בנות ונשים המסובים בליל הסדר - כיצד נוהגות בעניין קידוש ואכילת מצה ומרור, השאלה מסתעפת לארבע. א. טעם לנוהגות לומר את הקידוש בעצמן. ב. כיצד לחנך את הקטנים באמירת קידוש בליל הסדר. ג. אם אמירת ההגדה שלהן חייבת להיות כשלפניהן קערה עם מצות ועליהן מרור. ד. אם צריכות הן לאכול דווקא ממצות ומרור שעל קערת בעל הבית.

אם ישנה חובה לאשה לומר את הקידוש בעצמה

החיוב לומר קידוש מטעם קיום מצות סיפור יציאת מצרים.

המנהג המקורי, על פי פסקי רבנו הזקן בשלחן ערוך שלו, הוא1 שבני הבית אינם אומרים הקידוש וההגדה לבדם אלא שומעים את הקידוש וכל ההגדה מבעל הבית. אף על פי כן2 חייב כל אחד ואחת בעצמו לשתות ארבע כוסות3 דרך חירות.

מן הדין4 יכולים בני ביתו לשתות מכוסו של בעל הבית, אם הוא מחזיק רוב רביעית לכל אחד ואחת, מכל מקום מצווה מן המובחר שיהא כוס נפרד לכל אחד ואחת, על מנת שישתה כל אחד מכוס מלא5, שזה הידור מצווה.

בזמננו המנהג, שכל אחת ואחת אומרים את ההגדה בפני עצמן, ואינם יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בשמיעת ההגדה מבעל המקריא בבחינת שומע כעונה.

אמנם יש לטעון כי למרות שנהגו לומר את ההגדה לבד כדי לקיים את המצווה שלא על ידי שליח, אך הקידוש נשאר במקומו, כפי שנוהגים במשך כל השנה שיוצאים ידי חובה בשמיעתו מבעה"ב.

לכאורה היינו יכולים להסביר את הטעם לנוהגות לומר את הקידוש בליל פסח לבד, על פי מה שכותב הרבי6, כי אחד הטעמים שאין מברכים על מצוות סיפור יציאת מצרים, כי כבר יצא ידי חובתו באמירת זכר יציאת מצרים שבקידוש.

לפי זה היה ניתן להסביר כי בזמננו שבני הבית מעדיפים לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים לבדם, בודאי יעדיפו לומר הקידוש לבדם, כי הוא חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים ובכך הן מקיימות את המצווה, וכל ההגדה הנאמרת אחר כך, היא בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח", אך לא לקיום גופה של מצווה.

אך אי אפשר לומר כך, מאחר והרבי7 כותב שלדעת רבנו הזקן אין הקידוש מסדר ההגדה (וזאת מוכיח הרבי מכך - שאדה"ז לא קיבל את התשובה לשאלה - על שאין מברכים ברכה לפני קיום מצוות סיפור יציאת מצרים - משום שכבר יצא ידי חובתו בקידוש. מכאן שסובר רבנו הזקן כי בקידוש אינו יוצא י"ח משום שאינו סיפור אלא זכירה).

אך בכל זאת, אף אם אין קידוש חלק ממערך מצוות סיפור יציאת מצרים, בכל זאת הרי שונה אמירת הקידוש שבליל הפסח מקידוש של שאר שבתות וחגי השנה, בזה שהוא8 אחד מהארבעה הכוסות שתיקנו חז"ל. וכפי שתיקנו חז"ל, שמצוותם לומר על כל כוס וכוס דברים מיוחדים - על כוס ראשון - קידוש . כוס שני הגדה וכו'. ומי ששתה ארבע כוסות בזה אחר זה ולא אמר עליהם קידוש, הגדה ברהמ"ז והלל, כפי תקנת חז"ל לא יצא ידי חובת מצוות ד' כוסות.

כי הנה מצינו מחלוקת בין הראשונים, בגדרה של מצות שתיית ד' כוסות - האם הכוסות באים לצורך האמירה בנאמר בפניהם או עיקר המצוה היא עצם השתייה, וחז"ל הצמידו חלקי הגדה לכל כוס וכוס כדי לקיים מצוה נוספת בהם.

התוס'9 מוכיחים כי אישה חייבת בהלל של ליל הסדר, היות והנשים חיבות בד' כוסות "ומסתמא לא תיקנו כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה".

הר"ן10, לעומת זה סובר כי אין חובה לומר ברכת המזון על כוס ג', כי עיקר התקנה היתה "משום חירות אלא כיון דאיתיה עבדינן ביה מצות ברכה".

ההבדל להלכה למעשה בין שתי הגישות הוא - אם שכח למזוג את כוס ב' לפני אמירת ההגדה, ונזכר לאחר שסיים ברכת "אשר גאלנו".

אם נאמר, כדעת התוס', כי תקנת ד' כוסות אינה רק כדי לומר עליהם הלל ואגדה, יתכן שיצטרך לחזור על (חלק של) ההגדה וההלל.

אך אם נטעון, כדברי הר"ן, שחז"ל תיקנו מצות ד' כוסות משום חירות, וקטעי ההגדה הנאמרים לפניהם בין הכוסות הם תוספת לעיקר התקנה, יתכן שלא תהיה חובה לחזור על דברי ההגדה, כאשר לא היתה הכוס מזוגה לפנינו בעת אמירת ההגדה.

יש לנמק את שורש פלוגתתם, עפ"י מה שמסביר הרבי11, שטעמים שונים נאמרו בתלמוד ירושלמי בסיבת שתיית ד' כוסות, החל מד' לשונות של גאולה ועד טעמים אחרים (ד' כוסות של פרעה, ד' מלכיות, וכו'), הטעמים מתחלקים לשתי קבוצות. הראשונה - ד' כוסות מבטא ענין של חירות וגאולה. השניה - טעמים נוספים שאינם קשורים לגאולת מצרים וחירותה.

הנפקא מיניה להלכה היא - אם נאמר כי ד' כוסות הוא זכר לגאולה וחרות, הרי החיוב להסב בהן הוא כתנאי עיקרי בקיום מצוות ד' כוסות, היות והכוסות מבטאות את החירות והדרך לבטא זאת היא על ידי הסיבה.

משא"כ אם סיבת ד' כוסות איננה זכר לגאולה וחירות, הרי אז מצות הסיבה בעת שתיית ד' כוסות (איננה חובתה של מצוות ד' כוסות, אלא היא) נובעת מחיוב הכלל שהאדם צריך להראות בליל פסח הנהגה של חירות.

עפי"ז מסביר הרבי - כי אם החיוב של ד' כוסות הוא בגין ד' לשונות של גאולה, הרי אז האמירה שבין כוס לכוס שייכת לתוכן העניינים הנאמרים עליהם: כוס א', קידוש זכר יציאת מצרים - "והוצאתי"; כוס ב', הגדה - "וגאלתי"; כוס ג', ברהמ"ז - תורתך שלימדתנו - "ולקחתי"; כוס ד', גומר ההלל - גאולה העתידה - "והצלתי".

אבל אם החיוב של ד' כוסות הוא מטעמים אחרים, הרי האמירה שבין הכוסות הוא רק על מנת להפסיק בין הכוסות, כי אין זה דרך חירות לשתות בבת אחת. או כסגנונות של הר"ן כי עיקר התקנה היתה "משום חירות אלא כיון דאיתיה עבדינן ביה מצות ברכה".

ממה שכותב רבנו הזקן כי "צריך לשתות הד' כוסות על הסדר . . דהיינו שבין כוס ראשון לשני ובין שלישי יפסיק באמירת ההגדה וההלל, ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מזון וברכת המזון", וזאת על פי קביעתו של הבית יוסף12 "שכל כוס תקנו על דבר מיוחד", משמע שגם הדברים הנאמרים על הכוסות מתאימים לד' לשונות של גאולה, לא רק בכלולותיה, אלא גם פרוטותיה - כל כוס וכוס בענינה, כנ"ל.

על פי זה, בני הבית בזמננו הנוהגים לומר את כל ההגדה לבדם, בוודאי יעדיפו לומר את כל התוכן של עניני גאולה וחירות המתאימים לכל הכוסות - גם הקידוש, שלפי דברי הרבי מתאים לכוס ראשון - ללשון גאולה הראשונה - "והוצאתי", ואמירתה היא חלק מחובת שתיית ד' כוסות.

ואף ששומע כעונה, הרי כתב רבנו הזקן13 "שהמברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח . . וכאילו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך".

ולכן היות והמברך, בעל הבית, אמרו על הכוס שלו ולא על הכוסות של המסובים נמצא שחסר בכוסות של המסובין, שלא נאמר עליו קידוש.

ולכן, ייתכן שמשום כך נהגו במקצת משפחות אנ"ש שלכתחילה לא יצאו ידי חובתם מבעה"ב, כדי שלא ידמה להם שהקידוש בליל הפסח הוא כבשאר ימות השנה, אלא הוא חלק ממצוות ארבע כוסות שתיקנו חז"ל בליל הסדר14.

כיצד לחנך את הקטנים באמירת קידוש בליל הסדר

"אף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם ד' כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מעניין קדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון, וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני, וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס ג' וגמר ההלל והלל הגדול שאומרים על כוס ד')". כן כותב רבנו הזקן בהלכות פסח15.

הרי שחידש לנו רבנו הזקן, כי החינוך למצוות ד' כוסות, אינו כשיודע לשתות את הכוסות, אלא כשיגיע לרמת הבנה שיבין את הנאמר על הכוסות16, וכל שאינו מבין האמירה שעל הכוסות אין חיוב בחינוך למצוה זו, כפי הידוע שהחינוך למצוות עשה הוא "בכל תינוק לפי חריפותו, וידיעתו בכל דבר לפי ענייניו"17.

על פי זה, קטנים וקטנות שאביהם מחנכם למצוות ד' כוסות, יש לעיין איך לחנכם, בזמננו שאין אנו נוהגים להקריא את ההגדה כולה ולהוציא ידי חובתם של כל המסובים בענין אמירת הקידוש.

ניתן כמובן, לאפשר להם לשמוע את הקידוש מאביהם, ולצאת ידי חובת חינוך ע"י שישמעו - ושומע כעונה (כפי שנוהגים במשך כל השנה).

אמנם יתכן שבזמננו שההגדה לא נאמרת על ידי הבעה"ב בקול רם ובכוונה להוציא את כולם, וכל אחד אומר את ההגדה לבדו, וכן גם הקטנים וקטנות שהגיעו לגיל חינוך זה, מתחנכים ע"י שהן בעצמן אומרים את ההגדה, אם כך, במה יבינו הקטנים שהקידוש של הליל הסדר שונה מהקידוש של שאר ימות השנה, והוא חלק מקיום מצוות ד' כוסות.

ולכן יתכן שראוי שהן יאמרו את הקידוש, כפי שהם אומרים את ההגדה כולה.

אם אמירת ההגדה של בני הבית חייבת להיות כשלפניהם קערה עם מצות ועליהן מרור

היות ובזמננו נוהגות כל בנות הבית לומר את הגדה בעצמם, ואינם יוצאים בשמיעה מבעל הבית, נשאלת השאלה, האם חייב להיות גם לפניהם מצה ומרור.

הנה המשנה בפסחים18 אומרת "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת". ובגמרא19 יש מחלוקות בין רב שימי ב"ר אשי הסובר "מצה לפני כל אחד ואחד", ורב הונא הסובר מצה לפני מי שאומר ההגדה בלבד. ההלכה נפסקה כדעתו של רב הונא.

תוס'20 מסביר, שהטעם שמחזירין לפניו את השולחן לאחר שעקרו הוא מפני שצריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה, וכדאמר לחם עוני, שעונין עליו דברים הרבה.

רבנו הזקן21 מוסיף על פי הנאמר בכתוב "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו'", בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, לפיכך צריך שיהיה מצה ומרור מונחים לפני האומר ההגדה, ותקנו שיהי' גם החרוסת וכו'.

וכל זאת בימיהן, כפי שכתב הר"ן22, שדרכן הי' שאחד אומר ההגדה ואחרים שומעים. וכן כותב רבנו הזקן23 "בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעה"ב (שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך כמו שנתבאר בסי' ח) אין צריך שיהי' דברים אלו לפניהם, לא בשעת שמיעת ההגדה ולא בשעת הסעודה שבעל הבית יחלק מצה ומרור לכל אחד ואחד, שאף שביום טוב צריך לבצוע על לחם משנה, מכל מקום כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעל הבית הם יוצאים גם כן בלחם משנה של בעל הבית".

לפי זה בימינו שכל אחד ואחד אומר את ההגדה לבדו, צריך עיון איך מקיים תקנת חכמים הנ"ל, בעת שאין קערה עם מצות ומרור מונחים לפניו, אלא לפני בעה"ב24.

והנה יש לעיין בעצם הדין הזה, האם קערה המונחת לפני בעה"ב נקרא "לפניהם".

המגן אברהם25 סובר שנשים רשאיות לומר קידוש מילה במילה עם המקדש, והקשה על זה רבי עקיבא איגר כי הלא זה לא יחשב להן כקידוש על הכוס, היות והן אינן מחזיקות את הכוס.

ויש לתרץ זאת, על פי מה שכותב רבנו הזקן, שאחיזת הכוס בידו אינה אלא למצווה ואינו מעכב. מה שמעכב אפילו בדיעבד הוא שיהי' "אצלו על השלחן או ע"ג דבר אחר באותו חדר מוכן לשתיה".

ויתכן שגם הגרע"א מודה על כך, שאין חיוב בדיעבד להחזיקו בידו, וגם אם נשאר מונח על השלחן נקרא לפניו, אבל לדעתו במקרה דידן, שהבעל מחזיק את הכוס בידו, הרי זה אמנם משפר את הקשר בין המקדש לכוס, אך בזאת הוא גורע מהנשים - שיהא נקרא לפניהם של כולם, כי ברגע שהמקדש לקח בידו הרי אינו יכול להיקרא לפניהן.

וזאת על פי מה שכותב רבנו הזקן כנ"ל, שהדין המעכב בכוס של ברכה הוא שיהי' לפחות "אצלו . . מוכן לשתיה". והיות והמקדש מחזיק את כוס לעצמו, והנשים מקדשות עימו מילה במילה (כהצעתו של המגן אברהם) אין זה נחשב ביחס לנשים שהכוס "מוכן לשתיה" עבורן.

אך המג"א - סובר שהיות ושתיית המקדש מועלת לקידוש של הנשים שעל ידי שתייתו הן יוצאות ידי חובת קידוש על הכוס, הרי זה נקרא "מוכן לשתיה" גם עבורן, היות והשתיה שלו נחשבת כשתיה שלהן26.

והרעק"א, לעומתו סובר שמכיון שעיקר השתייה מיועדת למקדש, אין זה נחשב למוכן לשתיה עבור הנשים.

בנידון דידן, יש לטעון כי כולם סוברים שלא נחשב לפניהן, כיון שהקערה מיועדת רק לאכילת הבעה"ב לבדו. ומה שבעה"ב נותן קצת להמסובים (בתוספת מצות נוספות) אינו מועיל, היות ו- א. זה פחות מכשיעור. ב. רוב המצות מיועדות לבעה"ב.

אולם בכל זאת יש להפריך את ההשוואה שבין קידוש למצות המונחות בעת אמירת ההגדה, היות ובקידוש יש חובת שתיה מהכוס, ולכן כשאין הכוס מוכן לשתיית המקדש או היוצאים ידי חובת הקידוש יש חסרון בכוס של ברכה, אך בנידון דידן, אף שבודאי צריכים לאכול מצה, אך החזקת הקערה עם המצות בעת אמירת ההגדה אינה מצד חובת אכילת מצה, אלא מצד חובת אמירת ההגדה, ויתכן שלקיום חובה זו יספיק הקערה המונחת לפני בעה"ב, למרות שכולם אומרים ההגדה לבדם27.

אך לדברי רבנו חננאל28 (וכן כתבו בשינוי לשון השבלי הלקט ועוד ראשונים) בפירוש הגמרא (פסחים קטו, ב) לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה "פירוש אומר עליו הגדה מצה זו שאנו אוכלים וכו'", הרי שגם האכילה חלק בזה, ואם כן דומה לקידוש.

ועל כן כדאי הי' שהמסובים ישמעו חלק מההגדה מבעה"ב, ויתכן שמסיבה זו נהגו אחרים ששומעים את הקידוש מבעה"ב, בהנחה שבקידוש עצמו כבר יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בדיעבד, ואז הרי יוצאים הם חובת אמירת ההגדה כאשר המצות לפני המקדש.

בכל אופן, על פי מה שכותב רבנו הזקן בענין לפניהם, יש לדייק שהמצות והמרור שיחולקו למסובים בהמשך הסדר יהי' לפחות באותו חדר בו אומרים ההגדה כנ"ל, ובודאי עדיף יותר שיהיו על שלחנו לפניהם ממש.

אם צריכות הן לאכול דווקא ממצות ומרור שעל קערת בעל הבית

יש לעיין בדין של "לחם עוני" אם זה חובה של מצוות אכילת מצה, כלומר יש לאכול מצות שנאמר עליו דברי הגדה. או שזה חובת ההגדה, כלומר יש לומר הגדה על מצוות מצוה.

וההבדל הוא בשניים:

אם צריך שיהיו כל המצות לפניו בעת ההגדה (במידה וזהו דין באכילת המצה) או שיסתפק במקצתם, (אם זה דין בחיוב אמירת ההגדה).

אם ניתן לומר הגדה על מצה ואח"כ להביא מצות אחרות ולקיים בהם המצוה.

ויש להוכיח מלשון רבנו הזקן בשלחן ערוך בסי' תעג סעי' כ: "יביאו . . ג' מצות של מצוה כדי לומר עליהם הגדה שנאמר לחם עוני".

מבואר לכאורה מדבריו שכל המצות מונחות לפניו, היות וזו חובה בדין של אכילת המצות עצמן.

אולם יש להביא ראי' להיפך ממה שאומר רבנו הזקן בסי' תעג סעי' לו - שיהי' ההגדה על פרוסה דוקא, על מנת שיתקיימו שני הפירושים בלחם עוני (לחם עני - כפשוטו, מה דרכו של עני וכו'; ולחם עוני -שעונים עליו דברים הרבה).

ואם כנים הדברים שהדין של לחם עוני הוא דין בלחם בלבד, אם כן מה איכפת לנו שבעת אמירת ההגדה לא היה עדין פרוס, סוף סוף בעת האכילה יתקיים ב' הפירושים, שענו עליו דברים הרבה ולחם עוני פרוס.

בשלמא אם זה היה דין בהגדה שפיר מובן שבעת אמירת ההגדה צריך שיהי' מצה פרוסה, לקיים ב' הפירושים, אבל אם הוא דין באכילת המצה, למה צריך שיתקיימו ב' הפירושים בעת אמירת ההגדה29.

ולכן נראה שיש בזה שני הדינים, ושניהם כנים. יש חובה לומר ההגדה כשלפניו לחם עוני. ויש חובה לאכול מצה שעליה נאמר דברים הרבה.

ויש להוכיח זאת, ממה שצריכים שני פסוקים לדין זה א. לחם עוני. ב. "בעבור זה . . בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". וביותר יש לדייק כי בפסוק בעבור זה מדובר גם על המרור, ולמה לא נקרא גם המרור בשם מרור עוני שעונין עליו דברים הרבה.

ולזאת צריכים שני פסוקים א. לדין של הלחם שהוא יהי' לחם שעליו אמרו ההגדה. ב. דין בהגדה, ועל זה שווים מצה ומרור.

בסעי' כ מדבר רבנו הזקן בענין דין בלחם, ומשום כך פוסק שחייבים להביא את כל הג' מצות. ובסעי' לו, מדבר בדין ההגדה ולכן פוסק, שכבר בעת ההגדה חייב להיות לחם עוני פרוס30.

לפי זה חשוב שיהי' כל המצות לפני כל המסובים בעת אמירת ההגדה, ולפחות באותו חדר, כנ"ל מדברי רבנו הזקן.