בתחלת הלכות תפילה ריש סימן צ' נוקט אדה"ז בכותרת כללית "המתפלל צריך שיכין מקום ראוי לתפילתו, ויכין לו בגדיו, גופו ומחשבתו". ומבאר כלל זה בהמשך הסימנים שלאח"ז.

דבאותו סימן מפרט "מקומו כיצד? לא יעמוד..." וכו'. ובסימן שלאח"ז צ"א מפרט "בגדיו כיצד? אין צריך לומר..." וכו'. וכן הלאה בהמשך הסימנים, שפותח בהם פתיחה מסוימת ששייכת לכלל שפתח בו בסימן צ', עד שמגיע לסצ"ח שבו מבאר "מחשבת כיצד? המתפלל צריך שיכין לבו" וכו'. בשונה מדברי הב"י והטור - שלא נקטו כאדה"ז בס"צ שפתח בהגדרה כללית מה הם הדברים שצריך להתכונן בהם לתפילה, אלא פתחו כל סימן ישר לגופו של ענין, כמו לדוגמא בס"צ "היתה טלית חגורה על מותניו לכסות" וכו'. ובסצ"א "היה צריך לנקביו אל יתפלל" וכו', בלא הקדמת ההגדרה הפרטית "מקומו כיצד וכו'".

וזאת ניתן לבאר בפשטות, דמשום שאדה"ז רוצה בתחילת הענין להקל עלינו, שנדע באופן כללי מה הם הדברים הכלליים שדרושים להכנת המתפלל.

אך דווקא משום כך מתעוררת לכאורה תמיהה על אדה"ז שנוקט כסדר הזה:

דבסצ"ח ס"ד כותב: "התפלה היא במקום קרבן, ולכן צריך להזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ושלא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת הקדשים, ותהא מעומד כמו עבודה, וקביעת מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר כמו הקרבן שחציצה פוסלת בינו לכלי, וראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה משום נקיות. (ההדגשות באו כאן לצורך הענין בלבד).

ולכאורה, אם בסעיף זה מוסבר כללות הטעם מדוע צריך להתכונן לתפילה בד' הענינים שפתח בהם אדה"ז בס"צ - היה מקום לכאורה לאדה"ז להביא טעם זה בתחילת ס"צ, על מנת שנדע מהי מהותה של התפלה שהיא כקרבן. ולפיכך יידרש מאתנו שיהיה לתפלה מקום ראוי, ע"ד שהיה בבהמ"ק מקום קבוע לשחיטת הקרבן, וללבוש בגדים נקיים כמו בבגדי הכהונה וכו' כנ"ל, ומדוע אדה"ז לא פתח את ס"צ בטעם זה? ובפרט לפי הידוע לנו, שחידושו של אדה"ז בכתיבת השו"ע הוא שכותב הלכות בטעמיהם (בשונה מהרמב"ם ועוד), וא"כ היה לו לפתוח בטעם הנ"ל?

הדבר דורש ביאור נוסף, דכשרואים שהלכה זו "שהתפלה כמו קרבן וכו'" שבסעיף ד' נכתבה בין שני סעיפים שאינם עוסקים בפרטים אלו אלא בענינים אחרים, דבסעיף ג' שלפנ"ז נכתב "אל יעשה תפילתו קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא וכו'". ובסעיף שלאח"ז ס"ה נכתב "אל יחשוב ראוי אני שיעשה הקב"ה בקשתי וכו'".

שבב' סעיפים אלו מתבאר איזו מחשבה צריכה להיות למתפלל בשעה התפלה, ולא נוגע לגבי ב' מחשבות אלו הטעם שהתפלה היא כמו קרבן, שהרי לא זהו הטעם ששולל את ב' מחשבות אלו, וא"כ, ס"ד שמבאר את כללות ענין התפלה שהיא כקרבן, היה צריך להכתב או בראש סימן צ"ח שעוסק במחשבה וכוונת הלב או בריש הלכות תפלה לבאר מהי מהותה של התפלה?

ונראה לומר הביאור בזה ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ז (עמ' 57), שהטעם שכתב הרמב"ם בהל' ביהב"ח פ"ז את ההלכות "שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו, וכו'", ולאח"ז מסיים בה"ד "וכל זה ליראה מן המקדש" - אף שלאח"ז בה"ח ממשיך לכאורה באותו ענין "לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרחי" וכו' אלא "יכנס וילך בנחת במקום שמותר לו להכנס שם ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה' כמו שנאמר והיה עיני וליבי שם כל הימים" -

הוא משום שביראה יש ב' ענינים: א. יראה שמתבטאת במעשים בפועל. ב. יראה שמתבטאת ברגש של יראה ופחד בלב. וחשוב לרמב"ם להדגיש שלכל לראש אדם שנכנס לבהמ"ק צריך להזהר במעשים בפועל הנובעים מיראה: "לא יכנס אדם במקלו או במנעל שברגליו" וכו', וזהו גדר היראה שבמקדש, שלכן מסיים "וכל זה ליראה מן המקדש". ורק לאח"ז ממשיך הרמב"ם בענין בפ"ע שצריכה להיות גם יראה שבלב שמתבטאת בזה "שיראה עצמו שהוא עומד לפני ה'" וכו'.

ועפ"ז ניתן לומר גם בנדו"ד, שבזה שאדה"ז פתח בהגדרה הכללית בריש הלכות תפילה: "המתפלל צריך שיכין מקום הראוי לתפלתו ושיכין לו בגדיו, גופו ומחשבתו", וכו', בא ללמדנו שלכל לראש ענין היראה צריך להתבטא בפעולות מעשיות: שיכין לו מקום ראוי לתפלה, שיכין לו בגדים ראוים וכו'.

ורק לאחמ"כ כשמגיע האדם למצב שהכין את עצמו בפעולות מעשיות כפי שצריך להיות, אזי צריך הוא לדעת "שהתפלה היא כמו קרבן", דכמו שכל פעולות אלו מוכרחות להקרבת הקרבן, לכן צריכים להמנע מלעשותם בשעת התפלה. שענין זה קשור עם רגש ומחשבה של האדם שהוא ענין נוסף שמתבטא במהלך התפלה שלו.

וזהו הטעם שאדה"ז לא פתח בטעם הנ"ל בריש הל' תפלה, מהטעם שנוגע מעשה היראה בתפלה לפני רגש היראה כנ"ל.

וי"ל שאדה"ז בחר להכניס סעיף זה בסצ"ח דווקא בין שני הלכות העוסקות במחשבתו של המתפלל, משום שבכך מבואר היטב כמה צריך להיות רגש היראה בשעת התפלה. כמבואר בלקו"ש חל"ב עמ' 70 שצריך שהכובד ראש שבתפלה יתבטא בג' ענינים: א. בעת שהגברא מתפלל צריך להרגיש יראה לפני ממ"ה-הקב"ה. ב. בעת התפלה, כי זהו חלק מגדרה. ג. בכדי שהתפלה תתקבל אצל הקב"ה ויגיע ממנה תוצאה - נפעל, צריך להיות אצל המתפלל כובד ראש.

דעד"ז ניתן לומר אף כאן, שבג' הלכות אלו בסעיפים ג', ד' וה' (בסצ"ח), מבאר לנו אדה"ז שענין המחשבה שצריכה להיות בשעה תפלה כדבעי היא בכלל ג' ענינים: א. שהמתפלל - הגברא - לא ירגיש שהתפלה היא כמשאוי ודרך קבע כמבואר שם. ב. התפילה היא כמו קרבן ולכן נדרשת בה זהירות ממחשבה בלתי רצויה ע"ד ענין הקרבן, שזהו ענין הנוגע לגדר התפלה. ג. בכדי שהתפלה תתקבל ברצון - תוצאה - צריך שהמתפלל לא יחשוב שהתפלל כדבעי, והקב"ה מחויב למלאות את בקשתו, אלא התפלה היא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.