ידוע שיטת רש"י בברכות (דף הע"ב) שאסור ללמוד קודם התפילה, והיא אהא דאבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מיטתי. והגמ' מפרש דהיינו סמוך למטתי וכו'. ותוס' פירשו שלא היה עושה מלאכה לפני התפילה, אבל רש"י מפרש דאפי' ללמוד אסור קודם התפילה. ותוס' הקשו ע"ז מנא ליה הא - ועי' ברא"ש (סי' ז) וכ"ה גם בתוס' הרא"ש, דרש"י מיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לביהכ"נ, דיש לחוש דילמא מיטריד בגירסתיה ויעבור זמן ק"ש ותפילה, והיינו דהא דאסור ללמוד לפני התפילה לא הוי מעיקרא דדינא, רק מחמת חשש טירדא בלימודו ויעבור זמן תפילה, ולפי"ז מובן דחשש זה יתכן רק במי שאינו מתפלל בבהכ"נ, אבל מי שהולך תמיד לביהכ"נ דל"ש חשש זה, בודאי מותר ללמוד קודם התפילה אפי' לשיטת רש"י - וכן נפסק בשו"ע סי' פ"ט (סעיף ו') דהא דאסור ללמוד קודם התפילה היא רק במתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לביהכ"נ וכו' אבל במי שרגיל לילך לביהכ"נ מותר (וכ"נ בשוע"ר בס"ז יעו"ש) ועי' בתר"י דללמד לאחרים מותר גם לפני התפילה יעו"ש[3].

והנה ידוע מש"כ בלקו"ת פ' ברכה (דף צו) דהא דאסור ללמוד קודם התפילה אינו משום איסור אלא שמעלת העסק בתורה שאחר התפילה היא גבוה יותר מתורה שקודם התפילה אם הגיע זמן תפילה, ומבאר שם דבתפילה בכל יום ממשיכין יחוד זו"נ וצ"ל העלאת מ"נ ע"י מאדך דק"ש, ולכן אם הגיע זמן תפילה ואינו מתפלל וממשיך החופה והיחוד א"כ לימוד התורה שלומד היא רק "מבחינת נובלות חכמה", אבל כשהקדים ק"ש ותפלה ונעשה היחוד, א"כ בעסק התורה שאח"כ נמשך גילוי "חכמה שלמעלה ממש" ולא נובלות לבד יעו"ש.

וראה גם בסידור עם דא"ח עה"פ "קרוב ד' לכל קוראיו", שמבאר באוא"ק [אך אותה נקודה], שיש ב' קריאות: א) קריאה חיצונית והיא בתפילה שיומשך השפעות בגשמיות בשאלת צרכיו בשמו"ע, אבל קרא הבל היא קריאת התורה שהיא השפעה פנימיות, ולכן צ"ל תפילה קודם לימוד התורה דבכדי להמשיך השפעה פנימיות צ"ל קודם השפעה חיצונית, ולפי"ז מבאר דברי אבא בנימין דתפילתי תהא סמוכה למטתי שלא ילמוד קודם שיתפלל יעו"ש.

עכ"פ הרי מבואר מזה בשיטת רש"י דהא דאסור ללמוד קודם התפילה אינו מחמת חשש טירדא וכיוצ"ב אלא כך הם סדר הדברים שתפילה צ"ל קודם לימוד התורה, ואדרבה עי"ז הלימוד היא באופן נעלה ביותר. ולפי"ז פשוט לכאו' דאפי' במי שרגיל לילך לביהכ"נ אסור ג"כ ללמוד קודם התפילה כיון דהאיסור אינה מחמת חשש טירדא, אלא מעיקר הדין, וא"כ למאי נפק"מ אם מתפלל בביתו או בביהכ"נ, ולכאו' לפי"ז ה"ה דאסור ללמד לאחרים ג"כ לפני התפילה כיון דכך הם סדר הדברים דהלימוד שאחר התפילה היא נעלה יותר מלפני התפילה.

אך יל"ע בזה דאולי עדיף ת"ת דרבים, וכמו שמצינו בהרבה דברים דת"ת דרבים דוחה, וה"ה בנידו"ד י"ל דתורה דרבים ממשיך אותה דרגא של ת"ת דיחיד שאחר התפילה, ויל"ע בזה.

והנה מצינו לחד מן הראשונים סמוכין לזה דלרש"י האיסור לימוד שקודם התפילה אינו מחמת חשש טירדא אלא מעיקרא דדינא והיא באור זרוע עמ"ס ברכות (על אתר) עיי"ש שמביא שיטת רש"י דכל ימי נזהרתי ממלאכה ומלעסוק בתורה עד שאקרא ק"ש ואתפלל, ומוסיף דרש"י הולך בזה לשיטתו דלמגמר לעצמו מעשה עדיף ותפילה נקרא מעשה [עיי"ש כמה מקורות לזה] והיא בגמ' ספ"ק דב"ק (דף יז ע"א): "אמר רבה בב"ח כי הוה אזלינן בתריה דר' יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבה"כ כי הוה בעינא מניה מילתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן אפי' קיים אמרינן למד לא אמרינן". ומקשה דהא קי"ל דגדול תלמיד שמביא לידי מעשה, ומתרץ ל"ק הוא למגמר הא לאגמורי, ופירש רש"י דלמגמר לעצמו מעשה עדיף, אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הילכך לימד לא אמרנין - וא"כ י"ל דרש"י לשיטתו דמעשה עדיף מלגמור לעצמו, משא"כ ללמד לאחרים עדיף ממעשה. א"כ שפיר פירש דאבא בנימין לא רצה ללמוד לעצמו קודם התפילה. אבל לאחרים היה בטוב מלמד קודם התפילה דללמד לאחרים עדיף ממעשה עכ"ד האור זרוע.

היוצא מזה דלהאו"ז האיסור לימוד שקודם התפילה היא מעיקר הדין כיון דמעשה עדיף מללמוד לעצמו ולפי"ז מובן דה"ה במתפלל בביהכ"נ אסור ג"כ ללמוד קודם התפילה כיון דמעשה עדיף וכנ"ל.

אך ללמד לאחרים בזה מפורש באור זרוע דמותר קודם התפילה[4], אכן עפ"י המבואר בדא"ח יל"ע בזה וכנ"ל.

והנה בספר חדשים גם ישנים (עמ"ס ברכות) מסתפק האם מותר ללמוד לפני תפילת ערבית (לרש"י) כמו שאסור ללמוד לפני תפילת שחרית וכמו שאסרו ללמוד לפני בדיקת חמץ, והנה בגמ' (דף דע"ב) איתא "אדם בא מן השדה בערב..אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל" - הרי מוכח דמותר ללמוד לפני ערבית, אך י"ל דהגמ' מיירי בהתחיל בהיתר לפני זמן תפילת ערבית.

והנה א"א דטעם האיסור לימוד היא מחשש טירדא בזה שפיר יש מקום לספק אי חששו גם לפני מעריב משא"כ לפי"ד האו"ז דמעשה עדיף מלגמור לעצמו אין מקום לספק דה"ה לפני מעריב אסור ג"כ ללמוד כיון שמעשה עדיף אך עפ"י המבואר בדא"ח י"ל דמותר ללמוד לפני מעריב כיון שכבר המשיך בשחרית (אך יל"ע כיון דתפ"ע רשות) הבחינה הנובלות חכמה ובלימוד שאח"כ שפיר נמשך חכמה שלמעלה ממש ונמשך על כל היום ויל"ע בכ"ז.

[3]) דא"ג ילה"ע מדברי הרמב"ם בפ"ו (ה' ד' מה' תפילה) שאסור לעשות מלאכה ואסור לטעום מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל שחרית ומדלא הזכיר שאסור ללמוד מוכח דלא ס"ל כרש"י. ועי' בכ"מ דהרמב"ם מפרש דברי אבא בנימין אמלאכה וכתוס' - אך צ"ע דאיסור עשיית מלאכה נכלל לכאור' בעשיית חפציו וזה מפורש בגמ' ברפ"ב וא"צ לדברי אבא בנימין להשמיענו זה. בשלמא לרש"י דגם לימוד אסור, י"ל דהחידוש של אבא בנימין הוא א) דאסור גם ללמוד. ב) דגם איסור מלאכה היא לא רק מחמת איסור עשיית חפציו, רק דדבר הכי קדום שביום הו"ע התפילה ולכן אסור לא רק מלאכה אלא גם לימוד, משא"כ לתוס' צ"ע וכו'.

[4]) עוד יש נפק"מ בין שני המהלכים אי מועיל שומר שיזכרנו דאם משום חשש טירדא מותר משא"כ א"א דאסרו מעיקרא דאסור מעיקרא דדינא לא מהני העמדת שומר, ועוד נפק"מ אם לומד במקום שיש מנינים שמתפללין דליכא חשש טירדא (עי' במ"ב סי' פ"ט) משא"כ אי אסור מעיקר הדין בזה אסור ג"כ.