כתב הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו ה"ז): "עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק, ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו".

ולכאורה צ"ב, דבמבט ראשון ב' הדוגמאות נראות זהות, באופן הראשון הם זורקים כספו של הבן לים ובאופן השני קורעים בגדיו, ובשניהם ההלכה היא שהבן ישתוק ולא יכלימם, אם כן היכן היא החלוקה, דהדוגמא הראשונה היא מצוה של "כבוד" ואילו הדוגמא השניה היא מצוה של "מורא"?

והנה, בסוגית כיבוד אב ואם (קידושין לא-לב) מובאת הדוגמא השניה שהביא הרמב"ם, והוא אודות דמא בן נתינא שפעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה. אבל הובא כסיפור סתם מבלי לייחסו לדין כבוד או דין מורא.

וכן בהמשך הגמ' מובאת הדוגמא הראשונה שהביא הרמב"ם והיא אודות רבי טרפון שאמרו חכמים שעדיין לא הגיע לחצי כיבוד "כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה", אבל גם כאן הוא כסיפור בהנהגת כיבוד אב ואם בכללות, ואילו הרמב"ם מחלקם לדין מורא וכבוד כנ"ל וצ"ב מקורו. ועיין במהרי"פ פערלא בפירושו להרס"ג מה שביאר בזה (ח"א עמ' קג, עיי"ש).

ואוי"ל דהחילוק בין שני הדוגמאות הוא, שבדוגמא ראשונה הלשון הוא "נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים", היינו שהוא מעשה שנעשה בפני הבן אבל לאו דווקא בפני אנשים אחרים, ואילו בדוגמא השניה הלשון הוא "יושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו וכו'", היינו שעשו זאת במעמד של אנשים אחרים.

והנה כשזרקו ההורים ארנקו של הבן לים, הרי מצד ההלכה לא היה הבן צריך לשתוק, דהרי להלכה פסקינן דכיבוד אב הוא משל אב (רמב"ם שם ה"ג, והאריכו הרבה במפרשים לבאר שיטתו וישוב הקושיא שהרי פסק דמשל אב, ואכמ"ל), ובזה שבוחר הבן לשתוק על המעשה, בזה גופא מתכבד אביו, דמחשיב את זה כסמיכת הבן על דעתו של אביו או כיו"ב, מזה למד הרמב"ם דהוה דין של "כבוד", לאידך בדוגמא השניה שקרעו בגדיו וכו' בפני אנשים אחרים, הרי עצם הנהגת ההורים הוא מעשה של היפך הכבוד, ושתיקת הבן לא יהני לאחרים לכבדם, אלא עדיין מצד דין "מורא" יש איסור על הבן לזלזל בהם.

וראה לשונו של הרי"פ פערלא (לשיטתו בביאור הרמב"ם) "משום דאין כבוד אלא להמכובד דהיינו למי שנוהג כבוד בעצמו, אבל לא נאה לכסיל כבוד, ואב ואם הנוהגין מנהג בזיון כזה בעצמם לבוא בפני כל הקהל למחוץ ראשו ולרוק בפני של הבן היושב בראש הקהל לבוש בבגדיו החמודות ולקרעם מעליו, כזה וודאי לא יעשה אפילו הפחות שבפחותין והידוד שבירודין, ולכן ס"ל דלא שייכא בכגון זה עשה דכבוד כלל, ולית בה אלא משום עשה דמורא בלבד", מזה למד הרמב"ם דהוה דין של "מורא" וכנ"ל.