, ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר כמו חדש, ותפלת ערבית בזמנה, וכהאי גוונא טובא". הוה אומר: דור הולך ודור בא דור מיקל ודור מחמיר, והדברים חוזרים חלילה דור דור וקולותיו דור דור וחומרותיו.

הואיל ונפיק מפומי' דרב

הנה יש אומרים שכיון שבאותה שיחה המליץ רבינו עבור המקילים, וגם מתוך דבריו הי' אפשר ללמוד שהוא בעצמו לא יצא מן הכלל לחפש קמח ישן וכיו"ב, א"כ יש לקיים בזה מה שאמרו בכגון דא ד"הואיל ונפיק מפומי' דרבי' מהדר אבתרי'".

אמנם לפענ"ד אין הנידון דומה לראי', כי [בנוסף לזה שבנדו"ד אמר רבינו שהנזהר בחדש – תע"ב, וא"כ י"ל דאדרבה מאן דבעי למהווי חסידא יהדר לעשות לפנים משורת הדין ויקיים מילי דברכה, הרי] כנ"ל בנדו"ד לא דיבר רבינו אלא לפי ה'נתונים' באותה תקופה "שלא הי' בנמצא בכל רחבי ניו יארק, ברוקלין וויליאמסבורג אף אחד הנזהר באיסור חדש", ולא נפיק מפומי' דרבינו ע"ד ההנהגה הראוי' [או ע"ד איך שהי' נוהג בעצמו] אילו הי' המציאות כזאת שמבלי להטיל טירחא על עצמו או על אחרים הי' אפשר לקיים את מה דנפיק מפומי' דרבינו הזקן ורבותינו נשיאנו ממלאי מקומו, אשר לאורם נסע ונלך עד ביאת משיח צדקנו ועד בכלל9.

ועוד יש להוסיף בזה שני ענינים דחזו לאצטרופי לכל הנ"ל: א. כלל גדול הוא בכל דבר חידוש, שאין לך בו אלא חידושו. וכיון שהמנהג להקל באכילת חדש אצל יהודים שומרי תומ"צ בכלל [ואצל אנ"ש בפרט] יש בו משום חידוש גדול וגם מתמי' (וכפי שאמר רבינו בשיחתו הנ"ל), הרי הבו דלא להוסיף עלה להקל בזה בלי צורך גם כאשר נשתנו העיתים והנתיבות למעליותא10; ב. בהתחשב עם המציאות בימינו שבסעודות מרעים בשבתות וביו"ט ושמחות של מצוה, מתאספים יחד יהודים מכל החוגים, הרי פשוט שהעדר הזהירות בסעודות (גדולות) של אנ"ש - בענין של הידור בכשרות המזון שרוב העולם נזהרים בזה – עלול לגרום באיזהו מקומו לתמיהת כמה מהמזומנים, שיחשבו ח"ו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו'11, ואולי לא ישתתפו בהסעודה באכו"ש מחמת זה, וכבר אמרו (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שמקרבת, ומכלל הן אתה שומע לאו12. ומסיימים בטוב*.