איתא בשלחן ערוך אדה"ז סי' תקפג ס"ב בנוגע למאכלי ראש השנה: "ויש אוכלים דגים . . ואין מבשלין בחומץ", ומשמעות דבריו הק', דקפידא זו שייכת רק לראש השנה, אבל בימים שלאח"ז אין מקפידין.

ונראה להוכיח כן בהקדים דברי ה'לקט יושר' (תלמיד ה'תרומת הדשן') (עמ' 124) שכתב: "דבש חי סימן טוב לאכול בראש השנה . . זה הכלל, כל דבר חריף אינו אוכל כל י' ימי התשובה, רק מיני מתיקה".

והנה, הטעם שהקפיד על כך בכל עשרת ימי התשובה, מבואר בדבריו שלאח"ז (עמ' 129: ("וזכורני שאמר כל י' ימי תשובה נקראים 'ריש שתא', מעתה כל המאכלים שכתב ראבי"ה במרדכי לאכול בראש השנה, הוא הדין כל ימי תשובה, ואביי [שאמר בהוריות (יב, א): לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי] קאי אכל י' ימים...".

ומזה מובן, שהטעם להקפיד על אי אכילת דברים חמוצים בכל עשי"ת מיוסד על פירוש דברי אביי ד'ריש שתא' קאי אכל י' ימים כנ"ל.

והנה מנהגינו הוא לעשות את הסימנים וכו' רק בליל א' דר"ה וכמפורש בספר המנהגים (ומה שאנו טובלים פרוסת המוציא בדבש גם בשאר ימים טובים בחודש זה, אינו ענין סימנא טבא, אלא ענין המתקה כמ"ש האריז"ל). ועל כרחך דסבירא לן ד'ריש שתא' היינו רק ראש השנה וממילא מובן דאין צורך להימנע מאכילת מאכלים חמוצים אלא בראש השנה ותו לא.

ויש להעיר, דב'אוצר מנהגי חב"ד', מנהגי ראש השנה סקמ"ח, מובא שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ברך שהחיינו בליל שני של ר"ה על פרי חדש, אף שהיה חמוץ מאוד (עד שאחרים לא יכלו לאכלו), עיי"ש. ולכאורה מכאן ראיה דאין לחוש לאכילת מאכלים חמוצים בליל שני דראש השנה.