דין דפנות הסוכה משעטנז

כתב המג"א סוף סי' תרלח (סק"ט): "אין לתלות בסוכה שעטנז, אלא אם כן גבוהים מתשמיש אדם.. עיין ביו"ד סי' ש"א סעיף א וסעיף יא".

במחצית השקל על המג"א שם:מבאר כוונת המג"א בציוניו לסעיפים א' וי"א בשו"ע יו"ד שם "ר"ל, אע"ג דבסעיף א' מבואר שם דאהל של כלאים שרי לעשות, אבל בסעיף י"א שם כתב דוילון של כלאים אסור לתלות - מפני שלפעמים אדם מחמם ידיו בוילון, ואיכא איסור לבישה.. ולכך בעינן כאן שיהיו גבוהים מתשמיש אדם, דתו ליכא למיחש שיחמם בה ידיו".

ומדבריו עולה, שדוקא "לתלות בסוכסב בסוכה שעטנז" - כלשון המג"א - אסור. אבל לעשות הדפנות משעטנז אין שום איסור.

ועד"ז הם דברי שו"ת פנים מאירות, שהובאו בפתחי תשובה ביור"ד שם (סק"א):"..אם קבע בגדי רקמה בכתלים ומחברם למעלה ולמטה ומן הצד במסמרות, דמותר לישב בסמוך להם ולסמוך עליהם.. ואף שכתב המגן אברהם בסוף סימן (תשלח - ט"ס, וצ"ל) [תרל"ח] דאין לתלות בסוכה שעטנז אלא א"כ גבוהים מתשמיש אדם, התם מיירי בתלוים כדרך הוילון ואינם קבועים בכותל, אבל בקבועים אין חשש".

ואכן בשוע"ר שם [סעיף כא], דייק בלישניה (כהמג"א) וכותב "אין לתלות שעטנז סביב הדפנות של הסוכה לנוי, אלא אם כן היא למעלה מראשותיו של אדם - מטעם שנתבאר ביו"ד סי' שא".

ולאור כל האמור: צריך עיון ובירור ליישב דברי המשנה ברורה (ס"ק כד) שכתב "אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז, וכן לא יתלה שעטנז לנוי - אלא אם כן גבוהין מתשמיש אדם". וכאמור שעשיית הדפנות משעטנז, היתר גמור הוא - ואך ורק לתלות אסור וכו'.

גדר הפסול דאילן וכיו"ב מהפסולים לסיכוך שמצלים מעל הסוכה

בשוע"ר סימן תרכ"ו סעיף ג, מבאר בנוגע לזה: "אנו רואין כאילו ניטל ונחסר מן צל הסכך הכשר כשיעור צל העליון שמיצל על הסוכה - וכאילו היה המקום הזה שהעליון מיצל עליו מקום חמה ותהיה הסוכה חמתה מרובה מצלתה".

ומדברים אלו עולה לכאורה, שאין מחשיבים מצב זה כאילו סכך פסול על הסוכה (כנגד האילן). אלא דינו כחלל ריק - אויר. ונפק"מ לכאורה בנוגע לשיעור פסולו וכו'. [אלא שעפי"ז יש להעיר לכאורה, שאם כן להלן (סעיף ד) שכותב שאם כללות הסוכה צילתה מרובה מחמתה כשירה, מדוע לא מתנה בזה את הדינים של רווח בין הסכך וכו' - כלומר, שכל שיש בו "ג' טפחים אויר במקום אחד פסולה". אלא שיש לומר, שכאן קיצר, וסומך עמש"כ להלן בפרטות].

לאידך גיסא, במשנה ברורה (ס"ק יא) כותב בפשטות "ומשמע מן הפוסקים, דחשבינן לסכך שכנגד האילן כסכך פסול. ועל כן אין להכשיר אלא אם כן הוא פחות מד' טפחים וכו'". ובשעה"צ (ס"ק ט"ו) מציין "אחרונים בשם הר"ן", סתם ולא פירש לאיזה "מן הפוסקים" וה"אחרונים" נתכוין. ובחיפושי אחר מקורו, מצאתיו בפרי מגדים (א"א סוף סק"ג). ואכן מפורש כן בר"ן (דף ה' ע"א בדפי הרי"ף - ד"ה ונמצא) "כשהאילן עומד על הסוכה.. ואין האילן צלתו מרובה מחמתו, אפ"ה פסולה אא"כ תשאר הסוכה צלתה מרובה מחמתה אפילו אחר שינטל כל מה שתחת האילן. ושלא יהא מה שתחת האילן שיעור ד' טפחים במקום אחד בגדולה וג' בקטנה, הא לאו הכי פסול.. וזהו שאמרו והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר". [ובביאור כוונתו למקור מהגמרא, נלע"ד, שמוכיח מזה שמצינו שהגמרא מכנה המקום שמיצל האילן, בשם "סכך פסול"].

ולאור האמור, הרי שצ"ע ובירור למצוא המקור לדברי שוע"ר האמורים. ויש לומר, שהוא מדברי הטור בסימן זה - שכותב בקשר למה שהביא בשם הר"ר יחיאל וכו' "ונראה לי שהוא מותר. שאף לדברי הפוסל [סוכה תחת האילן] כי לא עירבם, היינו דווקא.. הילכך כשנחשוב הסכך הכשר כנגד האילן כמאן דליתיה כו'" עיין שם.

אלא שאף שיתכן שהלשון האמור הוא מקור נכון לדברים, מכל מקום עדיין יש ליישב את משמעות הגמרא שהובאה בר"ן, כאמור ["סכך פסול" כו']. ועדיין צ"ע ובירור.

קשירת הסכך בחבלים

[בכדי שלא יעופו ברוח]

בשולחן ערוך סי' תרכט (סעיף ח) כותב "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא". וכותב על כך במ"ב שם (ס"ק כו) בתוך דבריו "..ומטעם זה מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן, ואין הכי נמי דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות [=אל הכלונסאות] בחבלים ראוי להיזהר לכתחילה - כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]". ומקורו בחיי אדם כלל קמ"ו (סוף סעיף ל) "אבל לקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים, ראוי להזהר לכתחלה, כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה".

והנה, בנוגע לקשירת הסכך עצמו בדברים המקבלים טומאה, פשוט שנכלל בדברי הרמ"א ס"ז שם, שאסר לחזק הסכך "בכל כלי המקבל טומאה". וכמבואר במג"א סי' תרכ"ט, כפי שציין בחיי"א שם. ובלשון שוע"ר (סי"א) "שאין מחזקין ואין מעמידין את הסכך לכתחילה בכל דבר שראוי לקבל טומאה". אלא שמה שכולל המשנה ברורה את הקשירה "בחבלים" שאסור מכיון שזה "דבר המקבל טומאה" - אינו מדוייק לכאורה. שהרי מפורש כותב הוא עצמו (לעיל ס"ק י"ג) בביאור השו"ע שם סעיף ה [על פי המבואר במגיד משנה ועוד, כמצוין עה"ג בבאר הגולה לסעיף זה] ש"בחבלים של פשתן פסולה" הטעם בזה "אף שאין מקבלין טומאה שאינם כלי, מכל מקום נשתנה צורתן ואינו נראה כגידולי קרקע. ופשוט דה"ה בחבלים של קנבוס". ולענ"ד לכן נקט מרן המחבר בשו"ע בכוונה הדוגמא של הקשירה ב"בלאות" - למרות שהוא מילתא פחות שכיחה מאשר הקשירה בחבלים שהוא האופן הרגיל וכו'. ועל כרחינו לומר, שדבריהם שכתבו לאסור קשירת הסכך בחבלים מטעם דמקבל טומאה, הוא לאו דוקא, וכוונתם בטעם זה בעיקר לקשירתם בבלאות - שבזה מפורש בשו"ע שהם מקבלים טומאה.

אלא שבעיקר הדין האם אסור אכן לקשור הסכך בחבלים, שכאמור אינם מקבלים טומאה, אלא שהאיסור לסכך בהם הוא מטעם אחר [כנ"ל מהמ"ב וכו'] - אין הדבר ברור. שבספר מנחת פיתים (מהר"מ אריק) בהוספות לאו"ח שנדפס בסוף חלק אעה"ז, כותב על דברים אלו: "והנני תמה, דחבלים אינם מקבלים טומאה, וכמבואר לעיל סעיף ה' ובב"י שם. ואפשר דחבלים של פשתן, כיון דעכ"פ אין מסככים בהם משום שנשתנה צורתן - יש לומר דאסור להעמיד בו הסכך. ואולי לא גזרו בזה, כמו באבנים, עיין מג"א ס"ק ט". ביאור דבריו, שכשם שנתבאר בר"ן ונפסק בשו"ע שמותר לסכך על גבי כותל אבנים למרות שאינו כשר לסיכוך, ובטעם הדבר נאמר, שזה מכיוון שלא אתי למיטעי ולסכך באבנים - הוא הדין בנדו"ד שלא יטעו לסכך בחבלים.

ומה שבכל זאת אסרו לחזק הסכך במסמרים או בבלאות וכו' - אף שגם בזה יש לומר לכאורה הסברא האמורה, שלא אתי למיחלף ולסכך בהם. יש לומר, שבהיותם נכללים בדבר המקבל טומאה, הרי שלא פלוג בזה, וכל המקבלים טומאה אין לשמש בהם כמעמיד לסכך. אבל בחבלים של פשתן, ועד"ז בבנין של אבנים, שאינם מקבלים טומאה, אלא שטעם שאין מסככים בהם הוא כל אחד מטעמו שנתבאר בו - הרי שבזה תלוי לפי הענין, וכל שאין לחוש שיבוא לסכך בו, אין איסור שישמש כמעמיד. ועדיין הדבר דורש עיון ובירור – ואולי שעיון הדק היטב בדברי המג"א הנ"ל, עשויים לשפוך אור על הנדון.

[בספר הליכות שלמה להג"ר שלמה זלמן אויערבאך ע"ה (עמ' קלט הע' 55) כותב "והחושש שמא יפול הסכך מעל הסוכה לגמרי (ברוח מצויה), הורה רבינו דשרי לקושרו, אולם דוקא בדבר הכשר לסיכוך, דאל"ה הו"ל מעמיד בפסול". מ.פ.]

ברכות בסוכה הסמוכה לבהכ"ס וכיו"ב

במשנה ברורה סי' תר"ל (ס"ק ד) כותב בשם הפרי מגדים "אותן שעושין סוכה אצל בית הכסא ואשפה מפני שהמקום צר להם, וריח רע מגיע אליהם - מן התורה יוצא ידי חובתו, אבל לא יברך ברכת המזון שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב, עיי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים)". וכוונתו למבואר שם בסוף הסעיף, בנוגע לצואה הנמצאת בבית אחר כו': "ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים, דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועלת לריח רע שלה". ובמ"ב שם (ס"ק טז) כתב על הדעה הראשונה האוסרת "וכדעה זו פסקו האחרונים".

ולכאורה על פי המבואר בסי' ע"ט שם באריכות במ"ב ובה"ל וכו' ועוד - הרי שגם בכל שאר הברכות אסור לברך שם, ואינו דין מיוחד בברכת המזון, ואם כן דורש ביאור מדוע כתב דין זה דוקא בקשר לברהמ"ז? ובתחילה חשבתי שברהמ"ז דנקט הוא לדוגמא בעלמא, אלא שעיינתי בפרי מגדים ומצאתי הדברים במשבצות זהב שם (סק"א), ושם מנמק דבריו "ולא יברך בהמ"ז שם, כי מדרבנן הוא דצריך ברכה במקומו". הרי שזהו דוקא דין בברהמ"ז, שכיון ש מן התורה קיימת אפשרות לברכה שלא במקומה, לכן לא יברכה בסוכה זו. אבל בשאר הברכות שצריך לברכן במקום שאוכל, אכן יעשה זאת למרות הריח הרע מבית הכסא וכו' שבסוכה. ולא זכיתי להבין, שהרי כאמור עולה לכאורה מהמבואר בסי' ע"ט שאליו צויין במ"ב - שזהו דין בכל דבר שבקדושה שאסור לאמרו במקום שיש בו ריח רע מבהכ"ס ואשפה.

ובדוחק ניתן אולי לבארו על פי מה שעולה מדברי המשנה ברורה בביאור הלכה בריש סי' ע"ט, בהקדמה המבארת מדברי הפמ"ג את כללי הדינים המתבארים שם – שבתו"ד כותב: "השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה.. אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר.. ואם מגיע לו הריח רע, אסור בזה רק מדרבנן - דהוא חשוב רק כריח רע שאין לו עיקר, דאיסורו רק מדרבן". ואם כן, הרי שהברכה על הפת שחייב לאכלה מן התורה בסוכה ובמילא מחוייב לברך שם - הרי שנדחה האיסור מדרבנן מחמתה. אבל ברהמ"זּ, שכפי שכותב הפמ"ג החיוב לברכה במקום האכילה הוא רק מדרבנן, לפיכך אינו דוחה האיסור מדרבנן לברכה במקום הריח.

אלא שכאמור יישוב זה הוא דחוק, מכיון שהתינח בנוגע לאכילת הפת כשיעור הנדרש בלילה הראשונה - הרי שזהו חיוב גמור. אבל בכל שאר ימי הסוכות, מי דוחקו לאכול דוקא דברים החייבים בסוכה, שלצורך זה חייב יהי' להיכנס לתוכה - יאכל דברים אחרים שאין חייבים לאכלם בסוכה!? ואם כוונתו אכן לאכילת הפת בלילה הראשונה, הרי שעיקר חסר מן הספר ולא מסתבר כלל שיתכוון לכך מבלי שיפרש דבריו.

כלי מים, וקדירות קודם אכילה - האם מותר שיהיו בסוכה

במשנה ברורה סי' תרל"ט (ס"ק ד) כותב "וכלים שמשהין בהן קמח, והעריבות שלשין בהם.. וכן כד או דלי ששואבין בו מים מן הנהר הכל חוץ לסוכה. כלל הדבר, כל שאין דרכו להיות בדירתו שדר בה אין לו להחזיק בסוכה". ועל פי דבריו אלו כותב בביאור הלכה שם (ד"ה אבל) "עיין במ"ב מש"כ כד או דלי ששואבין בו מים. כן כתב מ"א, והוא מהגמרא דאמר חצבא ושחיל בר ממטללתא, ופירש"י שחיל הוא דלי של עץ. ולא תיקשי על זה מהא דאיתא במשנה כ"ז ע"ב שהביאו לר"ג ב' כותבות ודלי של מים ואמר העלום לסוכה, דהכא מיירי לאחר שנשתמש בהם דהוי שלא לצורך - ודומיא דאמר התם מאני מיכלא בר ממטללתא, ופירש"י לאחר שאכלו צריך להוציאן לחוץ..".

ומובן שקושייתו נובעת מכך שלמד, שביחס לכל הדברים שנאמר לגביהם "חוץ לסוכה" הכוונה היא שאסור שיהיו בסוכה, וחייב להוציאם. ובאמת שבלשון שוע"ר נראה שלא למד כן, אלא שיש מהם שאכן אסור להשהותן בסוכה, אבל יש שאין חייב להכניסם - אך אין איסור בכך. דהנה בסעיף א' כותב ".. ולמדו מפי השמועה תשבו כעין תדורו. כלומר כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה - עם מטותיו ומצעותיו וכלי תשמישו. מכאן אמרו חכמים, כל ז' הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע, כיצד היה לו מצעות נאות וכלים נאים מעלן לסוכה. וכן כל כלי שתיה הצריכים לו יהיו עמו בסוכה, כדרך שהן עמו בביתו בכל השנה. אבל כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של מים, אין צריך להיות בסוכה - שאף בכל השנה אין דברים אלו רגילים להיות עמו בבית דירתו..". הרי קמן שאין דעתו כהמ"ב ש"כל שאין דרכו להיות בדירתו שדר בה, אין לו להחזיק בסוכה". אלא ס"ל שאין חובה להחזיקן בסוכה, אף שאין כל איסור בכך.

לאידך גיסא, ממשיך שם בשוע"ר (בסעיף ב) שם מדבר אודות "כלי אכילה לאחר אכילה כגון קדירות וקערות, שאחר האכילה הן מאוסין, צריך להוציאן מן הסוכה. וכן דלי או כד ששואבין בו מים לא יכניסן לתוך הסוכה - וכן לא יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה..". מבואר בדבריו בפירוש דלא כהמ"ב - שכתב שמותר להכניסן לסוכה כשצריך לזה, אלא שלאחר השימוש צריך להוציאן - ואילו בשוע"ר כותב מפורש שאסור אף להכניסן לסוכה, שלא כפי שכותב לעיל מינה בנוגע לכלי האכילה שרק לאחר שנשתמש בהן צריך להוציאם!

והביאור לדבריו הוא פשוט: שחילוק גדול יש בין "כלים של מים", המשמשים לאיכסון המים בבית - שמהם מיירי בסעיף א' ועליהם כותב רק שאין חובה להכניסן לסוכה, אך אין בכך כל איסור - ובזה מיירי עובדא דרבן גמליאל שהורה להעלותו לסוכה. לבין "דלי או כד ששואבין בו" שאסור כליל להכניסה לסוכה, שהדלי ששואבים בו המים מהבאר תדיר, היא מאוסה ונחשב לתשמיש בזוי בסוכה, כפי שהוא מצב כלי האכילה לאחר האכילה. ולענ"ד שבזה מבואר מה שדייק רש"י לבאר שהוא "דלי של עץ" ולכאורה למאי נפק"מ מאיזה חומר עשוי - מעץ או ממתכת - אלא שהיא הנותנת, שבהיותו של עץ ושואבים בו מים תדיר נעשה כידוע חלקלק ומאוס וכו', ודו"ק. ולהעיר שעל פי היסוד האמור בדברי שוע"ר - החילוק בין מה שאין הדרך להיות כל השנה בביתו, שבזה רק אין צריך להעלותו לסוכה אבל פשוט שמותר. לבין מה שאסור להעלות לסוכה, שהוא הדברים המאוסים בלבד - הרי ששדי נרגא בכמה מהוכחות המשנה ברורה בשעה"צ בסי' זה, הבנויים כולם על היסוד שמה שאין הדרך להכניס לבית, אסור להכניס לסוכה (ראה שעה"צ סק"י ועוד).

ועל פי האמור יש להוסיף, שלכאורה לדעת שוע"ר בדוקא נקט בשולחן ערוך בנוגע לקדירות שרק לאחר אכילה אסור שיהיו בסוכה, משא"כ קודם אכילה. שבמ"ב שם כותב (בס"ק ה) "ואפשר שגם דעת השו"ע כן הוא" [שאסור להכניס קדירה גם קודם האכילה] "ובפרט מי שאין דרכו גם בביתו להביא הקדרה לשולחנו, אלא מערה לתוך הקדרה בבית החיצון - בודאי יש ליזהר בזה". אמנם לדעת שוע"ר, אין בעובדה שנוהג בכל השנה שלא להכניסו לבית האכילה, בכדי לאסור להכניסה לסוכה. שהגדר באיסור זה הוא רק כשיש בכך משום בזיון וכו'. ולכן מפורש בשוע"ר "כלי אכילה לאחר אכילה - כגון קדירות וקערות שאחר אכילה הן מאוסין, צריך להוציאן מן הסוכה".

אכילת גבינה ובשר ודגים, חוץ לסוכה

במשנה ברורה סי' תרל"ט (ס"ק ט"ו) כותב "ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה. ודוקא בקביעות, אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל". ולא זכיתי להבין דבריו לענ"ד, שתמוה ביותר שלכאורה הוא נגד המבואר והמפורש בשולחן ערוך בסעיף זה. שכתב: "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח"! והיתכן לכתוב ש"אין להחמיר כלל" בזה?! ולעת עתה לא עלה על דעתי לעת עתה סברא נכונה, ואף שאלתי למגידים ואין פותר לי - מדוע שיהיה דין הגבינה הבשר והדגים פחות מדין המים, שבהם נאמר בשו"ע כאמור שלהחמיר בזה הרי זה משובח, ואילו בנוגע להנ"ל כותב בפשטות ש"אין להחמיר כלל"!?

ואילו היה המשנה ברורה כותב מקור לפסקו האמור, יתכן היה אולי לדחוק ולהמציא חילוק. שהנ"ל בהיותם דברי מאכל, הנה בקשר לאכילה ברור שנחשבים כארעי ותו לא. משא"כ המים שהוא ענין של שתיה, הרי שבהיות שתיית המים השתיה הכי עיקרית אצל האדם, נחשבת יותר מהנ"ל. אלא שמובן שבכדי להמציא חילוקים בכיוצא בזה, צריך שיהיה מפורש בראשונים או בנו"כ השו"ע יסוד הדין, ואז נצטרך להידחק במציאת סברא להבנתו. אבל בנדו"ד כאמור, לא מצאתי עד עתה חבר להמשנה ברורה בזה - וצ"ע רב.

איתקצאי למצוות סוכה

ברמ"א ריש סי' תרל"ח מבואר, שדיני האיתקצאי למצוות סוכה אשר חלה על הסכך וכיו"ב "כל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא". ודין זה הוא גם בעשאה לשם מצוות סוכה, כפי שכותב המ"ב בביאור הלכה שם (ד"ה אבל) ומוכיח זאת מהמבואר בסי' מ”ב בדיני הזמנה. ובאמת שמפורש הדבר בשוע"ר (סעיף ט"ו) "אבל קודם שישב בה לשם מצות סוכה אין עליה קדושה כלל, אפילו עשאה לשם מצות סוכה. ומותר להסתפק אפילו מעצי הסכך ומעצי הדפנות ומנויי הסוכה - שכל מצוה שעדיין לא נשתמשו בה לשם מצוה אין עליה קדושה כלל, כמו שנתבאר בסי' מ"ב".

ועל פי זה עולה לכאורה, שכפי שנהוג בזמנינו שאין יושבים בסוכה לשם מצוותה קודם ליל התקדש החג ממש - נמצא שבין השמשות של כניסת החג עדיין לא חל על הסוכה ונוייה קדושת הסוכה. הרי שבמילא, כל המתבאר במהלך סי' זה בשו"ע ונו"כ בפרטי דין איתקצאי לבין השמשות של כניסת החג איתקצאי לכל החג כו', לא שייך כיום למעשה.

וכמובן שלהחליט כן חידוש גדול ייחשב - ואין הדבר פשוט כלל, ודורש עיון וביאור ובירור הלכה למעשה!

[עיין ביכורי יעקב סי' תרלח סק"ח שהתקשה בדין זה, ולכאורה זוהי קושית המור וקציעה שהביא בביאור הלכה שם ד"ה דהזמנה, ועיי"ש במו"ק שחולק על דברי הרמ"א ודעתו דחלה הקדשה בכל אופן עיי"ש. מ.פ.]

האם מותר לכתחילה לסכך הסוכה על ידי אשה

א) בשו"ע או"ח סי' יד [סעיף א] - בנוגע לציצית - פסק המחבר "האשה כשרה לעשותן", וברמ"א שם כתב "ויש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותן, וטוב לעשות כן לכתחלה". ובשוע"ר שם [סעיף ב] פסק "האשה כשרה להטיל צצית בבגד, מפני שהיא בכלל בני ישראל. ויש המדמין ציצית לתפילין כו' והלכה כסברא הראשונה, ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה כסברא האחרונה". ובמגן אברהם שם [סק"ג] כתב בשיטת ה"יש מחמירין" - "ולדידהו כל מצוות שאין האשה מחויבת בהן, כגון לולב וסוכה, אינה רשאי לעשותה. ועמ"ש סי' תרמ"ט סס"א". ושם בסי' תרמ"ט בקשר לדברי הרמ"א [ס"א] "לולב שאגדו עכו"ם ועשאו כשר, כמו סוכת עכו"ם", כותב המג"א [סק"ח] "משמע דלכתחלה לא יאגדנו עכו"ם, כמ"ש סי' י"ד גבי נשים". ועיי"ש במחצית השקל באריכות, שמפורש בתוס' בשם ר"ת שאשה לא תאגוד לולב כו'.

ב) והנה מפורש בגמרא, ונפסק להלכה בשולחן ערוך סי' תרל"ה שסוכת נשים כשרה. ועפי"ז כותב בחכמת שלמה [מהרש"ק] על דברי המג"א בהל' ציצית "וכונתו נראה לענין לכתחלה, דבדיעבד מפורש בש"ס דסוכת רקב"ש ונגב"ך דכשרה. רק דכונתו לענין לכתחלה, וכן משמע בפרי מגדים וכן מפורש בב"י דלכתחלה אין לאשה לעשות סוכה". ובהמשך דבריו מאריך שם להוכיח שהצדק עם השיטה המתירה אפילו לכתחלה לאשה לסכך כו', עיין שם. אלא שמכל מקום מסכם את הדין בנושא במילים "..דמוכח מן הש"ס דבציצית לכתחילה פסולין באשה.. ובסוכה אף לכתחילה כשרין. מיהו מה כוחי כי אכריע נגד אבות העולם, לכך גם בסוכה היכא דאפשר בקלות יש להשתדל שלא לעשותן על ידי נגב"ך. אבל היכא דאי אפשר בקלות, מותר לעשותן על ידן - כן נראה לי, ודו"ק היטב בכל זה". ולענ"ד שגם דיוק לשון אדה"ז בהל' ציצית "וטוב ליזהר לכתחילה כו'" מורה כהכרעתו, שכל שאי אפשר בקלות אין צורך להקפיד ביותר על כך.

ג) והנה הכף החים בהל' סוכה תרל"ה [סק"ח], כותב ג"כ "אבל לכתחילה לא יסכך סוכתו על ידי נכרי ואשה וקטן פחות מי"ג, וזהו דוקא בסכך ולא בדפנות. בכורי יעקב, והביא דבריו הרוח חיים". ולכאורה יפלא שהביא ממרחק לחמו, ולא הזכיר שהדברים מפורשים בב"י ובמג"א וכו'. ואולי שכוונתו בעיקר לחילוק שבין עשיית הדפנות לבין הסיכוך, ודו"ק.

לאידך גיסא - המשנה ברורה [ועד"ז שאר נו"כ השו"ע] כלל וכלל לא העיר בנדון [בסי' תרלה] שלכתחילה עכ"פ יש להדר שלא ייעשה על ידי אשה וכו' [=נגב"ך], אף שלהלן בסי' תרמ"ט בנוגע לאגודת הלולב, מעתיק המ"ב [סקי"ד] את דברי המג"א מסי' י"ד, וכותב "ומטעם זה גם אשה לא תאגוד הלולב לכתחילה". ומסיים "ועיין שם בביאור הלכה שביררנו דמדינא אין חשש בדבר, ומכל מקום טוב ליזהר בזה" [כלשון אדה"ז שם בהל' ציצית].

ובביאור הלכה בהל' ציצית שם [ד"ה להצריך] מבאר הטעם מדוע בפנים המ"ב [סק"ב] ביאר הטעם "להצריך אנשים: משום דהא דכתיב בני ישראל ועשו, משמע גם למעט בנות ישראל". וכותב בבה"ל "והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ, ולא העתקתי הטעם משום.. כדאיתא במג"א משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה. ונפק"מ גם ליתר המצות לולב וסוכה. משום דמשמע בדרכי משה שלא חשש רק להמהר"ם, וכן בעולת תמיד מצאתי כן. א"כ אין להחמיר.. וכן מצאתי בארצות החים [המלבי"ם]. ומ"מ כיון שהפרמ"ג ודה"ח העתיקו להלכה.. כו'". [ויצויין שלפלא ש[כדרכו] לא העתיק שגם אדה"ז העתיק להלכה כהמג"א בהשיטה המחמירה] ואכמ"ל בזה, ועוד חזון למועד.

ד) אלא שבחכמת שלמה בהל' ציצית שם [בריש דבריו], מחדש שגם לדעת המחמירים בדבר, היינו דוקא כשהאשה עושה מעצמה הציצית והסוכה וכו' - אבל אם עושה זאת בשליחות האיש, דעתו שלכולי עלמא שפיר דמי אפילו לכתחלה. ועיי"ש בביאור הענין, ותמצית דבריו: שדוקא על ידי גוי לא יועיל שליחות, וכן באשה לא יועיל בענין שאינה שייכת בו כלל. אבל בציצית וסוכה, הרי ככל מ"ע שהזמ"ג אם רוצה לקיימו יכולה, ואף לברך עליו כו', ולכן שייכת בדבר, ויכולה להעשות שלוחה להאיש וכוונתה מהני - עיי"ש עוד בארוכה.

סיכום: כיון שעד כה לא מצאתי מי שיעורר במתבאר בסוף דברינו [באות ד] - ומכיון שבכל עיקר דין זה, נראה מאדה"ז וכו' שנקטו שמן הדין אין העיקר כשיטה המחמירה. הרי שלענ"ד שכשיש צורך בדבר [טרדות האיש, או שתש כוחו וכיו"ב], ניתן להקל – שאם הדבר נעשה בשליחות האיש - שהאשה תסכך הסוכה.

[ומסברא יש לחלק בין ציצית ואגידת הלולב שהם עצמם החפצה דמצוה משא"כ בסוכה המטרה שתהיה לצל וגם אם נבנה ע"י אשה הרי סו"ס נעשה לצל. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תעה בענין סיכוך ע"י קטן שכותב "כיון שבעה"ב חישב עליו בשעת עשיה לצל, דבשעת עשיה היתה סוכה העומדת לצל ע"י מחשבת בעה"ב, שפיר מועיל עשיית הקטן דאין צריך מחשבה כלל בסוכה".היינו שס"ל דאין דין עשיה בסיכוך הסוכה, לאידך בסי' תנ"ט הביא כמה ראיות דיש מצוה בגוף עשיית הסוכה, וי"א שהוא מחלוקת הבבלי והירושלמי ראה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' נה, ואכמ"ל. מ.פ.]