בקבצים האחרונים ראיתי דו"ד בקשר לזמן חיוב הכלה בכיסוי ראשה. ראשית דבר ברצוני להעיר, שמש"כ ר"א אלטיין, שמנהג שנוגד כל ספרי ההלכה אינו מנהג, נכון הוא. אבל בכל אופן, מנהג שיש לו סמך מאחד הפוסקים, אפי' שאר כל הפוסקים חולקים ע"ז, והתלמוד מסייע להם נגד המנהג, מ"מ אמרנו מנהג עוקר הלכה, ראה מג"א סי' תרצ סקכ"ב בשם הרא"ש בביאורי הסמ"ג. ולכן בנידון דידן אם היה מנהג כזה, שלא לכסות ראש הכלה עד יום המחרת של החתונה, אמרינן מנהג מבטל הלכה.

וא"כ, נחזה אנן האם יש לזה מקור קדום. ולדעתי נראה שמהגמ' מבואר שא"צ כיסוי הראש עד למחרת, דיסוד הענין דאיסור ראש פרוע, נלמד מקרא דסוטה 'ופרע ראש האשה', דדוקא באשה זו יש חיוב ד"ופרע ראש האשה", משמע, דכל שאר נשים אסורות בפריעת ראש וכמו שפי' רש"י, ע"כ הוי אצלה פרוע ראש דאורייתא, אמנם באשה דלא שייך דין סוטה, ולא שייך אצלה קרא ד"ופרע ראש האשה" ממילא פרוע ראש בהאי גוונא לאו דאורייתא, ע"כ בפנויות בין בתולה ובין בעולה, וכן אלמנה וגרושה דלא שייך אצלם דין סוטה, לא שייך אצלם קרא ד"ופרע ראש האשה", ע"כ פריעת ראש אצלן לאו דאורייתא. עכ"פ, רואים מזה דפריעת ראש דאורייתא, תלויה היכא דשייך דין סוטה.

והנה, בגמ' סוטה דף כ"ג תנן, ארוסה לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנא' אשר תשטה אשה תחת אישה. ובברייתא תניא מקרא תחת אישך פרט לארוסה, ובדף כ"ד ע"ב פריך אלא טעמא דכתיבא הני קראי, הא לאו הכי, הו"א ארוסה שתיא. והא כי אתא ר"א בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידי'; מבלעדי אישך, משקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, אמר רמי בר חמא, משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה בבית אבי', ופי' רש"י: בזנות - א"כ עדיין ארוסה היא, ממילא הו"א דגם ארוסה שותה משו"ה איצטריך קרא דתחת אישה, למעט ארוסה, הגם שקדמה שכיבת הבעל לבועל. וא"כ, כלה לאחר היחוד, שעדיין לא הי' קדימת בעל, לא נעשית סוטה. ואין לנו את הלימוד ד'ופרע ראש האשה', ולכן לא צריכה כיסוי ראש מן התורה.

ובאמת, שכבר ברא"ש מבואר; שפריעת ראש בכלה אינה אלא ממחרת יום החופה, דז"ל בכתובות ריש פ"ב אות ג: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מותר להסתכל בכלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה. וי"א דכל שבעה אסור, אבל יום ראשון, שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה מותר. דאל"כ, מי יעיד שיצאה בהינומא וראשה פרוע. וליתא, דאפילו שעה אחת אסור להסתכל, אלא כיון שרואין ההינומא שעשו ואומרים זו היא של כלה פלונית, היינו עדות. "אי נמי ההינומא כשהיא עליה, או פריעת הראש, אין זו הסתכלות בפניה". עכ"ל. ורצונו לומר "בא"נ", שזה שמסתכלים על הכלה ביום ראשון, אי"ז אסור. כיון דאי"ז נקרא הסתכלות בפניה. ולכן יש לומר, דהעדות בהינומא וראשה פרוע היינו בפשטות. וכך הבין השו"ת מהר"י הלוי לאחי הט"ז סי' ט, דלדעת הרא"ש מותרת בראשה פרוע כל יומא קמא, אף לאחר החופה. כל עוד שיש לה הינומא שמכסה עיקר ראשה. וכ"כ גם בשו"ת משאת משה ח"ב אה"ע סי' ז.

ולאחרונה, ראיתי בספר 'משיבת נפש' על התורה, מאחד מגדולי חכמי אשכנז (בזמנו של המהר"ם מינץ. הוצאת מכון ירושלים תשנ"ג). ושם בפ' בהעלותך עמ' רט"ו כותב בתוך דבריו: "וכמו כן גבי כלה, נהגו לפרוע ראשה, ולהעמידה בין האנשים, וחסידים ואנשי מעשה דמי להו ככשורא". וראה שם; שהאריך לבאר בטו"ט, דמיון הכנסת כלה לחופה, לבנין המשכן. ולכן ציוה הקב"ה לעשות קודם כלי המשכן, ורק לאחמ"כ המשכן עצמה. כדי שיעמדו לעין כל, שיראו כל באי עולם ביופי הכלים. ואם יש איסור פרוע ראש מיד לאחר החופה, מה ענין דמי להו ככשורא שייך כאן, הלא יש איסור ערוה, אפילו אם דמי להו ככשורא? ע"כ דדעתו שחיוב כיסוי ראש הוא רק ממחרת החתונה, ודוק.

אולם, כל האמור לעיל, הוא אם היה מנהג כזה, "ומנהג כזה" אינו נקרא שהיה יחידים שנהגו כך, אלא שהיה מקובל אצל כל בני המקום. וכלשון הרמב"ם (פכ"ג מהל' אישות הי"ב. הובא גם בב"י חו"מ סוס"י מב): "והוא שיהי אותו מנהג פשוט בכל המדינה". ואצל חוג, צריך שיהי' זה נהוג אצל כל בני החוג, ולכן מנהג חב"ד נקרא אם כל חסידי חב"ד נהגו כך (או שהרביים אמרו לנהוג כך, דאל"כ הרי זה רק מנהג בית הרב, ואין זה שייך לרבים). ובנידון דידן, כפי הידוע לי, לא היה מנהג זה נהוג בין כל -ואפי' לא בין רוב- חסידי חב"ד, וא"א לקרותו מנהג חב"ד.

וגם מדבריו של ר"י מונדשיין, בקובץ 'אהלי שם' חלק ט עמ' שה, מה שמביא שכך אמר לו הגאון ר' דוד יונגרייז גאב"ד העדה החרדית בירושלים ת"ו, וגם אצלו היה הדבר פשוט שכך נוהגין, אי"ז ברור, וכפי שאמר לי הנ"ל להדיא, שכל ראייתו היתה, ששאל לו מקור המנהג, והגר"ד יונגרייז לא אמר לו להדיא שמנהג זה אין לו שחר.

ע"כ שגם אצלו הי' זה פשוט שכך המנהג. וכמובן לכל דבר זה ראי' קלושה ביותר.

ולכן, היוצא לנו מכל הנ"ל. עד שלא יהי' הוכחה מוכחת, שכך היה המנהג. אין לנו לנהוג מנהג, שבפשטות מבואר ברוב הפוסקים, שמיד שאשה נעשית נשואה, חייבת בכיסוי ראש.