א. באו"ח סי' שמה ס"ז, מביא הב"י פלוגתת הראשונים: רש"י, תוס', הרא"ש והטור ודעימיה סוברים דצריכים ס' ריבוא בהעיר, ואזי נחשב רה"ר, דומיא דדגלי מדבר שהיו שם ששים ריבוא.

והרמב"ן, הרשב"א והר"ן (וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שהשמיט התנאי דס' ריבוא) סוברים שאי"צ ס' ריבוא ומספיק דשכיחי בי' רבים.

והנה כמו שפליגי הראשונים בזה, פליגי גם האחרונים, דהרש"ל והמשאת בנימין סוברים להחמיר דא"צ ס"ר (המשאת בנימין (סי' צב) מבאר טעמו, דהאיך אפשר להקל נגד אבות העולם ע"ש, הרש"ל (בים של שלמה פ' א"צ) כותב רק פסקו, ומציין דבמסכת שבת ביאר נימוקו, ואין זה תחת ידינו). התרומת הדשן, הט"ז (סי' שמה סק"ו) והמג"א (סי' שמה סק"ז) פוסקים להקל דצריך ס"ר משום שכן הוא דעת רוב הפוסקים.

מעניין שהט"ז מציין שגם דעת המהר"י וויל (דינים סי' י"ח) להקל, והמג"א משמיט המהרי"ו, ומביא במקומו התרוה"ד.

וראה זה חדש עד כמה מדוייקים הדברים. דז"ל המהרי"ו: "מהאי טעמא נראה המבואות שלנו לא הוו תורתם כמפולש, להצריכם צ"ה בעקמומיתו כדין מבוי עקום, דהתם איירי בפתוח לרה"ר" כלומר דמבוי עקום הגם דמדינא דגמרא דינו כמבוי מפולש, מנהג העולם להקל בו, ומבאר המהרי"ו הטעם משום דאינם מפולשין לרה"ר.

המשאת בנימין הבין בדבריו, דסובר: א) כהדיעות דרה"ר צריך ס"ר, ובזה"ז אין לנו רה"ר. ב) מבוי עקום הפתוח לרה"ר דוקא דינו כמפולש ולא הפתוח לכרמלית, לכן בזה"ז שהמבוי פתוח לכרמלית אין דינו כמבוי מפולש, והמ"ב חולק עליו ונוקט כהדיעות דא"צ ס"ר, ממילא בזה"ז המבוי עקום נחשב פתוח לרה"ר, וצריך צה"פ (דהיינו שחולק על חידוש הא' דהמהרי"ו).

הט"ז (בסי' שסד סק"ב) נוקט כמהרי"ו דצריך ס"ר ליחשב רה"ר, ונוקט כהמ"ב דמבוי עקום דינו כמפולש, אבל מטעם אחר, דאין חילוק בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית דבשניהם דינו כמפולש (דהיינו שחולק על חידוש הב' דהמהרי"ו). נמצינו למדים: דהט"ז מבין דברי המהרי"ו (כהמ"ב) דבזה"ז אין לנו רה"ר ומסכים לדבריו בזה, ולכן (בסי' שמה) מציין הט"ז להמהרי"ו בתוך הדיעות המקילים.

לאידך המג"א (סי' שסג ס"ק כז) כותב "דהמ"ב נטה דברי המהרי"ו לדעת אחרת" דלעולם להמהרי"ו אין חילוק בין פתוח לרה"ר לפתוח לכרמלית, וכוונת המהרי"ו היא דאין המבוי עקום פתוח לרה"ר אלא לעיר המוקפת חומה, דרוב עיירות מוקפות חומה ע"ש.

נמצינו למדים: דלהמג"א אין שום הוכחה מהמהרי"ו דרה"ר צריך ס"ר, (דלפי המג"א המהרי"ו לא אמר לא ענין הא' ולא ענין הב', ודלא כהבנת המ"ב והט"ז בהמהרי"ו). ולכן השמיטו המג"א בסי' שמה, ובמקומו מציין להתרוה"ד דמפורש שם דבזה"ז אין לנו רה"ר.

שיטת המחבר

ב. בדעת המחבר, האם פוסק להקל דצריך ס"ר או להחמיר דא"צ ס"ר, פליגי בזה האחרונים, דה'עולת שבת' (סי' שמה ס"ז) מביא מהכה"ג "דלפי הכלל המסור בידינו דהסברא העיקרית כתבה בסתם, נראה דס"ל כהרמב"ם ז"ל, דאע"ג אין ס"ר בוקעין שם נקרא רה"ר מה"ת". דהיינו, שמכיון שהמחבר מביא דעת הרמב"ם והרמב"ן ודעימי' בסתם, ואח"כ מביא דעת רש"י ודעימי' בשם י"א, נקטינן כהכלל שהעיקר הוא כהסתם והי"א הוא טפל (וראה בכללי איסור והיתר יו"ד סו"ס רמב).

המג"א (סי' שמה סק"ז) כותב "אך דעת רוב הפוסקים להקל, וכן פסק בשו"ע סי' ש"ג סעי' י"ח ובכמה דוכתי" משמע שנוקט המג"א בדעת המחבר להקל וכהיש אומרים דצריך ס"ר.

ומבאר הפמ"ג (מ"ז סק"ו) "אע"ג דהלכה כדיעה א' בסתם? היינו במפורש משא"כ כאן שאין מפורש להיפך" כלומר אם בדיעה הא' הי' כתוב במפורש "וא"צ ס"ר" אז הכלל הוא דהלכה כסתם, אבל הכא לא מפורש כלום בדיעה הא', ולא נכנס כלל בהענין דס"ר, לכן אין הכלל דהלכה כסתם, ולכאורה כוונתו[1]דכאן הוא כמו הלכה שמתחלת י"א ומביא רק דעה א', שאזי ההלכה הוא כהי"א, וזה שכותבו בשם י"א, הוא לומר שאין זה מוסכם, (או מפורש) בכל הפוסקים, ה"ה כאן העיקר הוא כדיעה הב' דזהו הדעה היחידאה כאן, וזה שאומרו בשם י"א הוא לומר דיש דעות החולקים וסוברים דא"צ ס"ר.

אמנם המחצית השקל (סי' שמה סק"ז) מפרש בדעת המג"א דהמחבר בעצמו נוקט כהסתם ולהחמיר, וכוונת המג"א "וכ"פ בשו"ע בסי' ש"ג" הוא דהשו"ע מביא שהמנהג נוקט כהי"א ולהקל, דלכן יוצאין בתכשיטין בשבת מכיון שסוברים שאין רה"ר בזה"ז.

הנה הט"ז מביא ג' צדדים להקל: א) רבים. ב) מנהג העולם. ב) כן פוסק הרמ"א (והמהרי"ו).

והמג"א מביא ב' צדדים להקל: א) רוב הפוסקים. ב) כ"פ בשו"ע (והתרוה"ד).

לפי הפמ"ג: הצד השוה בהט"ז והמג"א הוא דשניהם מביאים הטעם הא' – רוב, ושניהם מביאים טעם הג' – כן פוסק בשו"ע או הרמ"א.

ולפי המחה"ש: הצד השוה הוא דשניהם מביאים הטעם הא' רוב, וטעם הב' – מנהג.

[אמנם פשטות לשון המג"א נוטה כהפמ"ג, וכן הבין בדבריו המ"ב בביאור הלכה (סי' שמה ס"ז), אבל מסיק דשיטת המחבר הוא כדעה הא' ולהחמיר וכהעולת שבת ודלא כהמג"א ע"ש].

שיטת אדה"ז

ג. אדה"ז (סי' שמה סי"א) כותב כלשון המחבר דהיינו סתם ואח"כ י"א ומסיים "ועל פי דבריהם (של היש אומרים) נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רה"ר גמורה, ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו".

ובהגליון מוסיף "שכן דעת גדולי הראשונים, וטעמם ונימוקם עמם שלא נזכר ס"ר בגמרא.

הנה כמו שבדעת המחבר הי' מקום ללמוד בב' אופנים, דהעולת שבת, והמג"א ע"פ המחצית השקל סוברים שהמחבר תופס בעיקר כהדעות המחמירים. והמג"א ע"פ הפמ"ג סובר שהמחבר תופס בעיקר כהדעות המקילין, כמו"כ יש מקום ללמוד דעת אדה"ז בב' אופנים הנ"ל.

אופן הא': בעיקר תופס כדעות המקילים, וכן נתפשט המנהג, ויש להם על מי שיסמכו, אלא שהט"ז (סי' שמ"ה סק"ו) כותב "והמחמיר יחמיר לעצמו ואין בידו למחות, ולכאורה כוונתו דאם רוצה להחמיר הרי זה רק לעצמו, ואין לו כח למחות לאחרים. [דיש רק ענין א', שלא למחות באחרים, ואין כאן ב' ענינים, א' שיחמיר לעצמו – ענין חיובי. ב. לא למחות באחרים – ענין שלילי, אלא ענין אחד, שלא למחות באחרים].

וכן משמע לשון הט"ז (בסי' שס"ד סק"ב) "וכבר כתבתי בסי' שמ"ה דלא משגחינן בזה אלא סומכין על רוב הפוסקים דאין רה"ר אלא שיש ס' רבוא בוקעין בו".

בא אדה"ז ומחדש עליו "דכל יר"ש יחמיר לעצמו". דיש כאן ב' דינים, א) לא למחות באחרים – שלילי. ב) להחמיר לעצמו – חיובי. [ועפ"ז יומתק שינוי לשונם, דהט"ז כותב "ואין בידו למחות" ואדה"ז כותב "ואין למחות בידם", דאין בידו הוא לשון יותר חזק, שאומר דאין לו הכח והיכולת למחות ולא רק שאין למחות בפועל].

הנה הט"ז נתן טעם לדבריו שהרי המקילים הם הרוב, ולחידושו דאדה"ז דיר"ש יחמיר לעצמו כדעת המחמירים, צריך אדה"ז ליתן טעם בהגליון, מכיון, א) שכן הוא דעת גדולי הראשונים. ב) טעמם ונימוקם עמם שמסתבר כמותם דלא מצינו התנאי דס"ר אפי' פעם א' בש"ס. שלכן הגם שהעיקר כדעות המקילים דכן הוא הרוב אעפ"כ יר"ש יחמיר לעצמו כדעת המחמירים.

יוצא: שיש חילוק דק, בין הט"ז ואדה"ז, להט"ז – אין ענין להחמיר לעצמו. לאדה"ז – יר"ש יחמיר לעצמו.

אופן הב': דבעיקר תופס אדה"ז כדעת המחמירים וכהסתם, ולכן כותב דיר"ש יחמיר לעצמו, ודלא כהט"ז שתפס בעיקר כדעת המקילים [ועפ"ז יצא, דיש חילוק גדול בין הט"ז ואדה"ז], אדה"ז צריך לתת טעם, מדוע הוא תופס כהמיעוט ולא כהרוב לכן הוא כותב בהגליון "שכן דעת גדולי הראשונים וטעמם ונימוקים עמם" כדלקמן.

וביאור הדברים (דמדוע הט"ז אזיל בתר רובא, ואדה"ז בתר גדולי הראשונים וטעמם). הנה כותב החינוך (מצוה ע"ח) שבודאי כת חכמים מועטת מכריע כת בורים מרובה דדוקא כששתי הכתות יודעות בחכמת התורה בשוה או בקרוב, צוותה התורה אחרי רבים להטות ע"ש.

אמנם בששניהם חכמים רק שא' גדול יותר בחכמה מהרבים[2], פליגי בזה הראשונים, דהרמב"ן כתב (בחידושיו בסנהדרין פ"ד ד"ה זו ששנינו) "מצאתי כן בתשובותיו של רה"ג ז"ל אם נחלקו ב"ד שהם שלש, שניים אומרים כך, ואחד אומר כך, אם שווין בחכמה מניחין דבר יחיד ועושין דברי שניים, ואם האחד עדיף מן השניים הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו".

הרמב"ן בעצמו מחלק, דאם יושבין בדין, הרי אז הולכין אחר הרוב בכל אופן, דלא מצינו במסכת סנהדרין חילוק אם שווין בחכמה אם לאו, אבל כשאין יושבין בדין אין הולכין אחר הרוב ע"ש מאידך הגהות אשרי (ע"ז פ"ק סי' ג') כותב "ואם זה גדול בחכמה, וזה במנין, הלך אחר הגדול במנין" והובא דבריו להלכה בחו"מ (סי' כה סי"ז) בדרכי משה ובסמ"ע, ומביאו הש"ך ביו"ד (סוס"י רמ"ב בהנהגת אסו"ה ד"ה ועוד תימא הב').

יסוד הדברים הוא בגמרא יבמות (יד, א) דפליגי אם בית שמאי עשו כדברי עצמם, דמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, הוא משום דב"ה רובא, ומ"ד עשו ב"ש כדבריהם הוא משום דמחדדי טפי, (דמ"ד סובר דהרוב והכמות מכריע האיכות, ומ"ד סובר דאין הרוב והכמות מכריע האיכות ואחרי רבים להטות הוא דוקא בששוין).

וההלכה כמ"ד עשו ב"ש כדבריהם, אמנם הבת קול יצאה ואמרה ההלכה כב"ה ויש לבאר כוונת הב"ק בב' אופנים: א) שאע"פ שלא אמרינן כאן אחרי רבים להטות ההלכה כב"ה ולא משום דרבים נינהו אלא מטעמא אחרינא.

ב) דהב"ק הכריע דגם בכגון דא – דב"ש מחדדי טפי, אזלינן בתר רובא.

וי"ל דבזה פליגי, דהרמב"ן ורה"ג – לומדים כאופן הא', והג"א והש"ך – לומדים כאופן הב'[3].

ועפ"ז יתבאר האיך הרמב"ן והש"ך שניהם מוכיחים שיטתם מגמרא זו, דכ"א מוכיח לפי הבנתו בהב"ק.

וז"ל הש"ך (שם) "ונראה לי שיצא לו (הג"א) כן, ממאי דאמרינן בש"ס פ"ק ביבמות לא עשו ב"ש כדבריהם, דב"ה רובא אע"ג דב"ש מחדדי טפי, ואפי' מ"ד עשו כדבריהם מודה דלאחר בת קול לא עשו".

הנה לשון אדה"ז כאן בהגליון דומה ללשון רה"ג, ועפ"ז יש לבאר פלוגתת הט"ז ואדה"ז, דהט"ז והמג"א סברי כהג"א והסמ"ע, דאזלינן בתר רובא, ואדה"ז סובר כרה"ג והרמב"ן, דכשהמיעוט גדולים אזי אזלינן בתר טעמא, ולכן כותב אדה"ז שכן דעת גדולי הראשונים וטעמם ונימוקם עמם" שאין זה ב' טעמים אלא א', מכיון שכן הוא דעת גדולי הראשונים אזי לא אזלינן בתר רובא, ומכין שטעמם ונימוקם עמם לכן עיקר ההלכה הוא כמותם.

עד כאן הוא אופן הב' בשיטת אדה"ז, שפוסק בעיקר כדעת המחמירים. כעת יש לברר איזו אופן נראה יותר בשיטת אדה"ז, דלכאורה יש איזו משמעיות דנוטים יותר לאופן הא' באדה"ז דבעיקר פוסק כדעת המקילים והם: א) שכותב "וכל יר"ש יחמיר לעצמו" ואם נוקט בעיקר כדעת המחמירים, לכאורה הו"ל לנקוט לשון יותר חזק.

ב) בסי' רנב סי"ח כותב אדה"ז "לפיכך בזה"ז שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רה"ר גמור אלא כרמלית כמו שית' בסי' שמ"ה, אין איסור כלל לצאת סמוך לחשיכה אפי' בחפץ שבידו ואין גוזרין גזירה לגזירה" ומקורו מהמג"א (ועי' בביאור הלכה סי' שמ"ה סעי' ז').

אמנם אדה"ז שינה מלשון המג"א והוסיף המילים "שפשט המנהג" דמשמע שזהו מצד המנהג ולא מצד עצם ההלכה אבל מדסיים "אין איסור כלל" משמע שכן נוקט אדה"ז בעיקר[4].