רבותינו נשיאנו זי"ע הורו שבכה"ג שע"פ הלכה מותר לאכול מיני מזונות, אזי מוטב לעשות כן. באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ד ע' שח כתב שהדבר נקבע "כהלכה לדורות" מאז הורה הצמח צדק נ"ע לכלתו הרבנית רבקה נ"ע (שהוצרכה לאכול לפני התפלה מחמת בריאותה ו"לא חפצה לטעום קודם התפלה, והיתה מתפללת בהשכמה, ואחר התפלה היתה אוכלת פת שחרית" כדאיתא בלוח "היום יום" - יו"ד שבט), "בעסער עסען צוליב דאוונען ווי דאוונען צוליב עסען".

ואלו הם המצבים שעליהם דיברו רבותינו1:

(א) כשהדבר נוגע לבריאות, וכמ"ש באג"ק מהוריי"צ נ"ע בעמוד שח ובאג"ק רבינו ח"ו עמוד קמב [על יסוד דברי חותנו], וז"ל: "און פילע פון אנ'ש האבן געהאט א הוראה מכ'ק מו'ח אדמו'ר, אז צוליב געזונט זאלן זיי עסען פארן דאווענען, און ניט יוצא זיין מיט טרינקען אליין". ובאג"ק ח"ז: "הרי ידוע באחרונים וכן פסקו נשיאנו הקדושים שבמקום הנצרך לבריאות הגוף מותר לטעום קודם התפלה כו'".

והחידוש בדברי רבותינו הוא: (1) שהיתר זה הוא "לכתחילה", וע"כ בכה"ג שמצד מצב בריאותו טוב לו לאכול לפני התפלה, אין צורך לעשות כמ"ש ב'באר היטב' או"ח ספ"ט סקי"א שיש להתפלל בהשכמה (וביחידות) ולאכול אחרי התפלה, וכמו שעשתה הרבנית רבקה ז"ל טרם הוכיחה הצ"צ כדאיתא בלוח "היום יום". (2) לא רק שאין צורך לעשות כמ"ש בבאה"ט (וכמו שעשתה הרבנית רבקה), אלא אדרבה: עדיף טפי לאכול לפני התפלה, ומטעם (פתגם) הצ"צ. (3) שאין זה במקום חולי דוקא, אלא כל שענינו הטבת מצב בריאותו (עיין ערוה"ש או"ח שם סכ"ד - ודלא כמ"ש באיזה אחרונים), וכמבואר בסיגנון המכתבים שהבאתי.

(ב) כשהדבר מועיל לכוונה בתפלה, והיינו בכה"ג שרעבונו מפריע לכוונה בתפלה2, והיינו כשמתפלל באריכות ובהתבוננות וכו' כמ"ש באג"ק ח"י עמוד שכו3, [ובאג"ק ח"ו העתיק רבינו את פתגם הצמח צדק הנ"ל וביארו והגדיר היוצא מדבריו לענין כוונה בתפלה בזה"ל4: "ובענינים אלו בפרט תלוי הדבר באופן עבודתו בעבודת התפלה אם היא באריכות אם לאו כו', וידוע פתגם הצמח צדק אז גלייכער עסען צוליב דאוונען ווי דאוונען צוליב עסען, וכפשוטו הוא שטוב יותר שיאכל קודם התפלה אם על ידי זה תהי' תפלתו מסודרה יותר"], או בכה"ג שלא יגמור תפלתו עד שעה מאוחרת וכמבואר ממ"ש ממכתב אדמו"ר מהוריי"צ להר"נ נעמענאוו ע"ה (ששאל ע"ד התמימים המתפללים בשעה מאוחרת ובעבודה שבלב כדמוכח מהמכתב וכן העיד בעצמו) וממ"ש רבינו באג"ק: "ובחלישות דורותינו אלה מתירים לאכול אפילו מזונות קודם התפלה לאלו שמסיימים תפלתם משך זמן לאחר קומם משינתם"5. [והדבר נוגע ביחוד בשבתות ובמועדים שאז מתפללים באיחור זמן, ואין מסיימים התפלה עד שעה מאוחרת]6. ובאתי בזה לבאר דברי רבותינו וכו' ובהקדים המבואר בש"ס ופוסקים.

ב

במסכת ברכות י, ב: "ואמר ר' יוסי ברבי חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב, מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א'ר יצחק א'ר יוחנן א'ר יוסי בר' חנינא משום ראב'י, כל האוכל ושותה ואח'כ מתפלל, עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך7, אמר הקב'ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים". ע"כ.

דין זה דאסור לאכול ולשתות לפני תפלת השחר איתא בגמרא בלי שום חולק. וכך פסק הרמב"ם בהל' תפלה פ"ו ה"ד שכתב, וז"ל: "אסור לו לאדם שיטעום8 כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית", ע"כ. דין זה מוסכם הוא בכל הפוסקים (כמו שיתבאר לפנינו), אלא שנחלקו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן. ורוב הפוסקים פסקו שהוא איסור מדרבנן. [ראה טושו"ע או"ח ספ"ט ובנו"כ]. ובזהר הקדוש (ח"ב רטו, ב. ועוד) ובכמה ספרי המקובלים הפליגו מאד בחומר איסור זה. איסור זה נתבאר גם (ע"פ פנימיות הענינים) בדא"ח, ובמיוחד ברשימת רבינו זי"ע, קונטרס קו. וש"נ.

בפרטי איסור זה נחלקו הראשונים בתרתי: (א) אם מותר (לכאו"א) לשתות מים [או שאר משקין שאינן משכרין] קודם התפלה. ו(ב) אם מותר לאכול לצורך רפואה קודם התפלה9. דעת הראבי"ה (הל' ברכות סי' ל') - הובא ברא'ש (ברכות פ"א סי' י') ובמרדכי (שם סי' כג) ועוד ראשונים, וכן פסק בטור אורח חיים שם - שלא אסרו שתיית מים לפני התפלה, וטעמם ונימוקם עמם, דס"ל ש"לא נראה להם [לחכמים] לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא" (לשון ה'בית יוסף' או"ח שם), וכמבואר בגמרא שם דיסוד איסור זה הוא משום גאוה, ובשתיית מים לית בה משום גאוה. וע"פ דבריהם כתב מהר"י אבוהב בביאורו לטור (הו"ד ב'בית יוסף' שם), דהוא הדין והוא הטעם שלא אסרו אכו"ש לצורך רפואה, דגם באכו"ש כזו אין כוונתו למלאות רעבונו אלא לבריאות גופו, ו"כיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו, ליכא משום גאוה". אבל 'רבנו פרץ' בהגהותיו לתשב"ץ סימן רג אות כ' [הו"ד ב'ארחות חיים' הלכות תפלה (סימן טו) ובכלבו (סימן ט') – הו"ד ב'בית יוסף' וב'דרכי משה' הארוך או"ח שם - וב'אבודרהם' בסדר ברכת השחר] סובר דאפילו מים או אוכלין ומשקין לשם רפואה אסור "כיון שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך". [ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים: ב'פרי חדש' או"ח שם וב'מעשה רוקח' (על הרמב"ם שם פ"ו ה"ד) ועוד אחרונים כתבו, דהרמב"ם - שכתב (וכנ"ל) "אסור לו לאדם שיטעום כלום" - ס"ל כשיטת רבנו פרץ ודעימי' דאפילו שתיית מים אסור, ומשום דכל אכו"ש נאסרה, אפילו אכו"ש שאין בה משום גאוה.

אבל ב'מחזיק ברכה' להחיד"א (או"ח שם אות ג') פקפק בראי' זו וכתב ד"אינו מוכרח". ובאיזה שו"ת מן האחרונים נקטו דיתכן דגם הרמב"ם מתיר שתיית מים, וגם הוא סובר דלא נאסרה אלא אכו"ש שיש בה משום גאוה, וכשיטת הראבי' ודעימי'. יעויין שו"ת 'יביע אומר' ח"ד סי"א. וש"נ].

ובשו"ע וכל הפוסקים הנמשכים אחריו קיי"ל כשיטת הראבי' ודעימי' שמותר לכאו"א לשתות מים קודם התפלה, וכל אוכלין ומשקין מותרין לרפואה וכפי שיתבאר לפנינו. וזה לשון המחבר בשולחנו או"ח שם ס"ג: "אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת שמונה עשרה, ולא לאכול ולא לשתות. אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת ויו'ט. וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר", ע"כ.

ובשולחנו של רבינו הזקן העתיק וסידר הלכות אלו בטעמיהן, וז"ל: "אסרו חכמים לאכול או לשתות משעלה עמוד השחר עד שיתפלל שמונה עשרה. וסמכו איסור זה על מ'ש לא תאכלו על הדם, כלומר לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. וכל האוכל ושותה ואח'כ מתפלל, עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך, אל תקרא גויך שמשמעו כל צרכי גופך, אלא גיאך לשון גאוה. אמר הקב'ה, לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה, קיבל עליו עול מלכות שמים. לפיכך מותר לשתות מים קודם התפלה אע'פ שהם צורך הגוף, הואיל ולא שייך בהם גאוה", עכ"ל.

ג

עוד יוצא מן הכלל איכא, בהך דינא דלא תאכלו על הדם, ויסודתו בדברי הרמב"ם שם פ"ה ה"ב שכתב, וז"ל: "חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו. וכן הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה", עכ"ל.

והמחבר בשו"ע שם ס"ד העתיק לשון הרמב"ם בזה, אלא ששינה משמעות הדין ע"י הוספת שני תיבות מדילי', וז"ל: "הצמא והרעב ה"ה בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו, אם רצה, אל יתפלל עד שיאכל וישתה", ע"כ. והטעם לשינוי זה ביאר ב'בית יוסף' שם, דלפי מה דקיי"ל שעכשיו אין אנו נזהרין שלא להתפלל בזמן או מקום שקשה לכווין, "מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה", אפשר דה"ה נמי לענין הצמא והרעב שיתפללו ואח"כ יאכלו. וסיים הב"י: "ומיהו אם רצו הצמא והרעב לסמוך על דברי הרמב"ם ז"ל, הרשות בידם". ועפ"ז פסק בשולחנו דרק "אם רצה הצמא והרעב, אל יתפלל עד שיאכל וישתה". וכן מבואר ב'מגן אברהם' שם סקי"ג שהביא דבריו להלכה, וז"ל: "זה לשון הב'י: כיון דהאידנא בלאו הכי אין מכוונים כ'כ, מותר להתפלל אע'פ שאינו יכול לכוין ומ'מ הרוצה לסמוך על הרמב'ם לאכול ולשתות קודם מותר, ע'כ", עכ"ל המג"א.

ובשו"ע רבינו הזקן שם: "ואפילו כל מיני אוכלים וכל מיני משקין ששייך בהם גאוה מותר לאכלם ולשתותם לצורך רפואה, שאין ברפואה משום גאוה. אבל לרעבו ולצמאו אסור, אלא אם כן אינו יכול לכוין דעתו בתפלתו עד שיאכל או שישתה. ואפילו עכשיו שאין מכוונים כל כך בתפלה, מכל מקום אם רוצה לאכול ולשתות כדי לכוין הרשות בידו", עכ"ל.

והנה, פשוט דבמ"ש הרמב"ם "הצמא והרעב כו', אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה", מיירי במי שבלי אכו"ש לא יוכל לכווין דעתו במדה המחוייבת והמעכבת ע"פ שורת הדין, [כדי שתחול עלי' שם תפלה בכוונה, וכמ"ש הרמב"ם לעיל מיני' בפ"ד הט"ו: "כוונת הלב כיצד: כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה. ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה"]. שהרי: (א) פשטות לשון הרמב"ם "אל יתפלל עד שיאכל וישתה" מורה דדין זה נאמר לעיכובא, ור"ל דאסור לו להתפלל עד שיאכל וישתה, ואפילו אם אין לו אוכלין ומשקין - להשקיט רעבונו וצמאו - אל יתפלל. וא"כ ע"כ הוא דמיירי במי שבלי אכו"ש אינו יכול לכווין במדה המעכבת. כי לפ"ז מובן למה קיי"ל שלא יתפלל אם אינו יכול לאכול ולשתות מקודם, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד שם) שאם מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, ובכה"ג בוודאי אמרינן אונס רחמנא פטרי'. [עיין 'מור וקציעה' להיעב"ץ או"ח שם]10. משא"כ אם נאמר דהרמב"ם מיירי במי שיכול לכווין בכוונה המעכבת, אלא שאילו הי' אוכל ושותה הי' מכווין ביתר שאת, א"כ [תינח הא דמותר לו לאכול ולשתות, די"ל דבכה"ג לא אסרו חכמים לאכול לפני התפלה, אבל] אינו מובן כלל למה קיי"ל דהאכו"ש הוה חיוב לעיכובא שאסור לו להתפלל עד שיאכל וישתה, הלא בוודאי עדיף טפי שיתפלל בכוונה "פחותה" משלא יתפלל כלל! וכיון שיכול לכווין במדה המעכבת, פשוט שאינו אנוס כלל לענין קיום מצות תפלה, ומהיכא תיתי ליפטרי' ממצוה זו! (ב) דברי הרמב"ם ע"ד הרעב והצמא באים בהמשך למ"ש לעיל מיני' בתחלת ההלכה: "חולה מתפלל כו' והוא שיכול לכוין את דעתו", ושם הלא ברור הוא [דמכלל הן אתה שומע לאו] שאם אי אפשר לו לכווין את דעתו לא יתפלל, וכמ"ש מפרשי הרמב"ם להדיא [ראה 'ספר המנוחה' לרבנו מנוח פ"ה שם].

וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי הרמב"ם במי שאינו שיכול לכווין במדה המעכבת מעיקר הדין, [דאלה"כ למה ימנע מלהתפלל לגמרי בשביל כוונה שאינה מעכבת, וכנ"ל]. ואם כן ברור הדבר ג"כ, שמ"ש בהמשך לזה באותה ההלכה ומאותו הטעם ("וכן הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים כו' אל יתפלל עד שיאכל וישתה"), מיירי ג"כ בצמא ורעב כ"כ שבלא אכילה ושתי' לא יוכל לכווין דעתו במדה המעכבת מעיקר הדין, וכוונתו ג"כ דאפילו אם אין לו מה שיאכל וישתה לא יתפלל, ומשום דאונס רחמנא פטרי', וכמשנ"ת11.

ועפמשנ"ת, אין לך בדברי הרמב"ם אלא חידושו שאם אינו יכול לכווין כלל [אז, לא רק שמותר לו לאכול, אלא גם] חייב לאכול, ובלי אכו"ש אסור לו להתפלל. אבל היכא שיכול לכווין אלא שרוצה לאכול ולשתות כדי שלא יהי' רעב וצמא בשעת התפלה, ועי"ז יוכל להתרכז היטב ולשפר כוונתו בתפלתו, אין שום הוכחה מדברי הרמב"ם דגם בכה"ג מותר לו לאכול לפני התפלה.

וכיון שאין יסוד להתיר בכה"ג לאכול ולשתות, לכאורה צ"ל דאוקמי' אדיני' דלא תאכלו על הדם דאסור לטעום כלום עד שיתפלל12.

ד

ובאמת ממקומו הדבר מוכרח, שלא כתב הרמב"ם הך דינא דהצמא והרעב בפרק ששי אצל עיקר הדין ד"אסור לו לאדם שיטעום כלום . . עד שיתפלל תפלת שחרית", אלא בפרק חמישי דמיירי מדין חולה שאינו יכול לעמוד או לכוון. והנה, אי נימא דמיירי ברעב וצמא שיכול לכוון, ומ"מ הותר לו לאכול ולשתות כדי לשפר כוונתו, ע"כ צ"ל דהוא תנאי בדין איסור אכילה ושתי' לפני התפלה, דבכה"ג שאוכל ושותה בשביל להיטיב איכות התפלה, לא נאסרה האכו"ש, וא"כ הוה לי' לכלול ולשנות דין זה במקום גוף האיסור (בפ"ו), ולמה כללו הרמב"ם בהדי דינא דחולה שאינו יכול לכווין (שכתב בפרק ה') שע"כ הוא משום לתא דאונס וכמשנ"ת? אבל אי נימא שבאמת אין זה דין מסויים באיסור אכו"ש לפני התפלה [שלא נאסרה היכא שאוכל ושותה כדי להיטיב איכות התפלה], אלא דהוא משום לתא דאונס, דכיון דתפלה בעי כוונה ובלא כוונה הוה תפלה בטלה, ונמצא דרעב וצמא שאינו יכול לכווין את דעתו [במדה המעכבת] אינו יכול לקיים מצות תפלה, שפיר שייך הך דינא דהרעב והצמא בפרק ה' בהדי דין החולים שאינם יכולים לקיים מצות תפלה, דקיי"ל שאל יתפללו [משום דתפלה בעי כוונה מסויימת לעיכובא], וכמשנ"ת.

ה

המורם ממה ששנינו בדבריהם בהנוגע לעניננו הוא, דאיכא שני צדדי היתר לאכול ולשתות לפני התפלה, ואלו הם:

(א) אכילה דלית בה משום גאוה, כשתיית מים או לצורך רפואה - שלא בא למלאות רעבונו אלא להברות גופו. ו(ב) לצורך כוונת התפלה, דאע"פ שאוכל כדי להשקיט רעבונו וצמאו, מ"מ כיון שבלא אכו"ש לא יוכל להתפלל בכוונה, התירו לו לאכול כדי שיוכל להתפלל [דהא אם אינו יכול לכוין אסור לו להתפלל כמ"ש הרמב"ם]. ונראה פשוט דשני צדדי היתר אלו חלוקים ביסודם וגדרם ואינם תלויים זב"ז. ומשום דהא דמותר לשתות מים ולאכול לצורך רפואה (לדעת הסוברים כן) הוא משום דס"ל דאכו"ש כאלו מעולם לא נאסרו, דלא אסרו חז"ל אלא אכו"ש דאית בי' משום גאוה, לאפוקי מים ומידי דרפואה דליכא בהו משום גאוה. משא"כ הא דמותר לאכול ולשתות בכה"ג שבלי האכו"ש אינו יכול לכוון במדה המעכבת, פשיטא דאין זה משום דאכו"ש לצורך כוונה המעכבת לא נכלל בהאיסור מעיקרו, אלא משום דהוה אנוס, ובכה"ג "נדחה" איסור האכילה לפני התפלה, דאונס רחמנא פטרי', וכמשנ"ת.

וכדברים האלה מפורש יוצא מדברי הראשונים, שהרי כבר הבאנו לעיל דעת הא"ח וה'כלבו' שאוסרים שתיית מים [ודכוותי' אכו"ש לצורך רפואה] לפני התפלה, והיינו משום דלדידהו כל אכו"ש [אפילו כזה שאין בו משום גאוה] נאסרה.

ואעפ"כ הביא הא"ח את פס"ד הרמב"ם שאם אינו יכול לכווין דעתו לא יתפלל עד שיאכל וישתה. הרי ברור, שאין ההיתרים תלויים זב"ז כלל וחלוקים הם ביסודם וכמשנ"ת13.

---

*) דברים אלו באים בהמשך למה שכתבתי בגליון תתמג.

1) יש להוסיף שבכל שיחות ומכתבי רבינו שראיתי, מבואר בהם להדיא שלא בא לחדש דבר השייך לדורנו דוקא, אלא להורות כדברי הפוסקים ורבותינו הקדושים "בדורות האחרונים".

2) ועיין בגליון האחרון שהשגתי על מ"ש הרשדב"ו בספרו "תורה יבקשו מפיהו": (א) "שבדורנו החלש הרי זהו הוראה לכל אחד, ובפרט לחסידי חב"ד הלומדים בד"כ חסידות לפני התפלה". גם כתב: "ואין אף אחד שיכול לומר שהעדר האכילה והשתי' לא מפריע לכוונתו בתפלה". גם כתב: "יש להורות לרבים שעליהם לטעום מיני תרגימא" כי בימינו הדין "נהפך ונשתנה", וזהו חיוב וציווי מאת רבינו שיש לו דין מלך ונביא וכו'. ועוד. והבאתי ממ"ש רבינו זי"ע לחסיד אחד (כנראה: משפיע בישיבה, ע"ש בהמכתב ששלח תלמידים לחזור דא"ח), שלא השגיח כדבעי על בריאות גופו: "לדעתי הי' צריך לשים לב להטבת מצב בריאותו הגשמי ע'י אכו'ש ושינה באופן המתאים להנ'ל, ואם נחוץ לזה אכילת במ'מ [=בורא מיני מזונות] קודם התפלה ומכש'כ שתיית תה חלב וכיו'ב". ומזה מבואר להדיא שמ"ש הרשדב"ו שהרבי חידש ש"אין אף אחד שיכול לומר שהעדר האכילה והשתי' לא מפריע לכוונתו בתפלה" אינו נכון. דאם כדברי הרשדב"ו, למה תלה הרבי את ענין אכילת מזונות ב"אם נחוץ לזה" מחמת בריאותו, הלא בלאה"כ חייב לאכול משום לתא דכוונה. ולו יהא דאין האכילה נחוצה מחמת בריאותו - תיפוק לי' משום דנחוץ מחמת כוונתו. [והרי המכתב באג"ק ח"י הנ"ל נכתב ג"כ למי שלא השגיח על בריאותו כדבעי, ולדידי' הוסיף רבינו את נחיצות האכילה מחמת כוונה וכו'].

3) המכתב שם נכתב למי שכנראה התפלל במאוחר ובאריכות - ש"מרעיב את עצמו עד כמה וכמה שעות על היום" - ואחרי הכנה וכו'.

4) בתחילת המכתב שם העתיק רבינו מ"ש בפסקי דינים להצ"צ, וז"ל: (ההוספות שלי בחצאי ריבוע). זה לשון רבינו: "במ"ש לזמן פת שחרית הנה יעויין בפסקי דינים להצ'צ לאו"ח סימן פט שמסקנתו שם שפת שחרית הוא אחר התפלה, אבל אם הרופאים מייעצים שצריך לאכול דוקא בבקר בבקר בודאי צריך להשמע להוראתם, אבל אין זה פת שחרית המוזכר בש"ס, [עד כאן תוכן דברי הצ"צ שם. בצ"צ הלשון: "על אשר שאל כבודו בנידון אם לאכול קודם התפלה . . אך אם הדאקטורים אומרים לאכול דוקא בבוקר בבוקר, זה ענין אחר הוא". אח"כ ממשיך הרבי:] ובענינים אלו בפרט תלוי הדבר באופן עבודתו בעבודת התפלה אם היא באריכות אם לאו כו' וידוע פתגם הצמח צדק אז גלייכער עסען צוליב דאוונען ווי דאוונען צוליב עסען, וכפשוטו הוא שטוב יותר שיאכל קודם התפלה אם על ידי זה תהי' תפלתו מסודרה יותר, מאשר יאכל דוקא לאחר התפלה, ואז תבלבלו בעבודת התפלה וכו' וד"ל", עכ"ל המכתב במילואו.

ויש להוסיף ולהבהיר [אף דבעצם גם פשוט הוא], דאין לומר שהא דהתנה רבינו את האכו"ש לפני התפלה באופן עבודתו אינו אלא כשאוכל פת (כיון שדבריו באים בהמשך להעתק דברי הצ"צ שדיבר ב"פת שחרית") אבל כשאוכל מיני תרגימא אין שום תנאי בדבר. וכמה הוכחות לזה: (א) בשו"ע ובשו"ע אדה"ז מבואר דאכילה לצורך כוונה שוה לאכו"ש לצורך רפואה, ובשניהם לא אשתמיט בשום ראשון או אחרון, דאם צריך לאכול פת וכו' אין להתיר מטעם זה. ומכיון שיסוד ההיתר בימינו לאכול לפני התפלה הוא משום כוונה (וכמ"ש גם הרשדב"ו), מהיכא תיתי שנוסיף תנאים ונאמר דלענין אכילת פת לא הותר הדבר אלא כשאוכל ושותה. וכיון שלא מצינו בשום מקום שאסור לאכול מזונות כביצה [שהוא שיעור קביעת סעודה], מנ"ל לחלק בין פת הבא בכיסנין (עוגה) ופת הצריך נט"י? [ואדרבה, מרגלא בפומי' דהר"נ נעמענאוו ע"ה, דעדיף לאכול פת יבש לפני התפלה מלאכול מזונות טרי]. (ב) אפילו את"ל שיש חילוק יסודי בין פת לשאר דברים, מנא לן שהצ"צ מיירי דוקא במי שאוכל פת. הלא אפילו את"ל ד"פת שחרית" היינו דוקא פת גמור שצריך נט"י, אין במשמע בדברי הצ"צ דמיירי ע"ד אכילת לחם גמור דוקא, שהרי זה לשונו במילואו (הוספות שלי - בחצאי ריבוע): "על אשר שאל כבודו בנידון אם לאכול קודם התפלה [סתם] משום הא דאיתא בגמרא שפת שחרית מבטלת החולאים התלויים במרה, שכעת יש חולי זו במחניכם ה' ירחם. הנה במסכת בבא קמא (דף צב, ב) מבואר להדיא דפת שחרית הוא אחר התפלה כמש"ש ועבדתם כו' זו ק"ש ותפלה, ואח"כ ובירך את לחמך זו פת במלח כו' ומשמע התם בהדיא שזהו פת שחרית. אך אם הדאקטורים אומרים לאכול דוקא בבוקר בבוקר [סתם] זה ענין אחר הוא. ועיין מזה בשו"ע או"ח סימן פט ס"ג דלרפואה מותר, וב'באר היטב' ס"ק י"א מ"ש וז"ל: ולאיש זקן וחלוש יותר טוב להתיר לו להתפלל בביתו ביחיד כו', ועיין שו"ת 'שב יעקב' סי' ח' שנשאל אם מותר לאכול קודם אור היום באשר המקובלים מחמירים בזה מאד, והעלה אם הוא אדם חלוש גם הם מודים דמותר לטעום. עכ"ל". עכ"ל הצ"צ. והנה, אם נימא שהשואל שאל ע"ד פת דוקא, הרי - את"ל שיש חילוק יסודי בין פת גמור לפת הבא בכיסנין - מה זה שהביא הצ"צ ראי' מדברי השו"ע והאחרונים לנידון השואל דמיירי מאכילת פת גמור? ואם פשיטא לי' להצ"צ שהשו"ע מיירי גם בפת גמור, א"כ מוכח מיני' ובי' דגם לצורך כוונה מותר לאכול פת גמור, דהלא בפוסקים ובמיוחד בשו"ע אדה"ז מבואר דשקולים הם. (ג) והוא העיקר: הרבי העתיק מ"ש הצ"צ בפסקי דינים, ושוב כתב מענה כללי ע"ד ענין האכו"ש לפני התפלה, וכלשונו: "ובענינים אלו... ", וכנ"ל בפנים.

5) ומזה מבואר ג"כ דלא כדברי הרשדב"ו שאפילו אלו שאין מתפללים באריכות או בשעה מאוחרת יש להם לאכול בדורותינו. דאם כדברי הרשדב"ו, מהו זה שכתב הרבי "לאלו שמסיימים תפלתם משך זמן אחר קומם משינתם" [דמזה מוכח שיש כאלו שמסיימים תפלתם בהקדם ולהם אין היתר]. ואילו לדברי הרשדב"ו הרי בדורנו "אין אף אחד שיכול לומר שהעדר האכילה והשתי' לא מפריע לכוונתו בתפלה". [ורק שלחסידי חב"ד יש טעם נוסף לאכו"ש, דהיינו מפני שלומדים דא"ח לפני התפילה].

6) ויעויין בגליון תתמג שכתבתי דאף שצריכים זהירות יתירה והסתייגות קודם שמחדשים הלכה ע"פ שמועה וכו', מ"מ בנדון דידן אין סיבה שלא לקבל השמועות שרבינו הוכיח מאן דהו על שמיאן לאכול מיני מזונות בחגים ובמועדים. אלא רק שלא להוסיף עלה לענין ימות החול, כי אם בכה"ג שדיברו רבותינו דהיינו כשמתפללים בשעה מאוחרת או באריכות ובהתבוננות וכיו"ב.

7) באבודרהם (ירושלים תשי"ט) סדר ברכות השחר (עמוד לב): "אל תקרי גוך אלא גאך, שאותיות אהו"י מתחלפות". ובגליוני הש"ס (להגר"י ענגיל) עמ"ס ברכות שם נ"ב: "יש לרמז, ואותי השלכת אחר גויך: ראשי תיבות גאו"ה. ומזה הוא שדרשו כו'."

8) בגמרא איתא "אוכל ושותה". אבל בהלכות גדולות הל' תפלה כתב ע"ד לשון הרמב"ם: ואסיר לי' לבר ישראל למיטעם מידי מקמי דמצלי צלותא דצפרא דאמר ריב"ח אראב"י מאי דכתיב כו'. [ובזח"ג רמא, ב: אמר ר"ש על רזא דא אסיר לבר נש לטעום כלום עד כו']. ומלשון בה"ג והרמב"ם (טעימה - בניגוד לאכו"ש) מבואר לכאורה דאפילו פחות מכזית אסור, ראה שו"ת 'השיב משה' סימן ה' וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים, וכמ"ש ב'השיב משה' שם. ואכמ"ל. ויעויין פסקי הרי"ד עמ"ס ברכות שם שכתב, וז"ל: "מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. וכל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחר גויך וכו'. ונראה לי דלאו דוקא אתפלת השחר אמור, אלא בכל תפלה שהגיעה זמנה [א"ה: כמעט יחידאה הוא בזה] אסור לקבוע עצמו במאכל ובמשתה קודם שיתפלל, שמתוך שהוא שבע אינו יכול להכניע עצמו לכוין את לבו לפני הקב"ה, [אלא] דבתפלת השחר אפילו טעימה בלבד אסור לטעום קודם התפלה, שהרי שאר צרכיו אסור לעשות קודם תפלה, כל שכן לטעום", עכ"ל. ומשמע מדבריו, דהא דטעימה אסורה קודם תפלת שחרית, אינה אלא מחמת לתא דעשיית חפציו. אבל משום דינא דלא תאכלו על הדם (הנוהג לדעתו בכל התפלות) לא נאסר כ"א קביעת סעודה. [אלא דמ"ש הרי"ד שטעימה תהא אסורה מדין איסור עשיית חפציו, צ"ע לפי דעת הראשונים והפוסקים (הו"ד לקמן) דשתיית מים ואכו"ש לצורך רפואה ובריאות לא נאסרה מדינא דלא תאכלו הדם, וע"כ מותרים המה לפני התפלה. וע"כ צ"ל דס"ל דשתיית מים - ודכוותי' (לכאורה) טעימה - אינה בכלל עשיית צרכיו. ואכמ"ל].

9) במג"א סקי"ב כתב, דמשמע מדברי הב"י ולשונו בשו"ע ד"אפילו אוכל ושותה דבר דשייך בו גאוה, כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה, אע"פ שאינו חולה שרי". הרי שהרחיב ההיתר: (א) לכלול אוכלין ומשקין רגילים. (ב) אפילו למי שאינו חולה - אם הם לצורך רפואי. [ולדוגמא: מי שסובל מעצירות ואוכל פירות המסוגלות לפתוח את המעיים]. אבל עדיין לא שמענו אלא באוכלין ומשקין שהם לצורך רפואה. [ויעויין שו"ת 'בית יהודה' או"ח סימן כ' שנסתפק "מי אמרינן דהאוכל ושותה לרפואה בעינן ע"פ רופאים בקיאין שיאמרו דדבר זה מועיל לרפואה כו'". ומסיק ד"כיון דהטעם דאיסור הוא משום גאוה, וזה אינו שותה אלא משום שבדעתו הוא לרפואה ליכא גאוה", וע"ש עוד]. אבל ב'ערוך השולחן' שם סכ"ד הרחיב הגדר לכלול כל היכא "דלוקח לרפואה והוא אינו חולה אלא כדרך בעלי מיחושים, או אפילו אין בו מיחוש כלל, אלא כדי לחזק עצמו כמו בימי האביב שלוקחין רפואות לחזק הגוף והגידים, ואם יש ברפואות אלו אפילו מיני אכילה ושתי' גמורים מותר, דכיון שעושה זאת לרפואה אין בזה משום גאוה". ועיין גם 'חיי אדם' כלל טז ס"א: "ואוכלין ומשקין לרפואה וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר". ונראה שכבר קדמם בשו"ת 'שב יעקב' סי' ח' שכתב בא"ד, וז"ל: "אלא כל דברי הזהר לא איירי אלא במי שעושה דרך רעבתנות, להנות גופו בהנאה יתירא בשביל גדולה לגימא, ולא צריך לכך. וודאי כל הנאה יתירה שאינו לצורך גופו להחיות נפשו הוי חלק לסטרא אחרא, אף דכל אדם יכול לקבוע סעודות ואינו מחוייב לצמצם באכילתו. עכ"פ אסרו חכמים לקבוע כזאת קודם תפלה ואסמכוה אקרא דלא תאכל על דם קודם שתתפלל על דמו. ועל זה החמיר הזהר יותר וכו', וכל זה איירי באופן זה דעושה בזדון ובמרד בשביל הנאה יתירה ולא צריך לכך. אבל מי שעושה בשביל רפואת הגוף או בשביל איזה חולשא שיהא גופו חזק להתפלל בכוונה או לעבוד את השם כראוי, כי אם יש לו איזה חולי או חולשא, אי אפשר לעבוד הבורא כראוי, וכוונתו ומחשבתו על זה, מזה לא מיירי...".

10) ראה גם שו"ת 'קרן לדוד' או"ח סכ"א אות א': "ולפענ"ד י"ל בפשיטות דהיינו טעמא דשרי, דכיון דצריך לרפואה אין דעתו מיושבת ואין לו להתפלל, כדאיתא בעירובין דף סה ארחב"א א"ר כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל כו', וא"כ לא שייך איסור דלא תאכלו על הדם כיון דאין לו להתפלל".

11) ויעויין ג"כ לשון ה'מעשה רוקח' על הרמב"ם פ"ו שם בא"ד: "וכן משמע ממ"ש פ"ה דין ב' וכן הצמא והרעב הרי הם בכלל חולים וכו', ומשמע דאם לא הגיע לכלל שאינו יכול לכווין אסור לו [אפילו] לשתות כו'". וכן מבואר בשו"ת 'שלמת חיים' סימן קמה. ועוד.

12) והנה לדידן דקיי"ל דלא נאסר אלא אכו"ש שיש בה משום גאוה, יש מקום לדון דמי שאוכל כדי לשפר כוונתו, אין זו אכילה של גאווה, וע"כ מותר לעשות כן [אף שאין חיוב בדבר] וכמו שיתבאר בעז"ה בהזדמנות אחרת. אבל: (א) מדברי הרמב"ם אין שום הכרח לזה, וכמשנ"ת. (ב) לפי הפר"ח או"ח שם וה'מעשה רוקח' על הרמב"ם פ"ו שם (ועוד אחרונים), ס"ל להרמב"ם כשיטת הנך ראשונים דס"ל שכל אכו"ש נאסרה, ולא רק אכו"ש שהוא משום גאוה, וכמשנ"ת. וא"כ נראה דלדידהו יצא דלפי שיטת הרמב"ם אין [אפילו] להתיר אכו"ש לצורך שיפור הכוונה.

13) ואולי יש לפרש עפ"ז מ"ש הפוסקים האחרונים. דהנה בנידון אכו"ש לצורך רפואה ובריאות, כתב ה'פרי חדש' שם [הובאו דבריו ב'מחצית השקל' שם סקי"ב ובבה"ל להמשנ"ב שם] ש"מסתברא [ד]אעפ'י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם התפלה ויכול לשתותו אחר התפלה שרי, דהא לית בי' גאוה", ומוכח דס"ל דבכה"ג אין איסור כלל [ולא רק שנדחה האיסור מפני רפואתו]. ואילו בנוגע "לאיש זקן וחלש שאינו יכול לעמוד על נפשו עד עת יציאת הציבור מבית הכנסת בפרט בשבתות וימים טובים שלפעמים מתעכבין עד חצות", כתב ב'באר היטב' שם סקי"א (והו"ד בפסקי דינים לאדמו"ר הצמח צדק או"ח שם וב'ביאור הלכה' להמשנ"ב שם), "יותר טוב להתיר לו להתפלל בביתו בנחת ויקדש ויאכל מידי בצפרא, ואחר כך ילך לבית הכנסת ויכוין לבו עם הצבור בתפלת שחרית ויתפלל אחר כך עמהם מוספין של יום, ולא שישתה הקאו'י או הגיקולאט'י בלא קבלת עול מלכות שמים תחלה, כי ודאי על זה נאמר ואותי השלכת אחר גויך".

והנה יש מקום לפרש, שה'באר היטב' מיירי במי שאוכל לצורך רפואה, וחולק הוא על הפר"ח שמתיר בריוח לאכול לצורך רפואה לפני התפלה. אבל כדי שלא לאפושי בפלוגתא [ומן הקצה אל הקצה] - שלפי דברי הפר"ח מותרים לאכול לפני התפלה לצורך רפואה אפילו בכה"ג שאפשר בלאה"כ, ולפי דברי ה'באר היטב' יש לדחות תפלה בציבור כדי שלא לאכול לפני התפלה לצורך רפואה - י"ל דהבאר היטב מיירי בזקן וחלש שאינו אוכל לצורך רפואה [כי משום בריאות אין צורך באכו"ש לפני התפלה], אלא שמחמת תוקף רעבונו וחלישות לבו לא יוכל לכווין בלי האכו"ש. וס"ל להבאר היטב שאכו"ש לצורך כוונה לא הותרה אלא מחמת אונס, וכמשנ"ת בשיטת הרמב"ם ודעימי', משא"כ האכו"ש לצורך רפואה אינו בכלל האיסור מעיקרא. וע"כ במי שאוכל מחמת חלישותו ורעבונו, ס"ל להבאר היטב דמוטב שיתפלל ביחידות ולא יאכל קודם התפלה, ואילו אכו"ש לצורך רפואה (ודכוותי' שתיית מים לכאו"א) מותר בריוח קודם התפלה. והיינו כנ"ל, משום דהנך תרי היתרים חלוקים ביסודם, דכשאוכל לצורך רפואה או שותה מים לצמאו אין כאן איסור כלל, כיון דאין זה אכילת גאווה. אבל כשאוכל מחמת תוקף רעבונו, כי בלי זה לא יוכל לכווין בתפלתו, ס"ל דאין זה זה אלא שהודחה האיסור [ולא שלא נאסר מעיקרו] וע"כ לא הותר הדבר אלא כשאי אפשר בלאו הכי, וע"כ מוטב שיפסיד מעלת תפלה בציבור, משיכניס עצמו למצב של אנוס, ויוכרח לעבור על איסור אכו"ש לפני התפלה.