בגליון העבר (תתט - ע' 85) כתב הרב ישראל אליעזר שי' רובין לבאר יסוד ההיתר בזה ולמה אין לחשוש לדברי המג"א (אדמה"ז), והביא כמה טעמים: א - דמצוה דוחה עובדין דחול ("אין להקפיד" תו"ש, או "לית לן בה" ערה"ש) ב - מצד חינוך "אין מעכבים התינוקות לתקוע" (רשימות דברים)1.

אבל העיר דלכאו' טעמים אלו הם בדיעבד, ומדברי הרבי שכתב "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהלות ישראל" נראה דזהו לכתחילה "גם לגדול, ובריש גלי כהמהר"ל". והסביר וחידש - דאולי י"ל "דמזונותיהן עליך" מצד השכר שמגיע עליהם שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (ע"ד נתינת מזונות לפני כלב הפקר).

ויש להעיר: הערת אדמו"ר בלקו"ש ח"ב (שהביא הרב הנ"ל) ע' 522 הע' 15 כתב על המילים "פלעגט הייסען די קליינע קינדער קאשע אז זיי זאלן ווארפען פאר די הינער און פייגלעך", ובהערה שם: "זע שו"ע או"ח ס"ס שכ"ד וסי' שמ"ג בנ"כ שם, ספר תו"ש שם". והיינו שבזה מציין הרבי לדברי הפוסקים שבזה יבואר מנהג המהר"ל (והיינו שבעיון מ"מ אלו יובן מנהג זה).

והנה, הרב הנ"ל כתב לומר עוד שבהערה זו הכוונה דעל ידי דניתן לתרנגולים (שבזה יש היתר מפורש בשו"ע) ובדרך ממילא ישאר גם לציפורים (ובאם אין תרנגולים אין היתר זה).

אבל לכאו' יש להעיר בכ"ז: (בנוסף על זה שאף שבספר השיחות תש"ב כתוב ההערה על המילים "הינער", מ"מ בלקו"ש ח"ב כתוב הערה זו על המילים "פייגעלעך") נראה שאם זה היה כוונת הרבי היה מפורש יותר דההיתר לשאר ציפורים הוא בדרך ממילא מהנתינה לתרנגולים ובפשטות נראה דהנתינה היתה "לפניהם" בשווה. ובפרט דיש להוסיף, דכיון דהמנהג הוא בדומה למה שקרה בקי"ס, הרי שם היה נתינה להציפורים עצמם, היה נראה יותר דענין פשטות המנהג כולל נתינה לפני הציפור עצמה.

והנה בכללות הדבר היה אפשר לומר דבזה דמציין לסי' שמג מבאר דהגם דלגדולים הרי"ז אסור וכמו שפסקו המג"א ואדמה"ז בסי' זה ("נ"כ" ס"ס שכד), דאין מדובר שם בנתינה על ידי קטנים דווקא, ומשמע דהיה מנהג על ידי גדולים, וע"ז כתבו שאינו נכון. אבל המנהג של המהר"ל היה במיוחד על ידי (מה שהגדולים נתנו ל)קטנים2 (ע"ד שקרה בקרי"ס) ובזה מציין הרבי לשו"ע סי' שמג דאוי"ל דהכוונה להמבואר במג"א "...דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת. וכ"כ ... דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה...". וכן פסק אדמה"ז ס"ח שם "כך דבר שהוא משום חינוך מצוה מותר לספות לו איסור בידים .. כגון להאכיל פסח לקטן שהגיע לחינוך אע"פ שלא נמנה עליו ואין הפסח נאכל אלא למנוייו אעפ"כ כיון שמתכוין לחנכו במצות מותר...".

והיינו דיכולים לכתחילה ליתן לקטנים "איסור בידים" כשהוא משום מצות חינוך ע"ד שנותנין שופר לקטן לתקוע בשבת כדי להתלמד. ויתירה מזו: גם בספיית פסח (דיש סברא דאיסור שלא למנויו הוא דאורייתא) ועד"ז בענייננו, יש בקיום מנהג "צורך מצוה" ו"חינוך מצוה" ולימוד בענייני מנהג (וכמבואר המשך השיחה שם) ולכן מותר ליתן לו ה"קאשע" ליתן ל"פייגעלעך" בשבת.

אבל לכאו' ישלה"ב בזה (אם זהו כוונת הרבי): דלכאו' בשופר עניינו הוא חינוך "כשיגדל" יהיה אצלו חיוב ומצוה זה, לכן שייך עכשיו ענין החינוך, אבל לענייננו לא יתחייב בזה לכשיגדל א"כ מהו ענין החינוך (היינו, ע"ד המבואר שם בס"ח באדמה"ז דאין להטעימו מכוס של מילה ביה"כ, אע"פ שהוי צורך מצוה (כדי שלא יהא ברכה לבטלה) גזירה שמא יסרך ויעשה עד"ז גם כשיגדל). ואולי היה אפ"ל דלגבי הגזירה "דילמא יסרך" שאני דבר שכל ענייננו נעשית דווקא לקטנים שבזה אין לגזור כל כך "דילמא יסרך".

אבל לאחר עיון קצת, נראה לכאורה שאין זה כוונת הרבי: (בנוסף על הדחוקים הנ"ל לחלק בין נדו"ד ל"שמא יסרך" דעלמא) דהנה בס' ההתוועדיות תשמ"ז ש"פ בשלח ע' 448 (דלכאו' הוא המהד"ב) כתב שם הערה עד"ז: על המילים "לפני התרנגולים"3, וכתוב שם בהציון "שו"ע או"ח סשכ"ד ס"י-י"א. סשמ"ג". והכתוב בסעיף י-יא: א - ההיתר ליתן מאכל בפי התרנגולים, ב - מה שאין נותנים מזונות לפני דבורים, יוני שובך, עליה, חזיר, אבל נותנים לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות, וכלב.

ונראה מזה שהכוונה כפשוטו היא להיפך לציין אופני ההיתר בנתינת התרנגולים ושאר עופות כדי לומר שמנהג המהר"ל היה באופן המותר לכו"ע. ולכן, מה שהביא מסי' שמג (אינו לומר שמותר ליתן איסור בידים בידי התינוק לצורך חינוך מצוה, אלא ההיפך) - הוא לומר המבואר שם שאביו מצווה להפריש בנו מאיסור ואפי' מד"ס, והאיסור לספות לו בידים איסורים אפי' "כל אדם".

ולכן העיר על המילים "תרנגולים" לפרש: דכמו דמפורש במנהג המהר"ל דהיה ניתנה לתרנגול דאין בזה איסור כמו"כ יש לפרש בשאר העופות והציפורים דמדובר באופן דמזונותם עליך. וע"ד המבואר במשנה (שבת קנה, ב) דנותנים לפני יוני הרדיסאות וכן פסק בשו"ע ובשו"ע אדמה"ז ס"ו (אלא שלבסוף מציין הרבי גם להתוס' שבת שמלמד זכות על המנהג מצד ענין המצוה כו'. אבל לכאו' כללות ההערה והציון עניינו "בעווארענען" שהמנהג היה באופן המותר לגמרי). וא"כ - מה שביטא הרבי ש"הלואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילת ישראל" הוא שיהיה באופן המותר לכו"ע כמו במנהג המהר"ל4.

ואולי יש להוסיף בזה: הכתוב בשיחת אדמו"ר הקודם שציווה לחלק להילדים שיתנוה לפני התרנגולים כו' לאחר שקיבצו אותם בחצר ביהכ"נ, דבפשטות נראה שהילדים חילקו שם לתרנגולים וצפורים, דאל"כ יש כאן שאלה חמורה יותר דטלטול בר"ה וכרמלית כו' (אם לא דהוי שם עירוב), וכמ"ש שם שלאחר שחילקו בירך המהר"ל לילדים וההורים ולגדלם לתורה חופה ומעש"ט דנראה שהילדים חילקוה שם בחצר בהכ"נ.

וא"כ אואפ"ל: דהיו שם בחצר בכה"נ עופות וכיון שזה בהכ"נ של כולם, הוי בהכ"נ זה כ"חצר השותפים" (ע"ד הכתוב בב"ש אהע"ז סי' ל' סק"ט מובא בקצה"ח סי' ר' סק"א, וכמה מביאים שדין המבואר בסי' תלג דיש לבדוק חמץ בבהכ"נ, ושיכולים לברך עליה מוסבר לפי זה דהוי כחצר השותפין וכן פסק אדמה"ז שם סע' לו5), וא"כ אפשר דהוי כמזונותם עליך כיון דשייכים העופות והציפורים לכאו"א6 7 8.

1) וראה עוד: ציץ אליעזר חי"ד סי' כח מה שכותב בענין זה.

2) וראה באשל אברהם בוטשאטש קסז דנכון לעשות (הנתינה לצפור) ע"י קטן דאין זה שבות גמור.

3) שבזה מוצדק לכאו' שהערה זו היא על לציין על נקודת ה"תרנגול". אלא שלפענ"ד אי"ז שבזה דוקא ישנו ההיתר, אלא אדרבה: זה מלמד על הכלל כולו שנתינה לציפורים היה בדוגמא זה (ובפרט דהרמז למדרש ששם הבת היה נותנת לצפור עצמו, ולא היה "בדרך ממילא").

4) ויש להוסיף: הנה בשלטי הגיבורים בשבת פכ"ד דף סז בדפי הרי"ף אות ב כתב: "...מיהו צ"ע למה זה יוני שובך ועלייה שהם שלו מקרי אין מזונותן עליך. ואיכא למימר דמש"ה מקרו אין מזונותן עליך לפי שמוצאים לאכול במק"א והלכך לעולם אינן ממתינין לו שיתן להם מזונותיהם כמו שעושין יוני הרדיסאות ותרנגולים ואווזים דאין דרכן לשוטט אחר מזונותיהם והלכך אפי' יוני השובך ועלייה הם שלו מיקרי שפיר אין מזונותן עליך והכי דייק רש"י בלשונו".

ואולי יש לומר להיפך לענין "יוני הרדיסאות" ויוני בייתיות שאין צורך שיהיו שלו ממש, אלא הכל תלוי אם מוצאים לאכול במק"א או הם ממתינים לאכול ממנה, והיינו אם הוא זנם כל יום והם באים למקומו או לחצירו לזונם אפשר דנחשבים כ"מזונו עליך".

5) אבל ראה ב"י או"ח סי' ש"ע בשם שב"ל דהוי כהפקר לכל העולם.

6) בכללות הענין כדאי להעיר: בהא דציווה המהר"ל ליתן לפני התרנגולים קשור עם ענין השירה לד' דקרי"ס הכתוב ברמב"ן באיוב לח, לו על הפסוק "מי שת בוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה" - "ושכוי הוא הלב כי הוא המבין ... ולשון חז"ל קורין לתרנגול שכוי כו' כי הוא בעל לב ... והנה הכתוב מייחס חכמת הכליות להיותן בלילה לדעת את בוראן כדרך אף לילות יסרוני כליותי ע"כ חבר להם התרנגול המתבונן ששעת הלילה לקלס לבוראו כדרך הללו את ד' מן הארץ רמש וצפור כנף זו בסוד פרשת שירה והוא ידוע, והנה הכליות ייסרו את האדם לדעת בוראו בלילה והתרנגול ילמד דעת כי ממנו ילמוד האדם לקום בחצות לילה".

7) עוד יש להעיר: דלכאו' יש למצוא מפורש יותר המדרש הכתוב שהילדים נתנו לציפורים ששרו ורקדו. המדרש המובא בשיחה (מדרש רבה פכ"א, י) היא לכאורה מפרש מה שהבת ישראל היתה נותנת לבנם הבוכה מתפוח ורמון מתוך הים.

8) ויש להוסיף: בלקו"ש חכ"ד ע' 138-9 מסביר הרבי שלכמה דברים נחשב בהכ"נ נחשבים בני העיר הבעלים של בהכ"נ ששייך רק להם, כמו לענין "קנין הגוף" של הבהכ"נ (ולענין זה נחשבים בני העיר "שותפים" לבעלות הבהכ"נ). אבל, אומר הרבי, לענין "דירה" היינו השתמשותה של הבהכ"נ זה דבר ששייך לכל כמו שרש"י מסביר בחולין (בטעם הראשון) שלכן פטורים בהכ"נ ממעקה כיון ד"אין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא". וא"כ יש לעיין ולומר, דלגבי הדין דמזונותם עליך אם שייך לאלה שיש להם זכות השתמשות שגם להם נמשך ההיתר לזון העופות הניזונים בבית הכנסת. אמנם בפשטות מסתבר דענין זה שייך רק לאלה שיש להם "בעלות" דקנין הגוף על גשמיות הבהכ"נ וחצירו ולא לאלה שיש להם זכות השתמשות דתפילה ולימוד וכו' בבהכ"נ עצמה.