ידוע שיש מחלוקת הראשונים אם חמץ נחשב 'התירא בלע' או 'איסורא בלע' - המחבר בסי' תנ"א ס"ב פסק, שנחשב כ'איסורא בלע', וע"כ הוא הסיק שכלים שמשתמשים בהם ע"י האור צריכים ליבון גמור (עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם), והוסיף הרמ"א - שיש מקילין בליבון קל (באופן שקש נשרף עליו מבחוץ), "ונוהגים כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה, חצובה דרך ליבון", עכ"ל. ועיין במ"א ה"ה חצובה: "היינו כלי שיש בו ג' רגלים שמעמידין הקדרה עליה וצריך ליבון, שלפעמים נשרף עיסה עליה". וכן בשו"ע רבנו סכ"ד: "חצובה, והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידים עליה קדרה או מחבת בתנור על האור כל השנה וכו' לפי שלפעמים נשרף עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ על ידי האור שלא על ידי משקה".

המ"ב בס"ק ל"ד כותב: שדי לזה בליבון קל משום שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה הוא על האש.

וראיתי בספר זכרון לע"נ הרב יהודה קלמן מארלאו ז"ל שהרב ד.ב.ב. מראה בטוב טעם ודעת שדעת אדמו"ר הזקן אינו כהמ"ב; אלא דעת רבינו, שחצובה צריך ליבון גמור. אבל הוא ממשיך לומר, שעל פי זה, בהכיריים שבזמננו בין אם הם נפעלים ע"י גאז או חשמל, צריך ליבון גמור לפסח.

אבל לי נראה לפי דעת רבינו די בליבון קל, וכדלקמן:

בסי"ג מביא רבינו ב' הדיעות ע"ד אם פסח נקרא 'התירא בלע' או 'איסורא בלע' - וכותב, שלפי הדיעה שחמץ נקרא 'היתרא בלע', אז כל הכלים שבלעו חמץ קודם הפסח אפילו ע"י האור בלבד, הרי הן נכשרין ע"י הגעלה. דכיון שבשעת בליעתן בלעו דבר היתר, הקילו להכשירן על ידי הגעלה. ורבינו מסיים שהעיקר כסברא הראשונה - ואפילו בדיעבד שנשתמש בחמין באותן כלים הבלועים חמץ על ידי האור בלבד, והוגעלו קודם הפסח ולא ליבנם באור יפה יפה כשיעור שנתבאר, הרי חמין הללו אסורין בפסח אלא אם יש הפסד מרובה כו' וכן במקום שיש עוד צד אחר להקל, יש לצרף גם סברא האחרונה ולסמוך עליהם לכתחילה להכשיר בהגעלה את הכלים הבלועים מחמץ על ידי האור. ע"כ.

והנה בסכ"ו מביא רבינו הדעות בנוגע אם הולכין בכלי אחר רוב תשמישו בנוגע דיני הגעלה - דעת הרמב"ם והרי"ף והרשב"א והר"ן, שהולכין אחר רוב תשמישו. ודעת ה'מחזור ויטרי' תוס' בע"ז וראבי"ה, להחמיר, ואין הולכין אחר רוב תשמישו. ולענין הלכה כותב רבינו בסכ"ז: שכלתחילה צריך להחמיר (רמ"א סעיף ו').

והנה כיון שרבינו כותב שיש להקל בנוגע כלי שנשתמש ע"י האור להגעילו בלבד (משום שנקרא התירא בלע), במקום שיש עוד צד להקל, א"כ במקום שרוב תשמישו של הכלי הוא ע"י מים חמים, הרי מותר להגעילו (או ללבנו בליבון קל). וא"כ בכיריים שבזמננו, כיון שרוב מה שנשפך הוא משקה, א"כ לכתחילה יכול ללבנו בליבון קל שמועיל כמו הגעלה, וכנ"ל שו"ע או"ח סתנ"א ס"ד. ולא דמי לחצובה - "שלפעמים נשפך עליה עיסה" (לשון רבינו), שהוא דבר גוש ויבש שאין בו משקה.

והנה מלשון רבינו משמע, שאותו חצובה משתמשים בו בין לדברים לחים ובין לדברים יבשים, וע"כ אי אפשר לקבוע מה נקרא רוב תשמישו. אבל בכיריים שלנו בוודאי כמעט כל מה שנשפך על הכירה הוא משקה, וע"כ אין צריך יותר מליבון קל.

וכל זה בחמץ שנקרא לחד דעה 'התירא בלע', משא"כ בשאר איסורין, לכאו' לכתחילה צריך ליבון גמור אם יש חשש שנפל שם איסור יבש. אבל אפלו שם לא מחזקינן איסורא - לומר שנפל שם איסור יבש שהוא דבר שלא שכיח כלל ועיין בשוע"ר סל"ו גבי מחבת, שרבינו מביא את דעת הרא"ש וראב"ה טור ושו"ע סי"א - דמחבת שמטגנין בה עיסה כל השנה לא נקרא הקדרה 'תשמישה על ידי האור', אפילו אם לפעמים נשרף ונכלה השמן או השומן תחת העיסה, ואע"פ שהתבשיל נשרף ונדבק לדופן הכלי "מ"מ לחלוחית משקה יש בתוכו ובפנימיותו ולא נתייבש אלא צד החיצון שאצל דופן הקדירה", ולכאורה הוא הדין בכיריים שלנו, שכמעט לא נמצא המציאות - שדבר יבש לגמרי יפול על חוטי הברזל, וא"כ אין מקום להחמיר ולהצריך ליבון גמור.

ועיין שם שהרב ד.ב.ב. עומד על מין חדש של כירה הפועל ע"י חשמל, אלא שיש הפסק טס חלק ממין זכוכית מיוחדת והקדרה יושבת על הזכוכית והחוטים בוערים למטה מן הטס. והרב הנ"ל כותב, שלפי דעת אדמוה"ז יש להצריך ליבון גמור, אלא שא"א לבצע את זה למעשה, משום הטעם שהוא נותן שם - 'שמא חייס עליה'. עי"ש.

אבל לפי דברנו, בחמץ קודם פסח בוודאי יש להקל בליבון קל, כיון שיש כאן המציאות של 'התירא בלע' לחד שיטה, יחד עם רוב תשמישו שהוא ע"י משקה, ואפילו עם המדובר הוא בשאר איסורים, מ"מ נראה לומר, שיש כאן דין של 'בלוע ע"י משקין' ואין צריך יותר מליבון קל (ובליבון קל אין שום חשש שמא יחוס עליו).