במעלת תיקון כ"ק אדמו"ר נ"ע במקוה ע"ג מקוה כבר דשו בו רבים, אולם רצוני להעלות על שולחן מלכים כמה שאלות בפרטי התיקון וללבן כמה הלכות למעשה המסתעפות מזה.

הנה ברשימת הרב לאנדא ע"ה מובא "ברצפה אשר בין שניהם יהי' שיש כמדת אדם בערך אמה על אמה בכדי שאפשר יהי' להכנס דרך שם לתחתונה לנגב אותם בזמן שיצטרכו להחליף את מי הגשמים, ואת השיש הזה יסירו לגמרי בזמן מילוי מי הגשמים לתחתונה דרך עליונה, ושהמים יעלו על גדות הרצפה".

ובטעם הדבר כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות קודש ח"ג עמ' רעג) "מה שכתבתי לו הטעם לפענ"ד בהוראת כ"ק אדנ"ע, שהמים דמקוה התחתונה יכסו רצפת מקוה העליונה טרם יזרמו לשם מים שאובים – נמוקי פשוט – כי אז תהי' נתינת מים שאובים במקוה כשרה, מה שאין כן כשיכנסו מקודם מים שאובים יוכשרו רק ע"י השקה, וק"ל".

ויש לעיין בדברי רבינו מהו תועלת בזה ש"תהי' נתינת מים שאובים במקוה כשרה", האם זה רק כדי להוסיף הידור שהכשרת המקוה יהי' לא רק ע"י השקה[9], אלא גם ע"י זריעה, או דלמא שמעלת "נתינת מים שאובים במקוה כשרה" אינו מצד הכשרת מקוה ע"י זריעה, אלא ענין והידור בפני עצמו, וכפי שיתבאר לקמן.

גם יש להבין מהות המקוה הכשרה בה נותנים את המים השאובים, האם מעט מי הגשמים שעלו על גדות הרצפה נקראים מקוה כשרה, ובה נזרעים מי העיר, או שמים אלו שעולים על גדות הרצפה גורמים שהמים שעל רצפת המקוה יהיו המשך אחד של המים שבאוצר התחתון, ובמילא מי העיר שמתווספים עליהם, אינן צריכים הכשרה שהרי זו רק הוספת מים למקוה כשרה.

ובסגנון אחר, כאשר מוסיפים את מי העיר (מים שאובים) על מי הגשמים שנמצאים בבור התחתון, האם פירוש הדבר שמקוה הטבילה, שמלא במי העיר, הוכשר ע"י שנזרע תחילה במי גשמים שנמצאים בבור התחתון (בדיוק כמו שאר מקוואות שיש להם בור זריעה מן הצד, שהכשרת המים השאובים נעשה ע"י שנזרעו תחילה לתוך בור מי גשמים ומשם יוצאים לבור הטבילה), או דלמא שאין זו הכשרה של מים שאובים ע"י זריעה, אלא הוספת מים באוצר מי הגשמים וכלשון הרע"ב (מקוואות פ"ו משנה ח') "דמאחר שיש במקוה מ' סאה מים כשרים, אפילו כל המים שאובים שבעולם אין פוסלין אותו", היינו, שאין זו הכשרה ע"י זריעה, אלא הוספה על המקוה.

והנה באגרת אחרת (אגרות קודש חי"ז ע' שי"ב) כותב רבנו זי"ע "הנה עפ"י האופן דכ"ק אדנ"ע שהיא מקוה ע"ג האוצר והוא רצה שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה (ע"פ הרי"ל שי' לנדא) הנה ה"ז זריעה באופן היותר מועיל, שא"צ השקה כלל לכל הדיעות, כמובן. - גם אם לא יעלו על הרצפה, יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה".

ויש לדון האם "זריעה באופן היותר מועיל" פירושו זריעה רגילה אלא שאין כאן החששות שיש בשאר בור זריעה, או שפירושו שהזריעה עצמו במקוה ע"ג מקוה, שונה מזריעה רגילה, ולכן מועיל יותר, מפני שאין כאן הכשרת מים ע"י זריעה (כשאר בור זריעה) אלא "נתינת מים שאובים במקוה כשרה" היינו הוספה על אוצר מי גשמים.

ובלשון המשנה (מקוואות ו, א) "כל המעורב למקוה, כמקוה. חררי המערה, וסדקי המערה-מטביל בהן, כמו שהן. עוקת המערה - אין מטבילין בה, אלא אם כן הייתה נקובה כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהיא מעמדת את עצמה; אם אינה מעמדת את עצמה, מטבילין בה כמו שהיא".

נמצאים למדים שישנו דין של מעורב למקוה, היינו מים שמצד עצמם אין להם דין מקוה אלא שמעורב למקוה, וישנה מציאות של מים שאף שלא נראה לעין איך שהם מעורבים במקוה, מטבילין בהם כמו שהם, בגלל שהם חלק מהמקוה עצמו.

דוגמה לדבר "עוקת המערה" (גומא בשולי המערה) הרי בזמן שהיא מעמדת את עצמה ואין הגג (המפסיק בינה ובין המערה) נופל מאיליו, צריכים לערב ב' המקוואות - שמצד עצמם הם נפרדים – ע"י נקב כשפופרת הנוד, ואילו אם אינה מעמדת עצמה (ובשעה שבא לטבול נופל גג העוקה שהוא תחתית המקוה) מטבילין בה כמו שהיא (ואפילו אין בנקב כשפופרת הנוד), שהרי אז אין העוקה נחשב למציאות בפני עצמה, שצריכים לערב למקוה ע"י נקב, אלא הרי היא כחורי או כסדקי המערה (מלאכת שלמה שם) ומטביל בה כמו שהיא.

ולכאורה נראה ברור שדעת רבנו זי"ע הוא, שהמקוה עליונה לא נכשרה ע"י המקוה התחתונה מדין השקה או זריעה אלא ב' המקוואות חד הם, והמים שבמקוה העליונה הם הוספה על האוצר.

וזה לשון קדשו (אגרות קודש חכ"ב ע' סז) " פשוט שהתועלת הכי גדולה באופן בני' האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו, אלא שהרצפה מחלקתו לשני חלקים ובטלה הרצפה מענינה על ידי החורים שבה[10], והתועליות בטבילה באוצר עצמו כו"כ".

ולכאורה באגרת זו לא נחית רבנו לדין השקה או זריעה, אלא מבאר ענין חדש שב' הבורות אינם בורות נפרדים שנתחברו ע"י נקב, אלא שכל המקוה העליונה והתחתונה נחשבים כהאוצר עצמו.

והנה בהשקפה ראשונה אינו מובן א"כ למה צריכים להזהר "שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה" (זריעה היותר מועיל") או שעכ"פ "השאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון דהיינו זריעה" מאחר שמדובר באוצר א'?

אלא נראה לכאורה שיש כאן ב' דינים, הא' איחוד הבורות, (וזה נפעל ע"י הנקב טע"ט ברצפת המקוה), הב' לדאוג לאיחוד המים של שני הבורות. שהרי אף אם הבורות נחשבים אחד, ישנו החשש "שלא יתקבצו ג' לוגים מים הבאים ממפעל העירוני במקום נמוך שבמקוה העליונה טרם שישיקו המים[11]" (אגרות קודש ח"ג ע' רכז) וע"י שנזהרים "שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה" ("זריעה היותר מועיל") או שעכ"פ "השאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון דהיינו זריעה" נתחברו המים באופן היותר מועיל, ומעתה הן המים והן הבור נתאחדו לאחדים ממש.

ולהעיר מתשובת הרה"ג רז"ש דווארקין ע"ה (נדפסה בקובץ רז"ש ע' 50-51) "יכול אני להעיד שאני ראיתי המקוה שנבנה בבית כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע בשביל נשים עפ״י הוראתו וציוויו שהי׳ גאון עולם וקדוש עליון מפורסם בגאונותו וצדקתו וקדושתו, ודייק שיהי׳ בדוקא מקוה ע״ג מקוה, ולא עשה אפי׳ בור הזריעה, באמרו שכל העצות שהמציאו האחרונים בכדי לצאת דעת הראב״ד ז״ל בענין נתן סאה ונטל סאה, לא יצאו י׳׳ח כלל, כ״א בדרך זו דוקא דמקוה ע״ג מקוה. ולבד זאת יש בזה מעלה יתירה שבאם ההשקה היא מהצד, הנהו טבילה במים שאובים ע״י השקה, אבל אם המים שאובין נחים ע״ג בור התתתון הכשרים אי״ז השקה, כ״א טבילה במקוה עצמה[12] כו'".

והנה, לאחרונה ישנם אלו שקראו תגר על מקוואות שנבנו ע"פ תיקון כ"ק אדמו"ר נ"ע, אלא שהתקינו מסננת (פילטער) שמוציא את המים מבור הטבילה ואחר הסינון חוזרים המים (ע"י המשכה ג' טפחים בקרקע הראוי לבליעה) לתוך בור הטבילה. וטענתם היא, אשר בנידון דידן מאחר שנפסל המים ע"י יציאתם מהמקוה והסינון בכלי, והחזרתם לתוך המקוה נעשה כאשר הפילטער בפעולה (ואז המים זוחלין), נמצא שהמקוה חזר להכשירה רק כאשר הופסק הפילטער, ואז ישנו רק המעלה של השקה בין בור העליון לבור התחתון, בלי מעלת בור הזריעה[13].

בסגנון אחר, טענתם היא שמכך שראינו שכ"ק אדמו"ר נ"ע הקפיד שמי הגשמים יעלו ע"ג רצפת המקוה, מוכח שרצון קדשו הוא שהכשרו יהי' ע"י זריעה, ולכאורה א"א לקיים זאת כל פעם שמפעילים הפילטער, שהרי איך אפשר להכשיר מים ע"י זריעה בתוך מקוה זוחלת.

ונראה לכאורה, שהם הבינו תיקון אדמו"ר נ"ע, שנחית מדין הכשר מים ע"י זריעה והשקה[14], וא"כ יש צדק בדבריהם שכשהמים חוזרים למקוה אחרי הסינון, ישנה השקה אולם חסרה הזריעה, ובהעדר הזריעה, נחשב המקוה לבור של מים שאובים שנכשרו ע"י השקה גרידא, שאכן כשר לכתחילה אמנם אין בו התועלת של תיקון מקוה ע"ג מקוה[15].

אולם, באם נבין דברי רבנו כפשוטם "שהתועלת הכי גדולה[16] באופן בני' האמורה, היא, שאז הטבילה בהאוצר עצמו", יש מקום לומר שלא נחסר כלום בהמקוה, וכדלקמן.

שהרי לפי מה שביארנו לעיל, לא נחית הרבי נ"ע להכשיר את המקוה ע"י השקה וזריעה, אלא שהטבילה תהיה באוצר עצמו. והא שצריכים לדאוג מתחילה שהמים יעלו על גדות הרצפה, הוא (לא כדי להכשיר את המים ע"י זריעה, אלא) פעולה חד פעמית, כדי לייצר איחוד המים של ב' הבורות. אבל הבורות עצמם, מכיון שהנקב בהרצפה הוא טע"ט, נתבטלה המחיצה בין המקוה התחתונה לעליונה ונעשית המקוה העליונה המשך אחד לאוצר ("שאז הטבילה בהאוצר עצמו").

ומעתה יש לומר, שמעלה זו של המקוה (חיבור המים, בפעם הראשונה ואיחוד הבורות מצד הנקב טע"ט) מעולם לא נתבטלה ע"י הפעלת הפילטער, שהגם שהפילטר גרם למים להיות זוחלין, אין בזה כדי לבטל איחוד המים והבורות[17].

זאת ועוד, מכיון שכל המקוה, הן החלק העליון והן התחתון הם מציאות אחת, ה"ז כאילו הפילטער מוציא ומכניס מים מהאוצר עצמו (אלא שמוציא ומכניס למעלה משיעור מ' סאה, היינו שלעולם נשאר שיעור מ' סאה למטה שלא הי' בהם זחילה. שהרי המים שבחלק התחתון עומדים על מקומם, מפני שהחורים שברצפה טע"ט (המחברים ב' הבורות) רחוקים מנקב משאבת המסננת, וגם רצפת בור הטבילה מועילה שיהי' "מפסיק אויר" בין מים העליונים שנשאבים בהפילטער, להמים שבחלק התחתון, שעומדים במקומם, באופן שאינו שואב ממי הגשמים ולא כלום), וא"כ אין צורך בזריעה (היינו איחוד המים) מחדש, שהרי המים כבר נמצאים בתוך האוצר, אלא שישנו החיסרון של מים זוחלין, וברגע שהמקוה (היינו המים בחלק העליון של המקוה) חדלים להיות זוחלין (ע"י הפסקת פעולת הפילטער) חוזר המקוה להכשירו הראשון.

[9]) וכמשמעות לשונו הק' "מה שאין כן כשיכנסו מקודם מים שאובים יוכשרו רק ע"י השקה".

[10]) וכבר שקלו וטרו רבים מה היתה כוונת כ"ק אדמו"ר נ"ע שהחורים יהיו טפח ע"ג ולא סגי בשיעור של נקב כשפופרת הנוד, ולכאורה רבינו נחית כאן לבאר זאת, באם שמדובר בחיבור שני מקוואות בהכשר של השקה, אין לנו להוסיף על שיעור חז"ל, אולם מאחר שבמקוה ע"ג מקוה אין פירושו שמחברים ב' מקוואות ע"י נקב, אלא שהנקב בא לבטל המחיצה בין מקוה העליונה לתחתונה, כדי שגם כשטובל בעליונה ה"ז כטובל באוצר עצמו, וכדי לבטל המחיצה צריכים נקב טפח על טפח וכמו שכתב הש"ך (יו"ד סשע"א סק"ד) "שאם היתה בארובה טפח הוה חשבינן בית ועליה כמו חדר א'", וראה מכתבו של הרה"ג יוסף אברהם הלוי העלער בשם הרה"ג הרב מרדכי אשכנזי, בקונטרס תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו.

ואולי יש לומר שהנקב טע"ט שמבטל הרצפה ה"ז ע"ד עוקת המערה כשאינה מעמדת עצמה, שאז אין צריכה עירוב מקוואות ע"י שפופרת הנוד, אלא מטבילין בה כמו שהיא. ז"א שנקב שפופרת הנוד ונקב טע"ט שונים לא רק בשיעורן, אלא במהותן, שנקב שה"נ מכשיר מים שאובים ע"י ערוב מקוואות, היינו חיבור בורות, ואילו נקב טע"ט עניינו הוא, ביטול מחיצות, היינו שאין כאן ב' בורות שנתחברו,אלא יש כאן בור אחד.

[11]) ולכאורה חשש זה קיים רק כשממלאים המקוה בפעם הראשונה. או כשירצו לנקות המקוה העליונה בלא התחתונה (ראה אגרות קודש ח"ג ע' רכז ששואל איך יתנהגו?) שאז התקנה הוא ש"השאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון" (כמו שכותב רבנו בחי"ז ע' שיב).

[12]) להעיר משו"ת דברי יואל יו"ד סי' פ' "היכא דהמים נוגעים כל העליונים בתחתונים ורק שמפסיק איזה נסרים שאינם כלים הרי הם ממש אחת ולא צריכי לגו׳׳א ולא לקטפרס". ובאגרות משה יו"ד ח"ג סימן סה "הנה מסתבר כוותיה (לפסול משום חבור דרך קטפרס – ג.ג.) בעובדא ההוא דהבור התתתון ממים כשרים היה חפור בעומק ולמעלה שוה לארץ יעשה מקוה עליונה ממים שאובין ומתחברין בינהן בסילון של עץ שהולך מתוך התחתונה לתוך העליונה, אבל לא בכה״ג שרק רצפה נקובה מפסקת בין המים למים שיש להחשיב זה ממש מקוה אחת".

[13]) ומביאים ראי' לזה מקובץ רז"ש שהוא ז"ל התיר הפילטער רק במקוה שהייתה בור זריעה מן הצד. אולם נעלם מהם שאף שבהתשובה המקורית (משנת תשל"ו), מדובר (בתור עובדא דהוה הכי הוה) במקוה עם בור זריעה מן הצד, לפועל כמה וכמה מקוואות נבנו ע"פ הדרכת הרז"ש, מקוה ע"ג מקוה בלי בור זריעה מן הצד, והורה להתקין בהן פילטער וביקר בם ונתן ההכשר. לדוגמה המקוה בבוסטאן שנבנה ע"פ הדרכתו והכשיר אותה עם פילטער, וכך היתה גם בהמקוה שבאלסקה שנבנה ע"פ הדרכתו עם פילטער, אף שלפועל הרב המכשיר הי' הרה"ג ר' יצחק הענדל ע"ה שביקר בה והכשיר אותה. והגדיל לעשות בוואסטער בשנות תשמ"ג – מ"ד (שהוא מעשה רב ומשנה אחרונה), שנסע לשם טרם הבני' עם אדריכל, ומהחל עד כלה הי' מעורב בכל פרטי המקוה, ובנו ב' מקוואות מקוה ע"ג מקוה בלי בורות מן הצד, ובב' המקוואות התקין פילטער.

[14]) כך הבין הרה"ג ר' ירמי' כ"ץ בספרו מקוה מים (ח"א, קונטרס מקוה ע"ג מקוה פ"א אות ד' בסופה),"אע"פ שאופן הכשרת המים העליון הוא באופן של השקה, מ"מ הגדרת הכשירו הוא גם משום זריעה". כמו"כ הבין הרה"ג הנ"ל ששיעור טע"ט הוא לא לבטל המחיצה כדברי רבנו, אלא שכוונת כ"ק אדמו"ר נ"ע הייתה שיהי' שיעור כמוציא רמון שהוא "עדיף ממחובר בשפופרת הנוד" (שם פרק ב, אות ה') ולהעיר שגם לפי הבנתו מסיק "שהטובל במקוה עליונה, אינה כשאובים הנכשרים ע"י השקה כ"א טבילה במקוה הכשירה עצמה" אלא שהוא נחית לזה מדין חיבור של "מוציא רימון" היינו שהחיבור הוא חיבור חזק יותר משפופרת הנוד, שאילו שה"נ מכשיר, ומוצ"ר מחבר באופן שהם לאחדים ממש, אולם החיבור הוא בעיקר בהמים, ואלו מפשטות לשון רבנו משמע ברור הוא שטע"ט מבטל הרצפה וא"כ אין כאן ב' בורות שצריכים לחבר ולאחד, אלא מציאות אחת של אוצר א'.

[15]) הגם שגם לשיטתם לכאורה עדיף השקה לבור התחתון לבור מן הצד, בפרט כשהוא ע"י נקב טע"ט שאז "עדיף ממחובר בשפופרת הנוד". אלא שלשיטתם שיעור טפח הוא רק פרט נוסף בכוונה הכללית, וא"כ טוענים שעדין חסר עיקר ענין הזריעה, ואילו לשיטת רבנו זי"ע שיעור טפח "תועלת הכי גדולה" וא"כ אפילו את"ל שחסר ענין הזריעה (אף שאינו מסתבר כן כבפנים) עדיין נשארנו עם "התועלת הכי גדולה"

[16]) דלא כמו שמסיק בספר הנ"ל סוף פרק ב' "והרי זה פרט נוסף בכוונה הכללית של מעלת מקוה ע"ג מקוה." אלא "תועלת הכי גדולה"

[17]) ואף שבשעת שפעלה המסננת, נעשו המים (מעל השיעור של מ' סאה) זוחלין, מ"מ חיבור המים לא נפסקה לרגע, ולכן כשהמים חוזרים להמקוה , אף שהפילטער עדיין בפעולה , הרי הם חוזרים לתוך מים המחוברים לאוצר המקוה, היינו הוספת מים למקוה כשרה (כדעת הרע"ב שהובא בפנים, דמאחר שיש במקוה מ' סאה מים כשרים, אפילו כל המים שאובים שבעולם אין פוסלין אותו") ואין צורך בחיבור (הכשרה) מחדש. משא"כ בפעם הראשונה שממלאים מקוה או כאשר מוציאים כל המים שבבור העליון כדי לנקות המקוה, יש צורך בחיבור המים, ולכן )בפעם הראשונה שממלאים מקוה) צריכים לדאוג "שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה" (זריעה היותר מועיל") או שעכ"פ (ובנידון של החזרת המים למקוה לאחר שהוציאו המים כדי לנקות המקוה העליונה שאז לכאורה העצה היחידה (ראה לעיל הערה 4) היא ש) "השאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון דהיינו זריעה".