שו"ע או"ח סי' יד סעיף ג' איתא: "השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל ל' יום דכתיב כסותך ולא של אחרים, אבל לאחר ל' יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו".

ובסעיף ח' "שאלה כשהיא מצוייצת מברך עליה מיד ע"כ.

ועיין בשעו"ר סעיף ח' "השואל מחבירו טלית מצוייצת כדי לעלות לדוכן או לעלות לקרות בס"ת או לירד לפני התיבה אם המשאיל יודע שהשואל לובשו לשם מצות ציצית א"כ אדעתא דהכי השאילו שיברך עליו והוי כאלו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר ולכן מברך עליו השואל ברכה מחוייבת כאלו היתה שלו ממש אבל אם אין בדעת המשאיל שהשואל לובשה לשם מצות ציצית רק שהוא אינו לובשו אלא מפני כבוד הציבור א"כ אין עלינו לומר דהוי כאלו נתן לו במתנה ע"מ להחזיר ולכן אין צריך השואל לברך עליה ברכה מחוייבת רק אם ירצה לברך הרשות בידו כמ"ש לעיל". עכ"ל.

בתחילת דברי רבינו מוכח שאמרינן שבעל הטלית אינו נותנו לחבירו לשם מתנה על מנת להחזיר אא"כ יודע שהישראל לובשו לשם מצות ציצית. ולכאורה צריך עיון בזה דהא יש לשאול מדוע לא אמרינן שאפילו אם הנותן אינו יודע אם המקבל רוצה ללבשו לשם מצות ציצית מ"מ הוא נותנו לו באופן שאם המקבל רוצה ללבשו לשם מצות ציצית אז הוא נותנו לו במתנה על מנת להחזיר ואם המקבל אינו רוצה ללובשו לשם מצות ציצית אז הוא נותנו לו בבחינת השאלה בעלמא. וצ"ע.

והנראה לומר שאם בעל הטלית נותן להמקבל אפשריות ללובשו לשם מצות ציצית והמקבל לובשו שלא לשם מצות ציצית הנה אז הוא עובר על הענין של "אין מעבירין על המצות".

דהנה בפסחים דף סד ע"ב, בסדר הקרבת קרבן פסח שנינו: "שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל את המלא ומחזיר הריקן", ועיין שם בגמרא שזהו משום "שאין מעבירין על המצות", ומשהושיט לו חבירו את הכלי המלא הרי באה מצוה לידו ואסור לעבור עלי', עיין שם.

וא"כ בנדו"ד (בציצית) כשבעל הטלית נותן להמקבל הטלית עם האפשריות לקיים מצות ציצית והמקבל הטלית לובשו אבל אינו לובשו לשם מצות ציצית אין לך "אין מעבירין על המצות" גדול מזה.

ועיין במ"ב ס"ק יא שכותב שבטליתות של הקהל כגון אלו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליהם לכו"ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחילה שכל מי שלובשו שיהיה שלו, עיין שם. ולכאורה אם המקבל אינו רוצה לקנותו בתורת מתנה, מדוע כותב המ"ב שהוא צריך לברך על טליתות שבבית הכנסת.

ועיין שם באותו ס"ק שהוא מביא דברי הדרך החיים גבי המקבל טלית מהיחיד והוא אינו רוצה ללובשו לשם מצות ציצית "דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנותו כדי שלא יצטרך לברך לכו"ע כו'".

ולכאורה גם בטלית של הקהילה, אם אינו רוצה לקנותו אינו מחויב לברך עליו. אבל לפי דברינו באמת יש לדון ולומר שבטלית של הקהילה, כיון דאדעתא דהכי קנוהו מתחילה שכל מי שלובש אותו יהיה הטלית שלו, א"כ אם לובשו כדי לעלות לתורה ואינו רוצה ללובשו לשם מצות ציצית יש מקום גדול לומר שזה נקרא "מעבירין על המצות", וא"כ בודאי טוב יותר לכוין לקנותו כדי לברך עליו ברכת חיובית "ומהיות טוב אל תהיה רע".

(מה שמביא הביאור הלכה מהא"ר וכן איתא במרדכי בטלית של הקהל הוה דינו כטלית של שותפין דנתבאר בסעיף ה' דחייבת איני יודע עם זה שייך בזמנינו שבדרך כלל כל בית הכנסת נחשב כ"קאפערייש'ן" (אגודה) ולא שייך לומר שכל איש יש לו חלק בהטליתות שבבית הכנסת)

והנה המ"ב כותב בפשטות שכשאדם לובש טלית של הבית הכנסת צריך הוא לברך משום דאמרינן שהבית הכנסת מקנה הטלית לאותו אדם שלובשו. ולכאורה הפירוש בזה הוא שהבית הכנסת מקנהו רק לאותו זמן שהוא משתמש בו ואח"כ חוזרת הטלית לרשות בית הכנסת, וכל זה נעשה אפילו בלי ידיעת שום ממונה מטעם הבית הכנסת, משום דאמרינן דאדעתי' דהכי קנוהו (הבית הכנסת) כדי שאנשים ישתמשו בהטלית באופן שיוכלו לעשות ברכה חיובית ולקיים המצוה כראוי.

ולכאורה, כיון דקי"ל שניחא לי' לאדם שיעשה מצוה בממונו, א"כ כשאדם נוטל טלית של חבירו שלא בידיעתו מדוע אמרינן שאי אפשר לו לעשות ברכה חיובית משום שאי אפשר לקנותו כי בעל הטלית אין יודע מזה, הרי מכיון שאי אפשר לעשות המצוה כדבעי בלי שיקנהו, א"כ מדוע לא אמרינן שיש אומדנא שבעל הטלית מקנה הטלית (ע"מ להחזיר) כמו בטליתות שבבתי כנסיות.

והנראה לומר שלפי דברינו ניחא: שאם באמת בעל הטלית נותן לכל אדם האפשריות ללבוש טליתו באופן שיקיים המצוה כדבעי, א"כ במקום שהאדם אינו רוצה לקיים המצוה כדבעי והוא לובש הטלית שלא לשם מצוה אין לך "אין מעבירין על המצוה" יותר מזה, וע"כ נקטינן שבעל הטלית אין נותן הטלית לשום אדם כדי לקיים המצוה כדבעי אם אין יודע שהמקבל רוצה ללובשו לשום מצוה*.

*) ראה לקו"ש ח"ט עמ' 350 ובהערות 16-17 . המערכת.