א. בגליון תתלא (עמוד 86 ואילך) האריך הרב אברהם שי' אלטיין בביאור ופלפול בשיטת אדה"ז, ומקור דבריו בענין 4 דקות דשקיעה האמיתית. בתחילת דבריו הקשה, מדוע כתבתי שמקור דבריו של אדה"ז בשקיעה האמיתית הוא מטבלאות של גובה ההרים בא"י, והרי לא היה בזמנו מטוסים וכדומה כדי למדוד את גובה ההרים?

מתוך שאלתו עולה, שכנראה לא ראה את מה שכתבתי ב"הערות התמימים ואנ"ש - 770" (גליונות: רמט, רנב, רנד, רנז) ושם הוסבר באריכות דמקורו של אדה"ז בענין שקיעה האמיתית, הוא מסוגיית הגמ' בשבת כפי שנפסק להלכה, ובאופן שמתאים גם לחישובים ע"פ נוסחאות הנדסיות. ומכיון שראה רק מה שכתבתי בגליון תתכח, חשב לתומו שלשיטתי מקור אדה"ז הוא מטבלאות דגובה ההרים. להלן אחזור ואסכם את הנלענ"ד בהבנת שיטתו של אדה"ז.

ב. לפני שניגש לביאור הדברים, ראוי לציין כאן עובדה חשובה, והיא: בוודאי שאדה"ז ידע היטב כיצד לחשב את גובה ההרים בא"י, וגם בעבר הרחוק ידעו איך לחשב גובה של בנינים גבוהים והרים גבוהים. כדי לחשב גובה של הרים אין צורך לטוס במטוסים, אלא אפשר לחשב זאת, בחשבון של משולשים דומים. דוגמא פשוטה למדידת גובה, שהשתמשו לפני שנים רבות, טרם שהיו מטוסים. לוקחים מראה ומניחים אותה על הארץ במרחק מסויים מהבנין או ההר שברצוננו למדוד את גובהו. עומדים מהצד השני, היינו, שהמראה נמצאת בין האדם לבנין או ההר, במרחק שבו יהיה ניתן לראות את ראשו של הבנין או ההר בתוך המראה המונחת על הארץ.

אופן החישוב: נוצרו כאן שני משולשים דומים. משולש ראשון: צלע א' גובה האדם. צלע ב' המרחק בין האדם למראה. (צלע ג' לא נוגע לחישוב). שני הצלעות ניתנות למדידה. משולש שני: צלע א' גובה הבנין או ההר. צלע ב' המרחק בין המראה לבנין או ההר. (צלע ג' לא נוגע לחישוב). כאן ניתן למדוד את צלע ב', ונשאר לנו לחשב את צלע א'. לפי עיקרון ונוסחת המשולשים הדומים, היחס בין גובה האדם למרחק של האדם למראה (צלע א' לחלק לצלע ב' במשולש הראשון), שווה ליחס שבין גובה הבנין או ההר למרחק בין הבנין או ההר למראה (שווה = לצלע א' לחלק לצלע ב' במשולש השני). כלומר, צריך להכפיל את גובה האדם במרחק שבין הבנין למראה, ואח"כ לחלק את התוצאה במרחק שבין האדם למראה, והתוצאה המתקבלת היא גובה הבנין. זו שיטה עתיקת יומין שבה השתמשו בעבר. אגב, על אותו עיקרון מודדים גם כיום, אלא שהמדידות נעשות באמצעות מכשירים משוכללים. עפ"ז מובן שאין צורך לטוס במטוסים כדי למדוד גובה של הר, ובוודאי ידע אדה"ז את גובה ההרים שבא"י כשם שידעו זאת אחרים שעסקו בתחום זה. (ראה עוד אפשרות אחרת בעירובין נז, ב - נח, ב בנוגע לחישוב תחום אלפיים אמה כשיש הרים ועמקים).

ג. הדרך הנכונה להבנת שיטת אדה"ז היא, להיות צמודים לדבריו, ביאוריו ומקורותיו ב"סדר הכנסת שבת", ובאופן שהביאור לא יוכחש מהמציאות, שלא יהיה "נגד החוש ופליאה נשגבה" (כמו שהתבטא בדחייתו את שיטת ר"ת). אדה"ז ציין בפירוש את מקורותיו עליהם הסתמך, ועלינו לבאר את שיטתו בהתאם לדברים שכתב.

המקורות שעליהם הסתמך אדה"ז מצויינות בדבריו: "ואז הוא תחילת זמן בין השמשות לרבי יהודה בברייתא ופסקו בגמ' הלכה כמותו . . כי בשליש שעה משעות השוות, אחר השקיעה האמיתית, הוא ודאי לילה, גם לר' יוסי, בא"י בימים השוים (כמ"ש בסמ"ג בהלכות תרומה), שאז הוא זמן צאת ג' כוכבים בינונים בא"י בימים אלו . . ופסקו בגמרא הלכה כר' יוסי לחומרא...".

בהשקפה ראשונה נראה, שעיקר החידוש של אדה"ז ב"סדר הכנסת שבת" הוא המושג של "שקיעה אמיתית" המאוחרת כ-4 דקות מ"השקיעה הנראית". ויש כאלה שהלכו בכיוון זה, ולכן חיפשו את המקור בגמ' שמדבר על סילוק אור החמה מראשי ההרים, והמקור שמצאו הוא מדברי ר' חנינא על שיטת ר' נחמיה בענין הר הכרמל (שבת לה, א). ויש כאלה שרצו לקשר זאת עם הגמ' בירושלמי "כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים" (ברכות פ"א ה"ב), עיין ב"זמנים כהלכה" להר"י לוי עמ' יז שכך מנסה לבאר את שיטת אדה"ז.

אך, קא דייקת שפיר, מאריכות דבריו של אדה"ז בענין צאת ג' כוכבים בינונים, והפירוט הנרחב בתנאים המיוחדים ההכרחיים הנדרשים כדי לראותם (כגון: הרקיע בטהרתו, האויר זך, זכי הראות, אצטגנינין הבקיאים בגודל גוף הכוכבים כולם ברקיע, וכן בגודל אורם, יודעים שאלו ג' הנראים להם הם בינונים וכו'), יוצא איפוא, שעיקר החידוש והנקודה המרכזית היא דוקא בענין צאת ג' כוכבים בינונים. בעצם, זו היא נקודת המחלוקת בין הגאונים ור"ת, ולכן, אדה"ז ההולך בשיטת הגאונים מברר היטב את הזמן המדוייק של צאת ג' כוכבים בינונים, כי דוקא בנקודה זו דוחה אדה"ז את שיטת ר"ת שהיא "נגד החוש ופליאה נשגבה". לכן, ביאור הסוגיא בשבת חייב להיות מותאם למציאות בפועל, דאם לא כן, הרי זהו "נגד החוש ופליאה נשגבה". כלומר, שיטת ר"ת היא שיטה טובה בהסברת הסוגיא, ובתיווך הסוגיות דפסחים ושבת, אך הקושי העיקרי בשיטת ר"ת, שהיא שיטה שמוכחשת מהמציאות. ולכן, אדה"ז מברר בירור יסודי ברור ומוחלט את הזמן המדוייק של צאת ג' כוכבים.

לעומת זאת, בענין "השקיעה האמיתית" אין הוא מאריך כלל. הטעם בפשטות, שאדה"ז חיפש ובירר את נקודת הזמן החשובה ביותר בנוגע להלכה, נקודת הזמן שבה ה"לילה ודאי" מתחיל, שהוא "זמן תחלת הלילה לענין מצות של תורה". רק לאחר שאדה"ז בירר היטב את נקודת זמן צאת ג' כוכבים בינונים, רק אז חישב את הזמן של השקיעה, ובשלב זה חידש את המושג "השקיעה האמיתית".

דהנה יש לנו שתי נקודות של ציון זמן, ושיעור ההפרש ביניהם: השקיעה, בין השמשות, צאת הכוכבים. את נקודת צאת ג' כוכבים כבר בירר אדה"ז את זמנה המדוייק. אח"כ שיעור בין השמשות גם הוא ידוע לנו ע"פ פסק הגמ' כר' יהודה ג' רבעי מיל ותוספת של ר' יוסי שהם 20 דקות כדברי הסמ"ג. כאשר מפחיתים 20 דקות מזמן צאת הכוכבים מקבלים את זמנה של השקיעה. אבל, למעשה בשלב זה, נתעוררה בעיה, שהרי החמה שקעה כבר כמה דקות קודם, ואין לכאורה שום שקיעה 20 דקות לפני צאת הכוכבים. אם כן, מה עושים? הרי ההפרש בין השקיעה לצאת ג' כוכבים הוא 20 דקות, דזהו שיעור בין השמשות, ומדוע לא הצלחנו להגיע לשקיעה? אלא מוכרחים לומר, שלא לשקיעה הנראית לעינינו התכוונו בגמ', כשפסקו להלכה את שיעור הזמן של בין השמשות. בגמ' התכוונו לשקיעה אחרת, המאוחרת יותר. לשקיעה הזו קורא אדה"ז "השקיעה האמיתית", שהרי ממנה מתחיל בין השמשות (שמסתיים בצאת ג' כוכבים בינונים). זהו חידושו של אדה"ז בענין "השקיעה האמיתית". לא לחינם קרא אדה"ז לשקיעה זו "השקיעה האמיתית", כי היא השקיעה ההלכתית, ולכן היא האמיתית. וידוע לכל, שאדה"ז מדייק היטב בדבריו, ובוודאי כשהוא מכנה שקיעה זו "השקיעה האמיתית" הוא מתכוון לכך במלוא המשמעות שהיא היא האמיתית, היא השקיעה הקובעת להתחלת בין השמשות.

אך לכאורה, נשאלת השאלה, איזו שקיעה היא זו, שהרי היא בלתי נראית, ובכל זאת נקראת בשם שקיעה, ולא סתם שקיעה אלא "שקיעה אמיתית"? על כך מוסיף אדה"ז טעם שגם בזמן "השקיעה האמיתית" יש שקיעה, וזהו הזמן שבו מסתלק אור השמש מראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל. כלומר, הגמ' להלכה פסקה שהשקיעה מראשי ההרים הגבוהים בארץ ישראל היא השקיעה ההלכתית האמיתית שממנה ורק ממנה מתחיל זמן בין השמשות. את הפרש הזמן בין השקיעה הנראית לשקיעה האמיתית חישב אדה"ז ומצא שהוא 4 דקות. וכדי לא לתת דבריו לשיעורין, קבע אדה"ז את 4 הדקות לשיעור קבוע לכל מקום בעולם. אדה"ז גם הגדיר את 4 הדקות הללו בהגדרה הלכתית של "תוספת שבת". הנפק"מ להלכה, שצריכים להדליק נרות ולקבל את השבת, לפני שאור השמש מסתלק מראשי האילנות והגגות הגבוהים, לפני השקיעה הנראית, כדי "להוסיף מחול על הקודש" שיעור של תוספת שבת שהוא 4 דקות. אלו הם עיקרי הדברים שפורסמו, ומה שכתבתי בגליון תתכח בא בהמשך לדברים שנכתבו קודם בגליונות אחרים.

ד. למעשה, בגישה זו, נוקט הרבי בבירור, בתשובה להרב מ. אמסל, שמובאת באג"ק חכ"ג אגרת ח'תתקלט (עמ' שכז): "במש"כ הרה"ג וכו' וכו' הררי"מ הכהן שי' ר. [=רפפורט] בענין ביה"ש - תמהתי על תוכנו . . ובנוגע למש"כ הנ"ל [=הר' רפפורט] ע"ד אדה"ז בסידורו בזה - לא סמך שם אדה"ז ואף לא הביא שם - לא הירוש' ולא הרדב"ז...".

הנ"ל (הר' רפפורט) רצה לבאר את דעת אדה"ז בסידור ב"סדר הכנסת שבת", והביא לכך מקורות מהירושלמי והרדב"ז, ועל כך ענה לו הרבי: "לא סמך שם אדה"ז ואף לא הביא שם - לא הירושלמי ולא הרדב"ז". כלומר, עצם העובדה שאדה"ז לא הזכיר את הירושלמי והרדב"ז ב"סדר הכנסת שבת", מהווה הוכחה ברורה שאין זה המקור לדבריו, כי לא על זה "סמך את דבריו", וגם "לא הביא" כסיוע לדבריו. לא משנה איזה ירושלמי ואיזה רדב"ז רצה הנ"ל להביא, אבל דבר אחד ברור, שאין זה קשור כלל לשיטת אדה"ז בסידור, והראיה פשוטה, שאדה"ז "לא סמך" ואפילו "לא הביא" את הירושלמי ואת הרדב"ז.

אמנם לא ראיתי מה שכתב הר' רפפורט, אבל, אפשר לשער, שהכוונה היא: למ"ש בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב): "בכדי שתהא חמה מטפטפת על ראשי ההרים". כנראה רצה להשוות זאת ל"שקיעה האמיתית" דאדה"ז. וכן לשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רפב שכתב: "אם תסתכל בכנפי העופות הפורחים באויר, תראה השמש ממש בכנפיהם, ואיך אפשר לומר שאז הוא לילה". וכנראה, שמזה רצה להראות שכאשר השמש זורחת בכנפי העופות הפורחים עדיין יום, דומיא דשמש בראשי האילנות, או בראשי ההרים. (כן רצה גם להוכיח ב'ספר הברית' (סי' רסב) להר' פירוטינסקי מדברי הרדב"ז כאדה"ז שמשערים לפי ראשי ההרים). ועל כך כתב הרבי: דאדה"ז "לא סמך" על זה, דאין זה מקורו, ואפילו "לא הביא" לא הירושלמי ולא הרדב"ז. ומכלל זה, מובן, שאם ברצוננו לבאר את דברי אדה"ז, עלינו להתבונן בדבריו שבסידור, ושם למצוא את המקורות ש"סמך" עליהם.

ה. כעת, ניגש לביאורו של הר"א אלטיין, ונראה את הקשיים שיש בדבריו הן מפשט הסוגיא בשבת, והן מהסתירה שיש לכך מהמציאות.

1. ביאורו בחישוב 4 דקות דשקיעה האמיתית מופרך מהמציאות. לפי דבריו ההפרש בין גובה הר הכרמל לבין גובה פני הים הוא 6 דקות. דבר זה אינו מתאים למציאות, כי גובה הכרמל שסמוך לשפת הים הוא 190 מטר, וההפרש בין השקיעה בגובה 190 מטר לשקיעה מגובה פני הים הוא 2 דקות. בכדי לקבל הפרש של 6 דקות צריכים הר שמתנשא לגובה של 1600 מטר!

2. אם מקורו של אדה"ז היה מחישוב ההפרש בין ר' יהודה אליבא דרב יוסף, לבין ר' נחמיה אליבא דר' חנינא שהוא גובה הכרמל. הרי זה עומד בסתירה למציאות, ובלשון אדה"ז "נגד החוש ופליאה נשגבה", א"כ איך יכול להיות שאדה"ז יחדש את מושג "השקיעה האמיתית" מתוך דבר העומד בסתירה למציאות. ובפרט, שהרי כל דחיית שיטת ר"ת נובעת מכך שהיא "נגד החוש", ואיך יעלה על הדעת שאדה"ז ידחה את שיטת ר"ת כי היא "נגד החוש", ומצד שני יחדש את ענין "השקיעה האמיתית" המבוסס על דבר שהוא "נגד החוש"?

3. הביאור שלו בשיטת אדה"ז, מיוסד על פירוש ה'אור זרוע' בסוגיית הגמ', דזמן צאת הכוכבים הוא זמן שווה לכל השיטות ומחלוקתם רק מתי מתחיל בין השמשות. אבל אדה"ז לא למד כה'אור זרוע', כי לאדה"ז צאת הכוכבים דר' יוסי הוא 2 דקות לאחר צה"כ דר' יהודה. ובוודאי אי אפשר לומר שאת ר' יהודה ור' נחמיה מפרש כה'אור זרוע' ואת ר' יוסי לא. ובפרט שאין זה מתאים עם המציאות כנ"ל.

4. גם עצם חישובו שניסה להתאים את דברי אדה"ז להסוגיא לפי ביאורו אינו עולה יפה. כי הרי התחיל מהשקיעה בגובה פני הים דהוא לר' יהודה אליבא דרבה, אח"כ הוסיף 2 דקות לר' יהודה אליבא דרב יוסף, אח"כ הוסיף 4 דקות והגיע לשקיעה דר' נחמיה. ובשלב זה באופן תמוה מוסיף 18 דקות, והרי צריך להוסיף רק 12 דקות, של ר' נחמיה, דהרי כל ביאורו מבוסס על ה'אור זרוע' המשווה את צאת הכוכבים לכל שלושת הדעות, ואם יוסיף 18 דקות סותר בפירוש את שיטת ה'אור זרוע', כי יוצא דצאת הכוכבים דר' יהודה מתאחר מצאת הכוכבים דר' נחמיה. ולפלא, דמתחיל בשיטת ה'אור זרוע', ומסיים בניגוד ובסתירה לה'אור זרוע'!

5. גם הפשט שמבאר את ה'אור זרוע' אינו מדוייק. דהנה ה'אור זרוע' (בשו"ת שלו סי' קפו) כתב "ומשירד ויטבול ויעלה הוי לילה, אלמא דכשאין החמה נראית בראש הכרמל הוי סוף שקיעה". כלומר דה'אור זרוע' מפרש, דמשך שיעורו של ר' נחמיה מתחיל כשאין החמה בראש הכרמל, ומסתיים כשעולה מטבילתו והוי לילה. ואילו הר"א אלטיין (אות ג' עמ' 88) רוצה לפרש "שהוא עוד יספיק לטבול בים בעודנו יום - לפני השקיעה האמיתית", הא מנין לו, הרי ה'אור זרוע' כתב דלאחר טבילתו הוי לילה. ופשוט דאין לפרש לילה במובן של שקיעה.

6. בכלל אין מובן, מדוע אדה"ז צריך "להמציא" מושג חדש "ראשי ההרים הגבוהים שבא"י" ולא כותב "הר הכרמל - כר' חנינא" וכדומה, ואז היה ברור שכוונתו לסוגיא דהר הכרמל. ואם תדחוק לומר שבכל זאת התכוון אדה"ז לסוגיא דהר הכרמל, הרי כאשר אדה"ז רוצה לציין מקור כותב בפירוש "לר' יהודה בברייתא", ומדוע לא ציין כאן לר' נחמיה אליבא דר' חנינא. ומזה שאדה"ז לא ציין בדבריו למקור זה, א"כ אין זה מקורו, וכמו שענה הרבי במכתבו שהובא לעיל.

7. הר"א אלטיין לא התייחס ל"שקיעה הנראית" כפי שהגדיר אותה אדה"ז - שהוא סילוק האור מראשי האילנות והגגות הגבוהים. אלא, ניסה לבאר שחישוב של 4 דקות מתחיל מהשקיעה לפי ר' יהודה אליבא דרב יוסף שהוא 2 דקות לאחר השקיעה מפני הים. ביאור זה אינו מתאים לדברי אדה"ז, שהרי שקיעה הנראית תלויה בכל מקום ומקום לפי גובה האילנות וגובה הגגות, שהוא שיעור המשתנה כמובן ופשוט, ואיך הר"א אלטיין נותן לזה שיעור קבוע של 2 דקות?

8. מה שכתב הר"א אלטיין בסוף אות ג' (עמ' 89) "דסתמא דהש"ס דפוסק כר' יהודה, מביא הא דר"ח רק לקבוע זמן תחילת ביה"ש, שהוא בשקיעה"ח מן ההרים, גם אליבא דר' יהודה". - פירוש זה דחוק ביותר, ואינו מובא במפרשי הש"ס. וקשה ביותר לומר שפירוש דחוק זה, הוא מקורו של אדה"ז.

9. על דברי רבא בגמ' "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא", רצה לפרש הר"א אלטיין ש"לא יודעים מתי השקיעה" ועוד מוסיף שכך רגילין ללמוד, והא מנין לו, והרי פשטות הסוגיא היא, שלא בקיאים בשיעור של זמן בין השמשות, כפירש"י. דמכיון שיש שיטות שונות בגמ', ולא בקיאין מתי מתחיל בין השמשות, לכן, קבע רבא זמן שבטוח לכל הדעות עדיין לא התחיל בין השמשות, באופן שניכר לכולם. גם אדה"ז בשו"ע (בסי' רסא סע' ו) מפרש שהפשט בדברי רבא "מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות".

10. מתוך ביאורו של הר"א אלטיין יוצא, שהוא מבאר את שיטת אדה"ז, שהחידוש העיקרי שב"סדר הכנסת שבת" הוא ענין "השקיעה האמיתית", ולכן, מנסה להתפלפל בדברי חנינא בענין הר הכרמל, מכיון שזהו המקור היחיד בבבלי שמזכיר את ענין גובה ההרים. כלומר, זמן צאת הכוכבים נובע מ"השקיעה האמיתית", דעיקר החידוש הוא "השקיעה האמיתית", ומזה נולד הזמן של צאת הכוכבים. במילים אחרות: הסיבה היא הזמן ד"שקיעה האמיתית", והמסובב הזמן ד"צאת הכוכבים".

אבל, לפי ביאורנו הנ"ל, עיקר חידושו של אדה"ז ב"סדר הכנסת שבת" הוא הזמן המדוייק דצאת ג' כוכבים בינונים, דבנקודה זו דוחה שיטת ר"ת, ולכן, מברר היטב ובהרחבה את הזמן המדוייק של צאת ג' כוכבים. כלומר, חידוש המושג של "שקיעה האמיתית" נובע מהזמן המדוייק של צאת ג' כוכבים בינונים, דעיקר החידוש הוא הזמן דצאת הכוכבים ומזה נולד הזמן של שקיעה האמיתית. במילים אחרות: הסיבה היא הזמן ד"צאת הכוכבים", והמסובב הזמן ד"שקיעה האמיתית".

לסיכום: מכל הנ"ל נראה, שאין דרכו של הר"א אלטיין בבארו את שיטת אדה"ז מתאימה לדברי אדה"ז ב"סדר הכנסת שבת", באופן שיתאים הן לסוגיית הגמ' כפי שנפסק להלכה, והן למציאות בשטח. וביאור שיטת אדה"ז ב"סדר הכנסת שבת" צריכה להתבסס על: א. מקורותיו שציין בפירוש. ב. התאמה למציאות שלא יהיה "נגד החוש". ג. בירור חידושו העיקרי ב"סדר הכנסת שבת".