ריש פר"ב דקידושין אמר ר' יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריף רישא, רבא מלח שיבוטא. ופרש"י מחריך רישא - לכבוד שבת. ע"כ.

ובהידור זה (ראה באריכות דברי כ"ק אדה"ז בקו"א סי' ר"נ (אות ב') דמצוה בו יותר מבשלוחו יש לחקור אי בעינן שיעשה הוא עצמו כל המצוה או שמספיק, לקיים הידור זה, אפי' אם יעשה חלק או מקצת מהמצוה.

וביארנו פעם בארוכה דנחלקו בזה המג"א וכ"ק אדה"ז בשני מקומות.

א. לגבי בדיקת חמץ - דכתב המחבר (סי' תל"ב סעי' ב) יעמיד מב"ב אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו וכו' עכ"ל וכ' שם המג"א (סק"ה) וז"ל ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו. עכ"ל.

חזינן דסגי אם יבדוק אפי' קצת לצאת הידור זה, וכן דעת הפרמ"ג דכ' להדיא שם וז"ל עמ"א הא דמצוה בו היינו לעשות קצת מהמצוה. עכ"ל.

לאידך דעת רבינו בשלחנו שם דלכתחילה נכון שיבדוק הוא בעצמו כל החדרים - דמצוה בו יותר מבשלוחו רק אם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת ויעמיד מב"ב אצלו וכו' ע"ש בלשונו דברור דזה כוונתו דס"ל דהיכא דיכול לבדוק אין לתת לאחרים מכח האי דינה דמצוה בו.

וכן הבין בדברי רבינו השדי חמד, וכן ס"ל להגר"ש גאנצפריד בספרו שלום ואמת עה"ס מזוזות מלכים (שצריכים מעיקר דינא דמצוה בו לבדוק בעצמו כל המזוזות על כל הדלתות).

וכן הוא בס' דרך פיקודיך לבעל הבני יששכר במצות מילה חלק הדיבור אות ב' שאם האב הוא מוהל לא יספיק לו לחתוך הערלה לבד ולכבד אחר לפרוע ולא שפיר קעביד, דמצוה בו וכו'. ע"כ ע"ש. ואכמ"ל בזה שנחלקו עליו בזה רבות.

וכן נראה להוכיח ממש"כ בס' אהבת חסד לבעל הח"ח ז"ל (ריש ח"ג בהגהה) וז"ל ואע"ג דמשמע בגמ' (ב"מ פ"ו ע"ב) דמה שהשתמש אאע"ה בשלוחו ליקח מים, פיחת בזה את המצוה ושילם לו ג"כ הקב"ה ע"י שליח, התם כיון שבלא"ה הי' מוכרח לבטל מן התורה בשביל האורחים, טוב יותר שהכל יעשה בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו. עכ"ל עיי"ש.

מבואר גם דס"ל דיש לעשות כל המצוה.

ב. בהל' שבת י"ל שנחלקו ג"כ, והוא בסי' ר"נ דכתב שם השו"ע (סעי' א) וז"ל ישכים בבוקר וכו' להכין צרכי שבת ואפי' יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא הי' מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעים העצים ור"ז הי' מדליק האש וכו' וכ' שם המג"א סק"ב להכין וז"ל והוא הדין בכל מצוות - מצוה בו יותר מבשלוחו עכ"ל.

מבואר מזה, לשיטתו בהל' פסח דכדי לקיים ההידור דמצוה בו מספיק לעשות שום דבר לכבוד שבת ואפי' מקצת ההכנות.

אלא דרבינו שם בשלחנו משנה קצת מלשון המחבר וכותב וזלה"ק (סעי' ד') אפי' מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת שכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפי' מי שהוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב להשתדל ולעשות שום דבר מצרכי השבת שזהו כבודו של שבת וגדולי החכמים היו עושים בעצמם מלאכות שאינן לפי כבודם כדי להרבות בכבוד שבת ויש שהי' מחתך הירק דק דק בעצמו וכו' עכלה"ק.

חזינן, משינוי לשון רבינו דס"ל דמעיקר הדין לאדם רגיל, עליו לעשות כל צרכי שבת דמצוה בו וכו' ודלא כמו שמשמע מפשטות לשון המחבר אליבא דמג"א דמצד הידור זה דמצוה בו סגי לעשות שום דבר מצרכי השבת ולא כל צרכי שבת כדמשמע מלשון רבינו.

ובגליון הנ"ל ביארנו בארוכה סברת מחלוקתם אם זה מטעם ביזוי מצוה (שאז סגי במקצת) או מטעם להרבות שכר (שאז צריך לעשות כל המצוה) וכמו שנחלקו הראשונים בזה או אם זה מצד הגברא (סגי במקצת) או החפצא וכן מהא דמחלק במהר"ח אור זרוע (סי' קכ"ח) בין מצוות שהעיקר הוא הפעולה או מצוה שהעיקר הוא הפועל יוצא. ע"ש.

ושעפי"ז מיושב הא דכתב רבינו בשלחנו ובסידור ע"ש ויונעם.

אלא דלאחרי שובי נחמתי.

דבשלמא לגבי בדיקת חמץ דהוי מצוה הבא רק משנה לשנה, וקשור עם איסורי משהו חמץ וכו' והבתים דאז בד"כ לא היו כ"כ גדולים וכו' ניחא למימר דמצוה בו לבדוק כל החדרים רק אם א"א לו לטרוח יש לו להעמיד מב"ב.

אבל לגבי צרכי שבת אטו נימא שדרישת חז"ל היא (עכ"פ ליתרון מצוה) שכל או"א בכל ערש"ק, יכין בעצמו כל צרכי שבת בשר ודגים וכל מטעמים? (וע"ד הצחות ואולי לא כ"כ בצחות יש להעיר מהמבואר בביאור עבודת פרך במצרים שנתנו מלאכות הנשים לאנשים וכו') האומנם זה מצוותו?

שכל אחד יכין בעצמו כל צרכי שבת?

ואם כן הוא למה לא מצינו ולא ראינו שנוהגים ככה ואפי' מהמהדרים?

וראיתי בספר תורת המצוה (להגר"א הורוויץ - סי' ג' אות כ"ז) דכנראה הרגיש בזה וכ' דבהכנות שבת אין המצוה מוטלת עליו גופי' אלא על אשתו ע"כ.

ותירצו צע"ג - דאילו רבינו לא ידע מהכלל דאשתו כגופו?

ותימא גדולה לומר שהוראת חז"ל ולימוד הגמ' מהאמוראים דרבא מלח שיבוטא וכו' בא להורות שיתנו עבודת הכנות השבת לאשתו.

ועוד - מלשון רבינו בשלחנו (שהוא גם לשון הרמב"ם) אפי' מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל וכו' מוכח דמיירי בו בעצמו ולא באשתו, והרי בבדיקת חמץ כשרצה מבאר הא דא"צ לו לטרוח כותב מפורש יעמיד מב"ב אצלו דזה כולל (ואולי בעיקר) אשתו, ותירוצו צע"ג.

ובשו"ת מור ואהלות (להגר"א פוסק - אוהל ברכות והודאות סי' ל"א) כתב לחלק בין גדולי הדור כמו רבא ורב ספרא דסגי להו לקיים מקצת המצוות לבין שאר העם דמבעי להו למיעבד כל המצוה כולה.

ומביא ראי' מר"נ (קידושין ע' ע"א) דעביד המעקה בעצמו ולא ע"י שלוחו ועשה רק מקצת המצוה. ע"ש.

ובשו"ע רבינו שם (סי' ר"נ) גופי' מחלק בין שאר העם לאדם חשוב- ע"ש בלשונו באורך בקו"א שם הפליא להסביר דלמי שתורתו אומנתו כהני אמוראי א"א להם לקיים יתרון מצוה זו דמצוה בו בכל שאר מצוות שהרי אסור להם להתבטל מתורתן לעשות מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים ואפ"ה משום כבוד שבת ביטלו הני אמוראי תורתן בכל שבת ושבת, ולפיכך להם דוקא די בדבר אחד שבזה ניכר שזה כבוד השבת, והטעם שרבא מלח שיבוטא וכו' חידש רבינו שמתוך שמין זה הי' חביב עליהם וע"י זה קיימו מצות עונג שבת, לכן בחרו הכנת הדבר אחד במין זה דוקא ע"ש נפלאות דבריו הק'.

ומוכרחים לומר איפוא, שבאמת שונה הוא גדר חיוב חז"ל דמצוה בו בשבת משאר מצוות, דבשאר מצוות עיקר קפידת התורה דהמצוה תיעשה, ואכן כמו בדיקת חמץ שעיקר כוונת חז"ל שיבדוק שאין חמץ בבית אלא דאיכא מעלה יתירא אי עביד איהו גופי' ולא שלוחו דאז הוי כבוד המצוה טפי.

משא"כ בשבת עיקר המצוה הוא בכבוד שבת (וכדברי רבינו בקו"א שם לגבי הני אמוראי) וא"כ כל מה שעושה בגופו ממש חשיב טפי קיום המצוה דהוי כבוד שבת אלא דלת"ח שתורתם אומנתם שאינם רשאים להפסיק מתלמודם מותרים רק לעשות דבר אחד ובחרו בהדבר שיתן להם עונג טפי ולשאר העם שמותרים לעשות יותר הרי כל מה שעושה ירבה כבוד השבת.

ולהמתבאר יובן כמה דיוקים:

א. הא דמביא הגמ' קידושין שם ראי' דמצוה בו דוקא מהנהגת גדולי הדור כמו רבא ורב ספרא דלכאו' תימא די"ל דשאני גדולי הדור דמותרים לעשות רק מקצת מהמצוה ועוד דלכאו' כבוד שבת שאני אלא דלהנ"ל י"ל דלא זו אף זו דאם לגדולי הדור שתורתם אומנתם מותרים - ואף הידרו לעשות מה שזה עונג להם - כדיוק רבינו בקו"א - להפסיק ממשנתם לעשות בו בעצמו אנו עאכו"כ בכל מצוה חייבים להשתדל לעשותו בעצמנו. ודו"ק.

ב. הא דכתב המחבר ורבינו שם הל' ב' וזלה"ק אפי' מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת עכלה"ק. דלכאו' הא דכתבו יש לו להשתדל ודלא כמ"ש הרמב"ם חייב צ"ב.

אלא י"ל דאשמעינן בזה דהחיוב לעשות בעצמו צרכי שבת הוא לא התוצאה דנימא דחייב שהוא עצמו יעשה כל צרכי שבת אלא הדיוק הוא שהחיוב וההגדה כאן הוא ההשתדלות היינו הא גופא שהוא מתעסק בעצמו בצרכי שבת בזה כבר קיים היתרון דמצוה בו בשלימותה.

בסגנון אחר: דלא כבשאר מצוות (וכמו בדיקת חמץ) דלדעת רבינו החיוב הוא שהוא יעשה הכל עד הגמר, כאן בההכנות לשבת גדר "הכל" הוא עצם ההשתדלות וככל שהשתדל יותר מראה יותר כבוד שבת שעושהו בעצמו, אבל אין חיוב לגמור הכל, והשתדלות הזו זה עצמו דבר שלם.

משא"כ מי שתורתו אומנתו אינו רשאי לעשות יותר מדבר אחד, דהרי אסור לו להתבטל מתורתו והחכמים הנזכרים הראו היתרון בהמקצת שעשו בהדבר החביב עליהם.

סוף דבר נשמע שהגדר של מצוה בו בההכנות לשבת שונה מהמצוה בו דשאר מצוות ועכ"פ ישתדל כל או"א לעשות בעצמו צרכי שבת.

*) לע"נ אמי מורתי מרים בת אלטער מרדכי. ולרפו"ש ורפו"ק לאאמו"ר ר' ישכר דוב בן חנה לאויוש"ט.