כתב אדמו"ר הזקן בשולחנו (סי צ סי"ז): "...תפלת הצבור אע"פ שהוא מצוה מדבריהם היא גדולה ממצות עשה של תורה, הואיל ומקדשין בה ה' ברבים, שהרי מותר לעבור על מ"ע של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, רא"ש ביו"ד סי' רסז".

ומקורו בדברי המגן אברהם (סי' צ סק"ט): "איתא בגמ' פ' שלשה שאכלו דר"א שחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, אע"ג דעובר בעשה כשמשחרר עבדו, מצוה דרבים שאני. וכ"כ התוס' בפ"ק דשבת. וכתב הרא"ש אלים עשה דרבים, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהיינו עשה דמקדשין השם בעשרה ברבים".

אמנם, מה שמציין אדה"ז ליו"ד סי' רסז, צריך ביאור, כי שם נפסק שמותר לשחרר העבד לצורך כל מצוה ומצוה, - וא"כ אין בזה שום ראי' למעלתה של תפילת הציבור דוקא, בהיותה, "מצוה שמקדשין בה ה' ברבים"!

וז"ל המחבר (יו"ד שם סע"ט): "המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו היא מדבריהם, כגון, שלא היו בבית הכנסת עשרה ה"ז משחרר עבדו ומשלים בו מנין עשרה, וכן כל כיוצא בזה". - ודבריו ברורים שאין זה שייך למעלת תפלת הצבור דוקא וכו'.

ולכאו' צ"ל, שכוונת אדה"ז בציון ליורה-דעה, היא לשולחן-ערוך של אדה"ז עצמו, שהי' צ"ל על חלק יורה-דעה זה, ולא זכינו לאורו. - ואדה"ז ס"ל שם שההיתר לשחרר עבדו הוא דוקא לצורך מצוה דרבים, וכדברי המגן אברהם.

ולכאו' צ"ע, כי כל הפוסקים פסקו שאפשר לשחרר העבד לכל מצוה ומצוה, והיינו: סתימת לשון הטור והשו"ע שלא חילקו בין מצוה סתם למצוה דרבים, וכל נושאי כליהם לא השיגו כלום, (וראה גם בפ"ת ובערוה"ש שנקטו כך בפשטות), ודוחק לומר שאדה"ז חולק על כל הפוסקים (מלבד המג"א), ופוסק שמותר לשחרר העבד דוקא למצוה דרבים.

[ואף שדברי המג"א הם ע"פ הרא"ש, הרי בכל הפוסקים לא נקטו כן. ולהעיר מדברי אדה"ז בענין אחר (קו"א לסתל"ה סק"ב), כתב על החי' שנקט כשי' הרא"ש נגד הרי"ף: "לא קיי"ל הכי, שהרי הרשב"א בחידושיו והב"י כתבו כדעת הרי"ף, וכן הוא בדרישה שם, וכן הוא שיטת הטושו"ע שם". ומזה מובן לנדו"ד.

אבל, יש לדחות, שכאן הוי מלבד שי' הרא"ש גם שי' התוס' (שבת ד, א. ד"ה וכי ועייג"כ גיטין לח, א ד"ה כל. מא, ב ד"ה כופין, פסחים פח, ב ד"ה כופין). ועוד, ששם (בקו"א הנ"ל) מסיים אדה"ז, "וכן הדין שבשל תורה הלך אחר המחמיר", שמצד זה הרי בנדו"ד שהמחמיר הוא הרא"ש - שמותר לשחרר דוקא למצוה דרבים, ולא לכל מצוה סתם - יש לפסוק כמותו.

אמנם לאידך גיסא, גם בדברי הרא"ש עצמו יש להסתפק, כי אף שמדבריו במס' ברכות נראה - כמ"ש המג"א - שמותר לשחרר העבד דוקא למצוה דרבים, הרי בגיטין (פ"ד סכ"ג) משמע מדבריו שמותר לשחרר העבד לכל מצוה, וז"ל: "וכן לדבר מצוה מותר" ואינו מחלק. ועצ"ע].

שיטת הטור ע"פ הש"ך

ואולי יש לומר, שאדה"ז (והמג"א) למד כך בשיטת הטור, שאף שאינו כותב בפירוש שמותר לשחרר העבד דוקא לצורך מצוה דרבים, מ"מ אפשר ללמוד כך מדבריו, וז"ל: "אסור לאדם שישחרר עבדו, והמשחררו עובר בעשה, אבל לצורך מצוה, שצירך להשלימו לעשרה בביהכ"נ, שרי". והטור אינו מזכיר דוגמא נוספת, וגם אינו כותב (כמו שהוא ברמב"ם ובשו"ע) "וכן כל כיוצא בזה", ומכאן יש להוכיח שס"ל שמותר לשחרר העבד דוקא לצורך מצוה דרבים. - ורבינו הזקן פסק כהטור.

ואת"ל כך בשי' הטור, אולי יש לבאר קצת את שיטת הש"ך בהבנת דברי הטור. - דהנה, המחבר כתב (סרס"ז סע"ט - בהמשך להדין שמותר לשחרר עבד לצורך מצוה): "וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול". והש"ך השיג על פסק זה, שמלשון הטור משמע שדין זה הוא דוקא בשפחה שחצי' בת-חורין, שאא"פ להשיאה לעבד שישמור עלי', ולכן בהכרח לכפות הרב לשחררה", אבל שפחה סתם שיכול להשיאה לעבד שישמור עלי', אין כופין את האדון לשחררה אלא רק מתירים לו.

והנה הא פשיטא, גם לשיטה זו של הטור, שזה שתינשא השפחה להעבד לא ימנע לגמרי את ה"מנהג הפקר", כי אם הי' כן: למה בכלל התירו לאדון לשחררה? ועוד: מהי סברת המחבר שיש לכפותו לשחררה? - אלא, שגם כאן נשארת האפשרות ל"מנהג הפקר", אלא שבמדה פחותה יותר משפחה שחצי' בת חורין (שאז ה"מנהג הפקר" חמור יותר, מכיון שאין מי שישמור עלי' כלל). ובזה נחלקו הטור (ע"פ הש"ך) והמחבר, שלדעת המחבר גם במצב כזה כופים לשחררה, משא"כ לדעת הטור.

וצ"ב במאי פליגי? ובמלים פשוטות: אם מותר לשחרר את השפחה כדי למנוע איסור, למה אא"פ לשחררה - לדעת הטור - בשפחה סתם, שגם בה שייך (במדה מסויימת) חשש של "מנהג הפקר"?

ועפהנ"ל י"ל, שהטור לשיטתי', שמותר לשחרר העבד דוקא לצורך מצוה דרבים. ובנדו"ד, שפחה סתם שאפשר להשיא אותה לעבד, כיון שהעבד שומר אותה עכ"פ במקצת, כבר לא ייכשלו בה רבים אלא יחידים בלבד, ולכן אין כופין את האדון לשחררה כי לא הוי עוד מצוה דרבים.

[אבל, מכיון שסו"ס אי אפשר להגדיר ברור האם הוי ענין ד"רבים" או של "יחידים" בלבד, לכן אם טוען האדון שהוי ענין ד"רבים" ורוצה לשחררה, מתירים לו - אבל לא כופים אותו מספק].

משא"כ המחבר לשיטתו הוא, שמותר לשחרר העבד גם לצורך מצוה סתם. ולכן, אף שאפשר להשיאה לעבד, כיון שיישאר עכ"פ במקצת ה"מנהג הפקר", וייכשלו באיסור, אפילו אנשים בודדים בלבד, כופים אותו לשחרר השפחה. ועוד יל"ע בזה.