בגליון תשפב הביא הת' מ.מ.ר. משולחן ערוך אדה"ז סי' צ ס"ז שכותב ". . תפלת ציבור אע"פ שהוא מצוה מדבריהם הוא גדולה ממ"ע של תורה הואיל ומקדשין בה ה' ברבים שהרי מותר לעבור על מ"ע של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לי' כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז. .".

היינו שמפני גודל הענין דתפילה בצבור מפני מפני שהוא מצוה ברבים מותרים אפי' לשחרר עבדים וכמבואר בי"ד.

והקשה שמלשון השו"ע סי' רס"ז סע"ט משמע שזה שמותר לשחרר עבדו אינו מפני גודל הענין דתפילה בציבור אלא ה"ה בכל המצוות. וא"כ מדוע מציין אדה"ז להשו"ע שם? ומפרש "שכוונת אדה"ז בציון לי"ד הוא לשולחנו של אדה"ז עצמו שהיה צ"ל על חלק יורה דעה זה ולא זכינו לאורו. וצ"ל שאדה"ז ס"ל שם ההיתר לשחרר עבדו הוא דוקא לצורך מצוה דרבים".

והנה מה שקשה לו שאדה"ז מפרש שההיתר לשחרר עבדים הוא למצוה דרבים והוא נגד מה שמפורש בשו"ע יו"ד שם, לא הבנתי כלל, שהרי מטרתו של אדה"ז כאן אינו לבאר פרטי הדינים של שחרור עבדים רק להדגיש גודל מעלת תפלה בציבור, וזה פשטות כוונתו בכל הסעיף הזה: "ההולך בדרך והגיע למלון מבע"י ורוצה ללון שם אם יש לפניו עד ד' מילין וכו' מקום שמתפללין בעשרה צריך לילך ללון שם וכו' ומכ"ש שלא ישכים אדם לילך לדבר הרשות מעיר שמתפללין שם בעשרה וכו'", וע"ז מפרש: "שתפילת הציבור אע"פ שהוא מצוה מדבריהם היא גדולה ממ"ע של תורה הואיל ומקדשין בה ה' ברבים". ולזה מביא ראיה מהדין ביו"ד שמותר לעבור אפילו על מ"ע של תורה לקיים מצות תפלה בצבור ואיך אפשר לדייק ממ"ש אדה"ז כאן למה שסובר בנוגע להדין דשחרור עבדים?

ובהכרח צ"ל כן, שהרי מקורו של אדה"ז (כמו שציין הוא בעצמו) הוא בהמג"א (סק"ל) וז"ל "איתא בגמ' פ' שלושה שאכלו (ברכות מז, ב) דר"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה אע"ג דעובר בעשה כשמשחרר עבדו מצוה דרבים שאני כו' ועי' ביו"ד סימן רס"ז סע"ט וב"י שם" עכ"ל, ומה יענה לזה שהמג"א מציין להשו"ע שם ביו"ד, והא המג"א מפרש כמו אדה"ז ואעפ"כ מציין להשו"ע שם*.

וגם מה שכותב שמדברי השו"ע ביו"ד ברור שסובר שכ"ה הדין בכל המצוות גם זה לאו בדוקא כדלהלן:

דז"ל של השו"ע: "המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדברי מצוה אפילו היא מדבריהם כגון שלא היו בבית הכנסת י' הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י', וכן שפחה שנוהגין בה העם הפקר כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול" עכ"ל.

ומצינו בזה שני דרכים איך לפרשו:

א. דמותר לשחרר עבד כשיש לפנינו מצוה בין מדאורייתא בין מדרבנן אם הוא מצוה דרבים, ומקור הדבר הוא ממעשה דר"א ששחרר עבדו כדי לצרפו למנין המובא בברכות (מז, ב) ובגיטין (ל, ב), אבל ישנו חילוק בין שני הסוגיות, דבגיטין איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, מצוה שאני". אבל בברכות מוסיף להקשות דהא "מצוה הבאה בעבירה היא", ומתרץ "מצוה דרבים שאני", ונוכל לומר דאין מח' בין שני הגמ' רק שבברכות מסיים הענין ובגיטין אינו מסיים, אבל למסקנא דמילתא לכו"ע רק מצוה דרבים דוחה המצות עשה דלעולם בהם תעבודו. וזהו פשט ההלכה בשו"ע שרק מצוה דרבים דוחה, ונראה שכן למד ה"באר הגולה" דמה שמציין כמקורו של השו"ע הברייתא וגמרא שם ד"מצוה דרבים שאני" וכן משמע גם מדברי הב"י (ד"ה ש"מ) במה שמעתיק כמקור של דברי הטור את הגמ' בברכות וכותב ששם פריך על הא דאמרינן דלהשלים מנין י' בב"ה מותר לשחררו - הא מצוה הבאה בעבירה היא, ומשני מצוה דרבים שאני. וכן גם משמע מכס"מ פ"ט מהלכות עבדים הל' ו וכ"ה בלח"מ שם בפירוש.

ב. שכוונת המחבר הוא דכל מצוה (דאורייתא) דוחה מצות לעולם בהם תעבודו ומוסיף ע"ז דגם מצוה דרבנן דוחה אותו והיינו כשהוא מצוה דרבים. ופי' הגמ' ד"מצוה דרבים שאני", זהו רק כשמדברים במצות דרבנן אבל בנוגע למצוות דאורייתא כל דהו דוחה - 'דמצוה שאני'. ובאופן הזה מפרש בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכה) וז"ל "ומלשון הרמב"ם [שם שהועתק בשו"ע] דכ' ולמצוה שרי, ואפי' למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה, ועיין לח"מ במ"ש כגון וכיוצא בו - הודיע לנו דווקא למצוה דרבים כדש"ס ברכות. וצלה"ב למה כתב בתחלה "למצוה שרי" ושוב כתב "אפילו למצוה דרבנן" הול"ל "ולמצוה אפילו למצוה דרבנן שרי לשחרר", ונ"ל דס"ל למצוה דאורייתא שרי אפילו ליכא מצוה דרבים, ולמצוה דרבנן דווקא מצוה דרבים כבש"ס ברכות, דבדרבנן לצרפו לעשרה לתפילה מיירי כמ"ש הרא"ש ברכות שם". עכ"ל. (אבל עיי"ש כמה אופנים שמיישב הסתירה בין שתי הג').

וכן מובן ממ"ש הש"ך (סק"ק) שכותב שמדברי השו"ע משמע שזה לא רק בשפחה - חצי שפחה וחצי' ב"ח, אלא כ"ה הדין בכל שפחות, והוא מפני המצוה דפרו ורבו - משמע שסובר שלכל מצוה מותר לשחרר עבדים ולא רק למצוה דרבים.

ועכ"פ באיזה אופן שנפרש נראה דאין מקום לפרש שלדעת השו"ע אין כאן שום גדר דמצוה דרבים ועל כל המצוות מותר לשחרר, וק"ל**.