א. בגליון האחרון - תתלח (עמ' 85 ואילך), האריך הרב אשכנזי שי' לתרץ מ"ש בגליון תתלז (עמ' 56 ואילך), ומבאר דברי רבינו הזקן דהחילוק בין הלשון "יעמוד בדבורו" ו"שלא יחליף את דבורו", שהכוונה ב"לעמוד בדבורו" היא שעליו לקיים במעשה בפועל את אשר הוציא בפיו, ודין זה נלמד מהפסוק "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" בהל' מכירה.

אבל הכוונה ב"שלא יחליף את דבורו" היא שאת הדיבור עצמו לא יחליף בדבור אחר הסותר דבורו הראשון, וזהו מה שמיירי בסי' קנו, במי שבנוסף לזה שאינו מקיים בפועל דבורו הראשון - הרי הוא גם מחליף הדבור הראשון, וזה אכן נלמד מהפסוק "הין צדק" יהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, פי' שלא יעמדו סתירות לנגד דבריו וישארו בצדקותן, עכת"ד ועי"ש המקור לזה וכו', ודפח"ח.

ב. והנה בגמ' ב"מ מט, א כתוב: "אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן, ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי, בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משום הכי רשאי, אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה...". וברש"י ד"ה 'משום הכי רשאי': "שיש לו לסמוך על מה שכתוב "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" ולא יתננו ללוי אחר...".

הרי מפורש שאם הי' מחליף את דיבורו ונותנו ללוי אחר, הי' עובר על "שארית ישראל" וכו', והיינו שלא רק אי קיום דבריו - לדוגמא שלא יעשר בכלל עכשיו - נכלל בהאי פסוק, אלא גם החלפת דיבורו היינו נתינה ללוי אחר, נכלל באיסור זה. [ובדיוק לשון רש"י אינו נראה מה שכתב הרב הנ"ל בהע' 14, שהגמ' בב"מ איירי בעצם הענין שלא יחזור בו מדבריו ע"ש, דהרי רש"י כותב "ולא יתננו ללוי אחר" וכנ"ל שכ"ז נכלל באותו איסור. ובפשטות לא נראה לחלק ולומר שעובר רק כשמחליף בדיבור אחר הסותר דבורו הראשון, אבל לא כשמחליף המעשה אחר, דמאי שנא ואדרבה כו'].

זאת ועוד בגמ' קידושין מה, ב כתוב: "ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתיה עד דאמר לה תיהוי לקריבה (מעשה היה שאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה, הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן. - רש"י) אדאכלי ושתי אתא קריביה באיגרא וקדשה (בסתר, ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב של אשתו. - רש"י) אמר אביי כתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב". וברש"י: "ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה".

הרי גם כאן מפורש דלא רק אם יחזור בו האב מדיבורו - לדוגמא אם יאמר איני נותן בתי לקרובי אשתי, אז יעבור על "שארית ישראל", אלא גם ריצוי האב לקבל קידושי בתו עם קרובו היינו חילוף דיבורו הראשון נכלל באיסור זה, ולא באיסור "הין צדק".

ג. אבל באמת אולי יש להצדיק דברי הרב הנ"ל בפירוש דברי אדה"ז, ובפרט שציין מקורו דברי 'בעל העיטור' וכו', ולא יוקשו מהגמרות הנ"ל.

בשני הציורים שהגמ' מביאה החשש הוא לא רק האם אדם מקיים את דבריו או לא, אלא גם חשש שיתעורר לנו בקשר לפעולות אדם זה, והיינו, בגמ' ב"מ הנ"ל השאלה היא להלוי שנאמר לו "כור מעשר יש לך בידי", האם מותר לו להחליט שזה מה שהוא יפריש מעשר לכהן - מעשר מן המעשר ויאכל מעשרותיו, וע"ז אכן לא מספיק שיש ציווי "הין צדק" שהלוי יסמוך שהישראל עומד בדיבורו, אלא גם צריך מקור שהישראל אכן נזהר בפועל בקיום ה"הין צדק". ע"ז מביאה הגמ' הפסוק "שארית ישראל לא יעשו עולה", היינו שפסוק זה מלמדנו שהישראל לא יעבור על ה"הין צדק" כי לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולכן מותר ללוי לסמוך שיקיים הישראל ההין צדק ויעשה שדהו תרומת מעשר.

וכן בגמ' קידושין הנ"ל השאלה היא לנו, מנין לנו המקור שהאב לא התרצה לקדשה לקרובו. אה"נ שאסור מ"הין צדק" אבל מנין לנו שאכן כך התנהג האב, ע"ז מייתי הגמ' ראי' מ"שארית ישראל וכו'", שזה מוכיח לנו שישראל אינם מדברים כזב ואכן קיים האב את ציווי "הין צדק" ועמד בהבטחתו לאשתו.

ולפי"ז אה"נ צדקו דברי הרב אשכנזי בביארו, דלא יחליף את דבורו מקורו ב"הין צדק" כדברי אדה"ז בסי' קנו. ומה שהגמ' מביאה את הפסוק "שארית ישראל" הוא רק מעין ביטוח ע"ז שלא יחזור בו ויקיים את ה"הין צדק", וסיוע זה נצרך רק במקום שיכול להתעורר לנו שאלה על מעשה הגברא, ודו"ק.

ד. והנה בגמ' קידושין שם, מביאה הגמ' עוד תירוץ מדוע אין חוששים שנתרצה האב בקדושי קרובו "רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, מאי בינייהו, איכא בינייהו דלא טרח". וברש"י ד"ה 'דלא טרח' "לעשות סעודה, לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן לשמא נתרצה". אבל לרבא אכן יש לחוש שמא נתרצה האב לקידושי קרובו, דהרי סוכ"ס לא טרח בסעודה עבור קרובי אשתו.

ולרבא צל"ע החילוק דבן לוי סומך על הפסוק שארית ישראל, ולהפריש תרומת מעשר ולאוכלו וכו'. וכאן בקידושין לא נסמוך על זה? וצל"ע בזה.