בגליון תתעט (ע' 73) כתב הרב פנחס קארף על מה שכתבתי בגליון תתעח (ע' 118), דמ"ש המגן אברהם (או"ח סי' קנח סק"ה) ד"דבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים" ס"ל נמי הכי רבנו הזקן, דהכי משמע בשו"ע אדה"ז (סי' קנח ס"ג, סי' תעג סי"ט) [ובסדר נטילת ידים לסעודה בסידור (ס"כ)], ע"ש.

וכתב הרב קארף: "ואני בעיני לא ראיתי שום משמעות בשני מקומות הנ"ל". עכ"ל.

והנה מקור דינו של המגן אברהם הוא ברדב"ז (ח"ד סי' עח, סי' אלף קנ) שכתב: "הכי דייק לישנא, דקאמר כל דבר שטיבולו במשקה, שפירוש, כל דבר הרגיל להיות טיבולו במשקה, ולא קאמר כל דבר המטובל במשקה וכו'. אי נמי, כל המטבל במשקה צריך נטילת ידים, דוק ותשכח". עכ"ל הרדב"ז.

וה"נ מביא החיד"א ב'שיורי ברכה' שב'ברכי יוסף' (סי' קנח אות א): "ואם איתא, הול"ל דבר שמטובל במשקה או דבר שיש עליו משקה". עכ"ל.

ומעתה כיון שרבינו הזקן כותב בג' מקומות הנ"ל "דבר שטיבולו במשקה", ולא "דבר שמטובל במשקה" או "כל המטבל במשקה" או "דבר שיש עליו משקה", משמע דס"ל כהמגן אברהם והרדב"ז דרק "כל דבר הרגיל להיות טיבולו במשקה" חייב בנטילת ידים, אבל דבר שאין דרך לטבל בו אין צריך נטילה, וז"פ.

והנה ראיתי בס' 'שלחן ערוך הקצר' ["מבוסס עפ"י פסקי רבינו הגדול . . בעל התניא והשו"ע". מתוך לשון השער] חלק ב (פרק סט ס"ד) שמנסח הלכה הנ"ל שבשו"ע אדה"ז בלשון אחרת: "כל מאכל הטבול במשקה . . חייב בנטילת ידים כהלכתה". עכ"ל. - והיינו שסבר דדעתו של רבינו הזקן אינו כהרדב"ז והמג"א, ולכן סבר שהלשון "שטיבולו" מגומגם, וע"כ "תיקן" ל"כל דבר הטבול במשקה", אבל לפי הנ"ל זהו טעות, ובדוקא כתב רבנו הזקן "שטיבולו", כדי לאשמועינן ההלכה שברדב"ז ומגן אברהם הנ"ל ד"דבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים".

עוד כתב הרב קארף שם:

"וגם מה שכ' אח"כ על הראי' שהביא הרב רסקין מדברי כ"ק אדמו"ר "אכילת התפוח (גם לולא הטיבול בדבש) כיון שאין נפקא מינה טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים", ומזה מביא ראי' הר' רסקין שמשמע שגם מצד הטיבול במשקה צריכים לאכלו אחר נטילת ידים.

"והרי"ד מפריך דבריו ואומר שאדרבה, מהלשון משמע להיפך. ומקשה עליו מהלשון "כיון שאין נפקא מינה", ומקשה שאם כדברי הר' רסקין שתפוח מטובל בדבש צריך נט"י, א"כ מהו שאומר "שאין נפק"מ", הרי יש נפ"מ גדולה בזה, כי תפוח הטבול בדבש א"א לאוכלו בלא נט"י. ע"כ תוכן קושייתו.

"ואיני מבין קושייתו כלל, כי הלא המילים "כיון שאין נפקא מינה" קאי על המילים שקודם הסוגריים ולא על המילים שבסוגריים. וזהו שאומר בסוגרים ("גם לולא הטיבול בדבש") היינו שמצד הטיבול בדבש זהו עוד טעם שצריך להיות אחר נט"י, והפירוש שלו שענין הטיבול בדבש הוזכר מצד ההפסק שבזה הוא דוחק גדול". עכ"ל.

ולא הבנתי דבריו, שהרי אין להעלות על הדעת שעיקר הטעם למה צריך לאכול דוקא אחרי נטילת ידים השאיר הרבי זי"ע ברמז ובסוגריים, וכותב שבעצם מצד עצמו "אין נפקא מינה" בדבר אם אכלו לפני נט"י או לאחריו, ומפרש את הטעם שהוא משום "כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר". וכמה שיהי' הפירוש שלי בהסוגריים דחוק, דוחק גדול ביותר באין ערוך לומר שהרבי משאיר את הדין דטיבולו במשקה ברמז ובסוגריים בלבד, ומתעלם מן העיקר שהסיבה המרכזית שצ"ל לאחר נט"י הוא מפני דבר שטיבולו במשקה. וז"פ.

ובאמת, מזה שהבאתי בגליון האחרון מספר השיחות תש"ה (ע' ז), מוכרח בהדיא שבענין אכילת התפוח מטובל בדבש אין ענין של טיבולו במשקה כלל, שהרי בליובאוויטש אכלו את התפוח בדבש מיד לאחר קידוש - לפני נטילת ידים, ולא חששו לזה כלל.

והעיקר: הטיבול של בני ישראל בליל א' דר"ה, ושל אנ"ש גם בליל הושענא רבה בלבד, בעצם בטלה דעתם אצל כל ימות השנה, דכיון דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וכמו שכתב הרדב"ז שם "דלא גזרו אלא כעין נהמא שהוא מלתא דשכיחא, דהיינו דבר שדרכו לאכול מטובל במשקה או שדרכו להיות עליו משקה, אבל מידי אחרינא לא גזרו, ואעפ"י שזה אוכל אותו על ידי טיבול, בטלה דעתו אצל כל אדם". עכ"ל. ובלשון התהלה לדוד (סי' קנח אות י): "דלא תקנו אלא בפת מפני שרגילין בה תדיר". עכ"ל. משא"כ הך דטיבול התפוח בדבש אינו תדיר כלל ואינו דומה כלל לפת, אלא שהוא ב' לילות בשנה בלבד, שבודאי דבטלה דעתם אצל כל אדם אפילו אם כל העולם היו נוהגים כך.

עוד כתב ברדב"ז שם: "ועדיין יש לדקדק, אם המאכל שהוא אוכל אין דרך בני אדם לאכלו בטיבול, כגון תאנים וענבים בדבש או בחומץ, אם צריך נטילה ונקרא דבר שטיבולו במשקה . . ומסתברא דלא גזרו אלא כעין נהמא שהוא מלתא דשכיחא דהיינו דבר שדרכו לאכול מטובל במשקה או שדרכן להיות עליו משקה, אבל מידי אחרינה לא גזרו, ואעפ"י שזה אוכל אותו על ידי טיבול, בטלה דעתו אצל כל אדם". עכ"ל.

ולפי"ז הנדון שלנו דתפוח הטבול בדבש דומה ממש להך ד"תאנים וענבים בדבש או בחומץ" דלא צריך נטילה, ולא נקרא דבר שטיבולו במשקה.