א. תנן (מקואות פ"ו מ"ח): היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה. וכתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב כו חלק ה): מעין כל דהו - ר"ל שיש בו מים כמו רביעית לוג - והשליכו עליו מים שאובים עד מ' סאה, כתב הר' דוד כהן דמותר לטבול בו . . אפילו ישליכו לתוכן כמה סאין. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעין, למקוה חסר שלא היה בו כלום, יש מתירי' גם כן לטבול בו.

ובש"ך סי' רא ס"ק מ"א הביא דבריו, ומסיק: ומשמע דיש אוסרים, והלכך טוב להחמיר.

ולכאורה צריך ביאור סברת הש"ך לאסור כשהמים גלשו משם למקוה החסר, שהרי מפורש במתניתין (הנ"ל) שכאשר היו בעליון מ' סאה יכול לשפוך עליו שאובין ולמלאות המקוה התחתון שהיה ריק?

ב. ביאור קצר על זה כתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע[1] שחששו של רבינו ירוחם והש"ך אחריו היינו במי מעיין כל שהן. ומדמה זאת להסברא שכשנפסקה ההשקה חזרו המים לפסולן, דהויין כעומדים בפני עצמן, וכמו כן כאן, מצד הריבוי של המים השאובים לגבי מי המעין המעוטים, לכן – אע"פ שכשהם עדיין בעוקת מי המעיין, כשרים הם כל השאובים, הרי - ביציאתן לחוץ הרי המים השאובים הם כעומדים בפני עצמן. ואילו מתניתין איירי כשיש בעליון מ' סאה מים כשרים, שאז המים שנשפכו לתוכו הוכשרו אף לכשיגלשו החוצה. ומוסיף, דמתניתין מיירי אפילו כאשר לתוך המ' סאה כשרים שפך יותר ממ' סאה שאובים, וכמ"ש הרא"ש בחידושיו[2].

ולהעיר על דברי אדמו"ר האחרונים, דמיירי גם בשופך יותר ממ' סאה שאובים, שאף אי נימא הכי הרי עדיין ניתן לבעל הדין לחלק ולומר, שבמה דברים אמורים כאשר היו בעוקה העליונה מ' סאה מי גשמים, וכשהוסיף לו מים עד גדותיו הוכשרו גם אלו לגמרי, ושוב כאשר ממלא בכתף והמים גולשים מן העליונה אל התחתונה, היינו שיושפכו אל התחתונה רק מ' סאה, כי אז הרי המים הנכנסים ויוצאים הם מיעוט לגבי המים העומדים בעוקה העליונה. אבל אם יעמוד וישפוך ריבוי מים להעליונה, שבהמשך אחד שופך לתוכה יותר מהמים הכשרים הנמצאים שם, מאן לימא לן שהוכשרו המים הגולשים החוצה[3]?

שמזה טענה להסומכים על בור זריעה בצד המקוה, שאין החשש רק כשיש בעוקה העליונה מי מעיין מועטים (כפי ביאור אדמו"ר), כי אם גם כשיש בו מ' סאה מי גשמים יש לומר שלדברי הש"ך טוב להחמיר.

ג. עוד להעיר, שאף כי הרא"ש פירש דמיירי גם בשופך יותר ממ' סאה, הרי הראב"ד בבעלי הנפש[4] משמע שפירש משנה זו כשיש בעליונה מ' סאה דוקא, וגם ששפך אלי' מ' סאה שאובים דוקא. כי הוא מפרש שאנו רואים שהמים הגולשים מן העליונה לתחתונה, הרי מחציתן הן מן הכשרים שבעליונה ומחציתן הן השאובים שנוספו עליהן זה עתה, ונמצא שהן בעליונה הן בתחתונה נמצאים כ' סאה מים כשרים וכ' סאה מים שאובים. והוא מציין בדבריו להסוגיא בפרק הערל[5], שם מבואר שכל שלא נחסר רוב מ' סאה עדיין המקוה כשר.

שלפי דברי הראב"ד לא מיירי מתניתין בזריעה כלל, כי אם בחלוקה שווה של המים הכשרים בין עוקה העליונה והתחתונה.

* * *

ד. מדי דברי בו:

בגליון א'כב נחית ידידי, עסקן חרוץ ומומחה גדול בעניני מקואות, הר"ר גרשון שי' גראסבוים, ליישב מה שבמקואות המתנקות על ידי סינון (פילטר) לא חסר בהן מעלת הזריעה, אע"פ שבעת חזרת המים אל בור הטבילה באין הן אל מים שהן זוחלין.

ומחדש שישנם שני דינים: א) איחוד הבורות; ב) איחוד המים. איחוד הבורות נעשה על ידי נקב טע"ט שבין התחתון להעליון, ואיחוד המים נעשה על ידי שמי העיר נופלים תחלה לתוך מי המקוה המקוריים [או באופן שעולים מי המקוה מעל הרצפה – כהוראת הרבי רש"ב נ"ע, או באופן שמי העיר זורמים ישר על הנקב שברצפה – כהוראת הרבי]. ואף בהמים החוזרים ונופלים לבור הטבילה אחרי פעולת הסינון, אף כי מי בור הטבילה נפסלים באותה העת מטעם זוחלין, לא ירדה מהן מעלת איחודן עם המים המקוריים של המקוה. עד כאן ת"ד.

ברם, מושג זה - 'איחוד המים' - חדש הוא לנו בשפת ההלכה. ידענו על הכשר של השקה – והוא חיבור 'שכני', עכ"פ לדעת הסוברים שכשנפסקה ההשקה חזרו המים השאובים לפסולן; וישנו הכשר באופן של זריעה – והוא חיבור 'מזגי', שהמים הנזרעים נעשים מהות אחת עם המים הכשרים המקוריים (עכ"פ לדעת רוב הפוסקים[6]). אבל חיבור ו'איחוד' [קרי: הכשר] מים שיוכשרו בעת זחילת המים התחתונים, הרי נפלנו לפלוגתת הפוסקים אי מועיל השקה בזוחלין, ולדעה הפוסלת, אין ב'איחוד' זה הכשר של כלום.

ולענ"ד כוונת הרבי באג"ק ח"ג ע' רכז (שעל זה בנה הרב הנ"ל שיטתו) -

לס"ד [של הוראות כ"ק אדמו"ר הרש"ב] "שיעלו [מי הגשמים] על הרצפה": אולי אפ"ל הטעם כדי שלא יתקבצו ג' לוגים מים הבאים ממפעל העירוני במקום נמוך שבמקוה העליונה טרם שישיקו המים -

היינו שיש להשתדל שמי המקוה לא יוכשרו על ידי השקה לחוד[7]. והיינו, שאכן באנו בסברא לומר שהמקוה העליונה והתחתונה נחשבים כאחד - מחמת הפתח שביניהן, בכל זאת יש להשתדל לא לסמוך על סברא זו לחוד – אף יחד עם השקה, כי אם שיהא גם במי המקוה העליונה עצמן הכשר של זריעה באופן היותר מועיל, וזה כולל שהמים המכשירים אותם יהיו עומדים באשבורן. ואילו בעת פעולת הפילטר, אין זריעה אז (לדעת המחמירים בזריעה בזוחלין), וא"כ הכשר המים הוא רק על ידי השקה, בעת הפסקת הפילטר.