שאלה: מעשה באדם שרצה למכור את ביתו במחיר 380 אלף ש"ח, והמתווך טען שיצליח למכור זאת ב-360 אלף בלבד, והמוכר הסכים בלית ברירה. למעשה המתווך הלך לקונה וסיכם איתו על סכום של 370 אלף ש"ח, בטענה שבעל הבית רצה 380 אלף ש"ח, והוא הצליח להוריד אותו רק עד 370 ש"ח. ואת הפרש עשרת אלפים השקלים, לקח המתווך לעצמו.

כעת דורש המתווך גם את האחוזים שהבטיח לו בעל הבית על התיווך, בטענה שבעל הבית הסכים מדעתו למכור את הבית בסכום הנמוך, ואין קשר בין מה שהוא הרויח לאחוזים שהובטחו לו על עבודת התיווך. לעומתו טוען בעל הבית שהמתווך רימה אותו ועליו להשיב את כל מה שהרויח בלי ידיעתו.

תשובה: המתווך חייב להחזיר את מה שהרויח ללא ידיעת בעל הבית, משום שאינו רשאי לסחור בדירה שאינה שלו, אלא שרשאי לקזז קודם את שיעור האחוזים שסוכמו ביניהם על העבודה.

מקורות:

א. הטור[3] דן במקרה דומה, וז"ל: "אם אמר לו המלוה אין נותנין בו אלא עשרים זהובים ואמר לו תנהו, ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו שם בשלשים זהובים, אם התוספת הוא לבעליו . . מילתא דפשיטא היא כל זמן שלא נמכר הוא ברשות הלוה כי לא מכרו למלוה אלא אמר לו תנהו כך, הלכך דמי המכר כולם של לווה הם. ואין חילוק בין אם מכרו כאן או מכרו במדי. אבל אם הוציא יציאות לשכור חמור ולהוליכו למקום היוקר, יפרע הלוה".

כלומר, אדם שלוה על המשכון והמלוה אומר שבמקום זה יקבל על המשכון רק עשרים זהובים, ולפועל הצליח למכור את המשכון במקום אחר בשלשים, כל הכסף נזקף לזכותו של הלוה ויקזז אותו מן החוב, משום שהחפץ הנמכר היה שלו בעת המכירה.

וכן כתב החוות דעת[4], וז"ל: "כגון שבא ואמר פלוני רוצה ליתן לך בעד חפץ זה כך ונתן לו למכרו, ואחר כך נתברר שנתן לו יותר, דהמותר למשלח כשלא אמר לו המותר שלך".

וכמו כן למדו[5] מדברי הש"ך[6], שביאר את האיסור הנ"ל מטעם של 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו'. דמי שהוא שליח לעשות מלאכה מסוימת, אינו יכול ליקח מבעל הבית סכום גבוה יותר ממה שהוצרך להוציא על הפעולה. והביא דוגמא משליח שקיבל סכום מסוים מבעל הבית לצורך העבודה ולבסוף מצא פועל שיעשה בפחות מסכום זה, שצריך להחזיר ההפרש לבעל הבית ואסור לו ליטלו לעצמו. ואין זה דומה לקבלן שמקבל סכום כולל על בניית הבית ויכול אחר כך לשכור פועלים בזול ואת ליטול לעצמו ההפרש, משום שהרי הקבלן כל אחריות המלאכה עליו עד שנעשה כמו הבעל הבית עצמו, מה שאין כן המתווך אינו אלא שליח לקשר בין המוכר והקונה ואין לו שום אחריות על המכר.

נמצא לפי זה שאסור למתווך לקחת את ההפרש לעצמו, אלא יקזז את האחוזים שהיה צריך לקבל ויחזיר את השאר לבעל הבית.

ב. והנה בגמרא ברכות[7] גרסינן, "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא. על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה. אמר להו ומי חשידנא בעינייכו, אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא. אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא".

כלומר, האריס של רב הונא גנב מהשדה, ואף על פי כן הצריכו חכמים את רב הונא לשלם לו דמי עבודתו מבלי לגרוע מה שגנב ממנו. נמצינו למדין שלדעתם אין קשר בין הגניבה לבין העבודה שעבד. ולכאורה לפי זה גם בנידון דידן יצטרך בעל הבית לשלם למתווך על עבודתו, ורק לאחר מכן יוכל לתבוע אותו לדין על גניבתו.

איברא דהמרדכי[8] למד מגמרא זו שאין לאדם לתפוס מחבירו – בלא בית דין - חפצים כנגד חוב או גזילה שגזלו, אלא רשאי לתפוס רק את החפץ עצמו שאותו גזל ממנו, וכן פסק הרמ"א להלכה.

אמנם בביאור הגר"א[9] על אתר ביאר, שהטענה על רב הונא הייתה על דבר זה שתפס את הזמורות כדי לגבות מהם עצמם את חובו. אך אם תופס חפץ בתור משכון עד שירד עימו לדין אין עם זה כל בעיה.

זאת ועוד, בשו"ת שואל ומשיב[10] מבאר שדברי הגמרא בברכות נאמרו על דרך החסידות, והראיה, שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו ענין זה להלכה. ולכן מצד הדין בוודאי שמותר לתפוס אפילו כדי לפרוע מזה.

ובצוואת הנתיבות (סי"ט) כתב וז"ל: "ובודאי רב הונא קושטא קאמר והאריס גנב כפלי כפלים מרב הונא, ואפילו הכי אמרו בתר גנבא גנוב וטעמא טעים, והיינו כל כרחך משום שלא הודיע ליה להאריס, דאם היה עושה כן בידיעת האריס, לא היה עליו שום אשמה דעביד אינש דינא לנפשיה". כלומר, מותר היה לרב הונא לקחת מהאריס, והטענה עליו הייתה מדוע עושה זאת באופן של נתפס עליו כגנב.

אמנם בשו"ת רב פעלים[11] (ועוד), הבינו את הסיפור עם רב הונא שהוא על פי דין ולא ממידת חסידות וכיוצא בזה, אלא אסור ליטול חפץ בחובו ללא פניה לבית הדין.

ג. והנה כתב הרמ"א[12], "ויש אומרים . . אם הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר, מותר לתפסו". כלומר, מותר לאדם לעשות דין לעצמו אם אינו לוקח חפץ מחבירו אלא רק מעכב חפץ של חבירו שכבר נמצא אצלו. ולכאורה כך הדין גם אצלינו, שבעל הבית רוצה לעכב את שכר המתווך ואינו חוטף ממנו מאומה. אך הקצות כתב על פי הזוהר, שיש איסור בדבר, ושבעל נפש ירחיק מזה.

אמנם בנידון דידן אין אנו צריכים לכל זה, שהרי בעל הבית בוודאי ירד עימו לדין, דהא לטענתו עשק אותו המתווך בעשר אלף ש"ח, והוא אף יוכל להוכיח זאת על פי עדותו של הקונה שיעיד כמה שילם. ובמצב כזה מותר אפילו לתפוס ולא רק לעכב מה שנמצא אצלו. וכפי שמביא הרמ"א בהמשך ההגהה, "אבל תפיסה בעלמא שהוא תפסו למשכון יוכל לעשות בכל ענין ויורד אחר כך עמו לדין".

[3]) חו"מ סי' ע"ג ס"ק י"ח (ס"ק ל' בבית יוסף). ראה ס' הלכות מתווכים (גולדברג), פרק ט"ו סקכ"ט.

[4]) יורה דעה סי' קס"ט ביאורים סקכ"ה.

[5]) ראה קובץ הישר והטוב ח"ג עמ' עב – עג.

[6]) סי' של"ב סק"ג.

[7]) ה' ע"ב.

[8]) הובאו דבריו בב"י וברמ"א חו"מ סי' ד'.

[9]) סי' ד' סקט"ו.

[10]) להגרי"ש נתנזון, ח"א סי' שע"א.

[11]) ח"ג חלק חו"מ סי' ה'.

[12]) סי' ד' ס"א.