בגליון תתס"ג העיר הר"מ שיח' פרקש אהא דמצויין בגליון השו"ע בה' מציאה ופקדון סי"ח, אהא דמבואר שם "דכ"ז משורת הדין, אבל טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר אפי' ברוב בני עם אחר למי שיתן סימן אע"פ שכבר נתייאש, אבל א"צ להכריז ולהודיע, אלא אם באו הבעלים מאליהם ותבעו ונתנו סימן מחזיר להם", ובגליון מצויין דכ"מ בגמ' ב"מ כג, ב, גבי "כופרא בי מעצרתא".

והעיר בזה הרב הנ"ל דאיה"נ דבשו"ע הובא דין זה כמצויין בגליון, אבל מה הראי' מהגמ' גבי כופרא שיש ענין של לפנים משורת הדין להחזיר אחר יאוש, ובכלל צ"ב אמאי לא ציין להגמ' בדף כד, ב, שכן ענה שמואל לר"י שאף בשוקא אם בא ישראל ונתן סימן, חייב להחזיר משום לפנים משורת הדין.

ולענ"ד נראה דהדיון הוא לחלק השני של הלכה זו, דהנה בדברי רבינו מבואר ב' דברים, א. דטוב להחזיר אבידה אפי' לאחר יאוש, וע"ז אכן יש לציין לדברי הגמ' בדף כד, דנותן סימן חייב להחזיר אפי' אחר יאוש משום לפנים משורת הדין, ומיירי שם אפי' ברוב עכו"ם (כ"מ שם בגמ'), וכן ציין בבאר הגולה בשו"ע שם, ולא הוצרך רבינו לציין זאת, כיון שכן מפורש בשו"ע והמקור הוא בגמ' הנ"ל. ב. דא"צ להכריז ולהודיע אלא אם באו הבעלים מאליהם ונתנו סימן מחזיר להם, והיינו דהחיוב של חזרת אבידה לאחר יאוש מצד לפנים משוה"ד, מחייב רק כשבאו הבעלים ונתנו סימן, אבל ליכא חיוב הכרזה, – וד"ז מובא בשו"ע בלי ההוספה דא"צ להכריז, אמנם בדברי המחבר נרמז דא"צ הכרזה והיא מהא דכ' המחבר "דטוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן סימן1" – ומשמעות לשונו היא דאם נתן סימן חייב להחזיר, ולא כ' דחייב להכריז (ולפ"ז נדחה דברי הרב הנ"ל דהמחבר השמיט הא דא"צ הכרזה) וע"ז לא צוין כלל בשו"ע, וע"ז בא הציון בשוע"ר לדברי הגמ' (ב"מ כג, ב) "דההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא" ורב התיר ליטלו, ויתרה מזו א"ל רב "זול פלוג לחיים ברי" ומבואר בגמ' שם דההיתר היה משום יאוש בעלים, ומסקנת הגמ' היא די"ל דמקום הוי סימן, ומ"מ, פסק רב "זיל שקול לנפשך" ולא חייבו להכריז, הרי מבואר להדיא דדבר שיש בו סימן לאחר יאוש ליכא חיוב הכרזה, ומה דמבואר בדף כד, ב, הוא רק באם בא ישראל ונתן סימן חייב להחזיר, ומשמע דרק אם בא ונתן סימן אז חייב להחזיר, אבל ליכא חיוב הכרזה, אבל כיון דבדף כג, ב, "מפורש" כן, דהא א"ל "זיל שקול לנפשך" לכן שפיר ציין לדברי הגמ' הנ"ל.

1) וכן מוכח ג"כ מלשון הרמב"ם בפי"א מה' גזו"א ה"ו וז"ל "אע"פ שהיא שלו (ומיירי שם שמצא אבידה במקום שרובה נכרים יעו"ש), הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה לישראל "כשיתן את סימניה" – וצ"ב דלכאו' דבר ברור הוא דהחזרת אבידה היא רק בסימנים, ואמאי הוצרך הרמב"ם להוסיף דמחזיר אבידה כשיתן סימנים, וכי כאן המקום לפרשו? אמנם, לפי המבואר דמחדש בשוע"ר דלפנים משורת הדין מחייב רק כשבא ונתן סימניה, אבל אינו מחויב בהכרזה.