בהמשך למשנ"ת בגליון תתקפא (עמ' 130) יש להוסיף כמה נקודות:

א. ראיתי מובא מהרה"ג רי"י דיסקין ז"ל בהסכמתו ע"ס משבי"ח (פי' על הירושלמי) דס"ל להיפך מהמובא בשם הראגצ'ובי המפורסם - דמצות תש"י הוא מה שמונח על האדם ובתש"ר המצוה היא הקשירה וההנחה.

ועפי"ז מבאר דברי הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) "אמר ר' יונה אית לך חוריי (שאר ברכות דמברכין קודם עשייתן) תפילין של יד עד שלא יחלוץ (כל זמן שלא חלצם עדיין מצוותם נוהגת ומברכין עליהן) ושל ראש עד שלא ייבה (פי' עד שלא יניחם), דמן ייבה (דכשהניחם) הא ייבה (כבר הניחם ומצות הוי' אזדי לה)" ע"כ.

ועוד מבאר עפי"ז למה בתש"י מברכין להניח ובש"ר על מצות עפימ"ש הראב"ד (הובא בחי' הרמב"ן בפ"ק דפסחים דף ז), דברכת המצות ב"על" היא על אותן המצות הנוהגות רק בשעת הפעולה וב"למ"ד" מברכים אותם על מצוה שיש להן המשך זמן.

וכ' דבתש"י כתיב וקשרתם (קשירה) וגם והי' לאות על ידכה דהמצוה נמשכת אחר הקשירה כל זמן היותם על הגוף ולפיכך תקנו לברך להניח שהיא כוונת פעולת ההנחה וגם שיהיו התפילין עליו אבל בתש"ר שנא' רק והיו לטוטפות אין מצוה זו נוהגת רק בעת פעולת ההנחה ולפיכך תיקנו לברך בעל שהוא רק בשעת ההנחה, ע"כ מדברי הגרי"י דיסקין.

והנה בגמ' ב"ק דף יז: "אמר רבב"ח הוה אזלינא בהדי דר' יוחנן למישאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא והו' בעינא מילתא לא פשיט לן עד דמשי ידי' ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן". ע"כ. וקשה תיבת ומברך, דהו"ל לברך קודם דמנח תפילין (ואכן השאילתות לא גריס ומברך וכ"ה הגי' בתוס' קידושין מ, ב ד"ה תלמוד ע"ש)?

ואכן בס' ארצות החיים להמלבי"ם ר"ס ו' כ' דקאי על ברכת אשר יצר. אלא דבהגהות יעב"ץ ב"ק שם כ' דקאי על ברכת תפילין שצריך לברך משעת ההנחה עד שעת הקשירה (והמעתיק שם מביא שהארצות החיים שגה בזה ע"ש).

ורק לפי ביאור הנ"ל יומתק הדברים דכ' דבתש"י יש מצוה הנמשכת. ולכן אפי' בירך אחר הנחתן עוד מקרי עובר לעשייתן כיון דהוי מצוה נמשכת. משא"כ להשיטה דהמצוה הוא רק הנחתן הא עבר זמן הברכה.

ולהעיר דהדין דהחולץ תפילין לביהכ"ס אי צריך לברך במחלוקת גדולה שנוי' דדעת המג"א (סי' כה ס"ק כב) לחלק בין ביהכ"ס רחוק או קרוב דאפשר דכשביהכ"ס אינו בשדה כשלהן אלא קרוב אי"צ לברך שוב על התפילין וא"כ אין חילוק בין החולץ תפיליו ליכנס לביהכ"ס או למקום אחר כל שלא הסיח דעתו ע"ש.

ובמשנ"ב סי' כה ס"ק מז ובביאוה"ל מסיק לברך (המברך לא הפסיד) ואינו מביא דעת רבינו אדה"ז. אף דמביא הא"ר. ובשו"ע רבינו שם ס"ל כ' לברך כיון דבעת ההיא לא הי' יכול להניח תפילין, ואינו מטעם היסח דעת, ובמילא להמג"א אפשר לתרץ הגמ' דמיירי מביהכ"ס סמוך והא דכתב ומברך קאי על ברכת אשר יצר.

ולהעיר דכתב הפרמ"ג (סי' כה בא"א ס"ק כב) דההלכה כהמג"א וכן הוא בספר אות חיים ושלום לבעל המח"א (שם אות ט"ז) שכן המנהג.

אלא דלדעת רבינו ושאר האחרונים דבכל אופן מברך אתי שפיר כנ"ל דמצות הנחת תש"י מצוה נמשכת מהקשירה ואילך.

וגם י"ל לפי מה דביאר רבינו זי"ע בלקו"ש הנ"ל דבמצות תש"י אפי' אחרי הקשירה וההידוק יש הענין דכל זמן דבין עינך יהיו שתים.

ובכללות הענין ראיתי להעיר דמהגמ' הנ"ל בב"ק אין ראי' כלל דר' יוחנן כבר הניח תפילין וחלצם ואולי י"ל דעוד לא הניחם ולפני דפשיט האבעי' (ע"ש) משי ידי' ומנח תפילין ובירך על התפילין (או אפילו אשר יצר) וכוונת הגמ' הוא שלא רצה להורות בלא תפילין ואינו ענין להדיון אי מברך כשחולץ תפילין ונכנס לביהכ"ס. וכעין זה ראיתי בשו"ת באר שרים ח"ב סי' ב' אות ה' ע"ש.

ולשיטת הצפע"נ וכו' יש ליישב בפשטות אפי' אם גורסים תיבת ומברך דאכן קאי על אשר יצר ובפרט לפי הדעות דכ' דאף הנכנס לביהכ"ס אין צריך לברך אם לא הסיח דעתו מהם.

ומ"ש הרה"ג הנ"ל ז"ל דבתש"י יש שתי מצות וקשרתם לאות שהיא מצות הקשירה וגם והי' לאות על ידכה שהוא המצוה הנמשכת שהוא על ידך.

להעיר משו"ת בנין שלמה סי' ד' - הו"ד בלקו"ש חל"ט עמ' 22 הערה 3 - שמביא בסה"ד (ד"א תתק"ל) בוויכוח משה רבינו עם ר"ת דמשה אמר שצ"ל קשירה בשל ראש כי וקשרתם לאות קאי על ש"ר שהם לאות, ע"ש בהמשך הערת רבינו ע"ז.

ומש"כ דבמצות תש"ר אין המצוה רק בעת פעולת ההנחה ולפיכך תקנו לברך ב"על", ראה דרישה (לטואו"ח סכ"ב אות א') הו"ד בלקו"ש שם הערה 28 בטעם שתקנו על של ראש "על מצות" ועל של יד להניח משום דבשל יד כתוב וקשרתם לאות על ידך וקשירה והנחה חדא היא לכן מברכין להניח אבל בש"ר כתוב והיו לטוטפות הרי שלא נזכר בה אלא לשון ההוי' לפיכך שייך בה על מצות תפילין, ע"כ מהדרישה ומסיים רבינו זי"ע בהערה שם וזלה"ק: "ואולי אין כוונתו רק ללשון לבד אלא שזה חילוק באופן מצוותם, כבפנים".

וראה בשוה"ג שם מה שמפרש בדעת הב"ח דכ' שתקנו ברכה להניח ולא לקשור תפילין דעיקר מצות תפילין הוא שיהיו מונחים עליו כל היום ואם הי' מברך לקשור הוה משמע דבמה שקושר תפילין על ידו ועל ראשו רגע א' ואח"כ מסירן יוצא י"ח, לכך תקנו להניח דמשמע שיהיו מונחים עליו ע"ש.

ב. בהערה שם הבאנו ממכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע להרב זוין דמוכיח דהטעם דיכול לברך בסיוע אחר הוא מטעם ניקף עי"ש באורך.

ראיתי להעיר מס' גור ארי' יהודא (דרוש ב' לבר מצוה אות י"א) דכ' וז"ל ואגב אכתוב מה דיש לעי' בהא דע"ז (דף ל"ט) דאשתו הייתה קושרת לו תפילין ומבואר דלא בעי קשירת עצמו רק מהני ע"י אחר וכ"נ מדברי התוס' מנחות (דף ל"ו) דה"ה גבי ראש יעו"ש, ויל"ע אם הענין משום דא"צ כלל מעשי האדם בקשירה רק שיהי' נקשר או משום דקשירת האחר משוי' ליה כקשירת עצמו והוי כעין הא דמכות (דף כא) גבי ניקף ובתוס' כתובות (דף ל') דהכא שמניח לתחוב בוודאי חייב דהוי כמעשה לעצמו, ע"כ.

וראה גם בשו"ת תשורת שי (ח"א סי' תריח) שציינו לה כבר שם בהערה - בהא דאשתו היתה קושרת לו תפילין דכ' דהי' מסייע לה ע"י שפשט זרעו אך הקשה דהא זרועו שפשט הוא שמאלו וצריך לקשור בימין, ע"ש, ומוכח מזה שסיוע כל דהוא אפי' אינו קשירה בקשירת התפילין מועלת להקרא מעשה ההנחה.

ג. במ"ש שם - דאפשר לסיוע אפי' ע"י קטן (והבאנו מכמה ספרים דאפי' בתו ע"ש) דהואיל ואתי לידי מצות תפילין מקרי בר אותו מצוה. ולאידך י"א דקטן אינו יכול להניח לאחרים דאינו בר חיובא, ע"ש, ולדעה זו ראיתי בספר דברי שלמה (אבראהאם) שמיישב יפה דיוק התוס' בעירובין (דף ב') על הסוגיא קטן היודע וכו' אביו לוקח לו תפילין והקשו בתוס' למה אצל תפילין דוקא דקתני דאביו לוקח לו ולא בשאר דברים דשם ציצית לולב וכו'.

ובתוס' תירצו דתפילין יקרים הם לכן שייך אצלם לשון לקיחה. ותי' הוא, דלוקח אינו לשון מקח אלא לשון נטילה דמכיון דהוא בעצמו אינו יכול להניח כי אינו בר חיובא לכן אביו לוקח פי' מניח עליו תפילין, ודו"ק ע"ש. ומביא ראי' משו"ת צפנת פענח (ירושלים ח"ב סי' ג') דהקטן אינו יכול להניח התפילין בעצמו ע"ש.