יש לחקור בחיוב כמה מצוות1, אי חיובם כל רגע ורגע, וכמו במזוזה שברור שמי שיש לו בית חייב במזוזה כל רגע, וכל רגע שמסירן מעליו מבטל מצות עשה; או שמצותן רק רגע אחת, ואחרי שקיים המצוה אפי' רגע אחד, נפטר כבר מחיובו.

ולמשל מצות תפילין2 יש לחקור אם חיובה הוא להיות עליו כל היום, או שמצותן רק רגע אחד, ואחר שקיים כבר מצות וקשרתם בתש"י וכן והיו לטוטפת בתש"ר, אפי' לרגע, כבר נפטר מחיובם לכל אותו יום.

ומצינו בזה מחלוקת האחרונים, דהנה הפמ"ג בסי' לז סוסק"ב כתב וז"ל: "באם לא הניח יום א', ביטל מ"ע, ובהניח עליו רגע, קיים המצוה, אבל מצוה מן המובחר להיותן עליו כל היום". וחזר ושנה דבריו בסי' לח בא"א סק"ט וז"ל: "והנחת תפילין כל היום מצוה מן המובחר הוא, ולקיים מ"ע די בפעם אחת ביום". עכ"ל.

ובס' 'פאר המלך' על הרמב"ם הל' תפילין (גרינבערג) פי"ד הכ"ה אות ה', האריך לבאר דכ"ה שיטת כ"ק אדה"ז בשלחנו, ממה שכתב בריש הל' תפלין, וזלה"ק: "ואחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין מיד . . שכל הקורא ק"ש בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר על עצמו וכו'". עכלה"ק.

וממה שכתב אדה"ז כאילו מעיד עדות שקר על עצמו, הוכיח הנ"ל כהפמ"ג, דבאמת ליכא חיוב גמור מדאורייתא לקיים התפילין עליו כל היום, רק למצוה מן המובחר, ע"ש3.

נמצא שיש ב' קיומים נפרדים במצות התפילין: א) יש דין הנחת תפילין עליו, וזה מקיים ברגע הראשון שמניחם. ב) יש דין של קיום תפילין עליו מצד קדושת התפילין, וזה למצוה מן המבוחר.

לעומתם כ' הלבוש (סי' לז סעי' ב), דמהא דכתוב וקשרתם אותם וגו', משמע קשירה תמידית, ועוד כתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, ואות וזיכרון צריכין להיות תמידין. ע"כ. וכ"ה בב"ח (סי' כה) וז"ל: "דעיקר מצוות תפילין הוא שיהיו מונחין עליו כל היום". ע"כ.

חזינן, דמחולקים הני רבוותא בחיוב מ"ע דתפילין, אי חיובם וקיומם הוא דוקא כל היום - דהיינו כל זמן חיובם, דלילה לאו זמן תפילין הוא, או דברגע הראשון כבר קיים חיובם, וכל שאר הזמן הוא רק למצוה מן המובחר.

והנה כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חל"ט (ואתחנן-ב) מחדש בדעת הרמב"ם (עפ"י דברי הצפע"נ) ששני גדרים הנ"ל במצוות, שחיובם בכל רגע ורגע, או שחיובם הוא רק לרגע אחד ואחרי שמקיים המצוה לא נשאר לו שום חיוב. - נמצאים שניהם יחד במצות תפילין.

דבתש"ר, דחיובם (לדעת הרמב"ם) "להיות" על הראש, הוי קיומם בכל רגע ורגע. ואילו מצות תש"י דמצותם הוא מעשה הקשירה - וקשרתם - קיומם אינו אלא בעת הקשירה, וע"ש באורך.

וי"ל, דיש לחקור כה"ג בכו"כ מצוות4, ונציע עוד לקמן.

וא' הנפק"מ בחקירה דלעיל תהי' במי שקיים מצוה שלא בהידור, אם צריך לחזור ולקיימה בהידור, וכן אם אפשר עוד לברך על עשייתה בהידור עוה"פ. דאי נימא דחיובה הוא כל היום, וכל היום זמנה הוא, שפיר יצטרך לחזור ולקיימה בהידור, ואולי אפי' לברך; אבל אי נימא דאחרי רגע כבר נגמר חיובו, אין שייך לומר דיחזור ויקיימה בהידור, דהא כבר יצא יד"ח, ועאכו"כ שלא לברך עלי' מחשש ברכה לבטלה5.

וכן יש לחקור כה"ג בעוד מצוה מה"ת, והיא מצוות שמחת יו"ט, ושמחת בחגיך, אם המצוה היא שיהי' שמח כל היו"ט כולו; או דסגי במה שהוא שמח רק שעה אחת, ובזה כבר קיים מצוות שמחה.

והנה כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חל"ג בהעלותך-ב מפליא להסביר חילוק יסודי בזה בין הרמב"ם וכ"ק אדה"ז, בפירוש הכתוב ושמחת בחגיך.

דזלה"ק שם בסו"ס ו – "שלהרמב"ם "חגיך" פירושו קרבנך, והיינו שחייבים לשמוח בהבאת קרבן. משא"כ לאדה"ז הפירוש דושמחת בחגיך קאי על זמן החג, שיש חיוב לשמוח במועדים. אלא שהתורה הוסיפה וקבעה שעיקר קיום השמחה בא ע"י אכילת בשר שלמים". עכלה"ק.

נמצא מבואר מזה, דלהרמב"ם קיום חיוב מצות שמחת יו"ט הוא רק לשעה אחת - שעת הבאת הקרבן. משא"כ לאדה"ז חיובו כל זמן החג, אלא שהתורה הוסיפה וקבעה שעיקר קיום השמחה בו ע"י אכילת בשר שלמים. ע"ש שעפי"ז מבאר חילוקי הלשונות שהרמב"ם כתב שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים (משמע רק בשעה זו), ואדה"ז כ' והיו אוכלים בשר שלמים לשמחה (שאי"ז מצומצם להקרבן דוקא).

וכמו"כ יש לחקור במצות ברכת כהנים, דדנו בזה הפוסקים, אי סגי בקיום המצוה פעם אחת ביום, וכשחוזר לקיימה פעם שני' הוא רשות, או כל כמה שמקיים הוי מצוה. ובס' 'עיונים בהלכה' ח"ג סי' ד' מביא דברי הלבוש בסי' קכח סעי' ג', דכהן שעלה לדוכן בפעם אחת ביום, שוב א"צ לעלות עוד בו ביום, אפי' אם אומרים לו עלה, שהרי כבר קיים המ"ע ביום זה, מכאן ואילך הרשות בידו אם ירצה יעלה, ואם לאו אינו עולה. ע"כ. וע"ש בלבוש דמחלק בין ברכת כהנים ולולב, דכיון שבירך פעם אחת סגי, לבין תפילין וציצית דמצוותן כל היום, לפי שבברכת כהנים ולולב, בשעה שעושה המצווה, א"א לו לעשות שום דבר אחר - ומתי יעשה צרכיו? אבל בתפילין וציצית אפשר לעשות כל צרכיו בעודן עליו. ע"ש.

ולהעיר דכ"ה דעת כ"ק אדה"ז בזה, דבסי' קכח סעי' א' כתב וזלה"ק: "ומשנשאו כפיהם וברכו פעם אחת ביום, יצאו ידי חובתן מן התורה", ע"כ. ושם בסעי' ד' וזלה"ק: "ואם עלה כבר פעם אחת ביום זה, שוב אינו עובר אפי' אמרו לו עלה, שכבר יצא ידי חובתו מן התורה, ותקנת חכמים שתקנו נשיאת כפים בכל תפלת צבור יכולה להתקיים בכהנים אחרים". עכלה"ק. ולענין ברכה, ממשיך באותו סעי' דיכול לברך אפי' פעם שני' באותו צבור, כשם שיכול לברך על כל שאר תקנות ומצוות דברי סופרים.

ובס' 'עיונים בהלכה' שם הקשה על הלבוש, דמאחר דהמצוה היא רק פעם אחת ביום, למה אם חוזר וכופל המצוה פעם נוספת, מקיים שוב פעם המצוה, ועד שיכול לברך. מאי שנא משופר ולולב דלא שייך לברך?

ומתרץ, דמצות לולב ושופר כיון שהיא גזיה"כ ואין בה סברא, לכן כיון שקיים מצוה פעם אחת, לא שייך לקיימה פעם נוספת. משא"כ ברכת כהנים שענינה לברך ישראל, שפיר נתקיים ענין המצוה.

אך שם בס' 'עיונים בהלכה' מחלק6 בין אותו ציבור (דאינו מברך ואינו עושה מצוה) לציבור אחרינא - דכלפי ציבור זה לא נתקיים מצות ברכת כהנים (ומברך ועושה מצוה). אבל אדה"ז ברור מלולו, דנושא כפיו פעם שני' בברכה אפי' באותו ציבור שכבר נשא כפיו היום, כגון בשחרית ומוסף.

וי"ל בפשטות, עפ"י דברי כ"ק אדה"ז עצמו, דהוא מטעם תקנת חכמים שתהי' נשיאת כפים בתפלה זו. ועל קיום תקנת חכמים שפיר עביד מצוה ושפיר מברך.

אלא שכמובן שא"א לחלק ולומר שבכל המצוות אפשר לחקור אם חיובו רק לרגע א' או לכל היום. (וכמו שמביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ג עמ' 916 הערה 14 ובלקו"ש ח"ז עמ' 20).

דודאי יש מצוות שברור שחיובם נמשך כל היום, וכמו מצוות ת"ת, ולקיחת ד' מינים להבהמ"ד, דלכולא יומא אתקצאי, או סעודת פורים.

וכן יש מצוות שברור שחיובם הוא רק לרגע שקיימו אותם, וכמו' קריאת המגילה ושאר מצוות פורים. ואולי יש להוסיף מצוות תקיעת שופר, דאחרי שכבר תקע כל הקולות הדרושים, שוב א"א לומר שיש לו חיוב נוסף לשמוע קול שופר באותו יום.

אלא רק במצוות מסוימות - וכדלעיל.

*) לע"נ ידי"נ הרה"ח וכו' הר"ר שלום דוב ע"ה בן יבדלחט"א ר' בנימין שליט"א, יקר באנשים, איש האשכולות, הביא שמחה לרבים. יהא זכרו ברוך.

1) בהבא לקמן יש לחלק כמובן בין כמה סוגי מצוות שא"א להגדירם בהמבואר לקמן, ונצמצם מאמרינו לדוגמאות כעין אלו המבוארות בפנים.

2) וידועים דברי הצפע"נ על הרמב"ם הל' תפילין (פ"ד ה"ד, ובכ"מ) אהא דכתב הרמב"ם בהקדמתו להל' תפילין: א) להיות תפילין על הראש. ב) לקשרם על היד. שיש חילוק בין תש"י לתש"ר, שבתש"ר העיקר הוא שיהא מונח, ובתש"י מעשה הקשירה הוא העיקר. ובשביל זה כתב הרמב"ם "להיות" בנוגע לתש"ר, ו"לקשרם" בנוגע לתש"י, דשם מעשה הקשירה הוא העיקר, ויש להאריך בשיטתו. ובדעת הרמב"ם בכ"ז ראה בס' 'פאר המלך' בארוכה בכ"מ. וכן בס' 'עיונים בהלכה' ח"ג סי' ד'. והנה כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חל"ט ואתחנן ב', מבאר עפ"י דברי הצפע"נ האלו, הא דהקדים הרמב"ם התש"ר לתש"י, ומחלק בהם וכמ"ש לקמן בפנים, וע"ש. וממילא זה שהובא בפנים הדוגמא מתפילין לשני צדדי החקירה, הוא להבהרה בעלמא. ועוד, דמכיון דמחולקים בזה האחרונים הפמ"ג והלבוש, י"ל דאזלי לשיטתייהו בשאר מצוות דומיא לתפילין, ודו"ק. וכן י"ל דביאור כ"ק אדמו"ר הוא רק לשיטת הרמב"ם. ולהעיר שבלקו"ש חל"ט שם אינו מביא דברי הפמ"ג והלבוש בזה.

3) וכ"ה ב'ישועת יעקב' סי' לז, דמקשה דאם מצות תפילין היא מה"ת כל היום, איך עקרוה האידנא שלא ללבוש תפילין כל היום מחשש היסח הדעת או שמא יפיח בהם, ובפרט די"ל דאיסור היסח הדעת הוא רק דרבנן. והרי זה מורה דאין כאן חיוב גמור.

4) וראה בזה מש"כ האבנ"ז בסי' תמח במ"ש השאג"א סי' קג, במי שכבר תקע בר"ה, האם מותר לו לתקוע עוד אח"כ שלא לצורך. ומביא שם ראי' להתיר, ממנהג אנשי ירושלים שנוטלים לולביהם כל היום, אף דאסור בטלטול הוא, ואיך מותר לטלטלו כל היום? אלא דעל כרחך לומר דקצת מצוה יש בו כל היום, וכ"ה בשופר, ע"ש באורך. וכן בשו"ת 'ארץ צבי' ח"ג ב'שיח השדה' שער ברכת ד' סי' ג' - האריך לחדש יסוד, דכל מצוה שיש לה זמן, דבעצם חייב לעשות המצוה כל הזמן. אלא דבזה שעשאה פעם אחת נחשב כאילו עשאה בכל הזמן ויוצא יד"ח. ע"ש.

ועפי"ז יובן מש"כ כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ג ע' 916 הערה 14, וזלה"ק: "וע"ד דבלקיחת ד' מינים פעם אחת מקיים חיוב הלקיחה שישנו בכל רגע מהיום, למ"ד דלכולא יומא אתקצאי, ולא רק למצותו, וע"ד חיוב ת"ת שישנו בכל רגע מהיום, אלא שלימודו פ"א שחרית וכו', נמשך גם על רגע זה. משא"כ מצות מקרא מגילה וכו', י"ל דלא נמשך החיוב, וכשקרא את המגילה א' בלילה וא' ביום, כבר יצא ידי חובתו", ע"ש באורך.

נמצא מבואר שיש לכה"פ שני סוגי קיום במצוות: א) מצוות שחיובם נפקע אחרי עשייתם כמו מקרא מגילה. ב) מצוות שחיובם כל רגע מהיום, אבל בעשייתם נמשך הקיום על כל רגעי היום. ויש להאריך.

5) וכמו שכבר האריכו בזה האחרונים, 'בית הלוי' בתשובותיו ח"ב סי' מז, הגרי"ז על הרמב"ם חנוכה פ"ד הל' א', 'כתב סופר' או"ח סי' קלה. יעו"ש. ואולי י"ל, דדעות המתירים לחזור ולברך, הוא רק אם מוסיף בקיום המצוה בפעם השני', ודלא כדמשמע משו"ת אבנ"ז ו'ארץ צבי' הנ"ל, ועצ"ע.

6) וכן מחלק בשו"ת מהר"ם שי"ק סי' נב, דרק היכא דיש ציבור אחרינא מברך ועביד מצוה.