כתב אדמו"ר הזקן בהלכות נט"י סי' קנה ס"ג: "אם אוכל דבר שטיבולו במשקה . . צריך ליטול ידיו תחילה . . ואפי' אין מטבל אלא ראש הירק ואין ידיו נוגעות במשקה כלל, גזירה שמא יגעו בו".

והנה מקור דין זה כפי שצויין במהדורה החדשה הערה מט, הוא מגמרא פסחים קטו, ב ומהבית יוסף. אבל כד דייקת שפיר בלשונו הזהב, נראה שאדמו"ר הזקן מוסיף כאן חידוש בדברי הב"י.

דהנה ז"ל הב"י בד"ה "בפרק": "בפרק ערבי פסחים (קטו, ב) על הא דאמרינן על דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועיה, כלומר בחרוסת, משום קפא, דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי. ודלמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מרוחא מיית, אלא למה לי נט"י, דילמא משקעו ליה. ונראה שיש ללמוד מכאן, שאע"פ שאינו מטבל אלא ראש הפרי או הירק, שנמצא שאין המשקה נוגע כלל בידים, עם כל זה צריך נטילת ידים". עכ"ל.

וכן כתב המחבר בשו"ע שם סעי' ד': "ואפי' אין ידו נוגע כלל במקום המשקה, צריך נטילה". ומוסיף הרמ"א: "ואפי' אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפי' הכי יטול".

הרי שהגזירה היא שמא יבוא לשקועיה כוליה, ולא שמא יגעו בו. ובפרט שגזירה זו (שמא יבוא ליגע בו) הוא יסוד לשאר הסעיף אודות אכילה בכף וכו', עיי"ש.

ואף שי"ל שהמקור הוא מהלשון בשו"ע "אין ידו נוגע בהמשקה", אעפ"כ יש לעיין למה משנה אדה"ז הגזירה.

וי"ל שבזה מתרץ אדה"ז קושיית הט"ז על הב"י. דהנה בס"ק ז' מקשה הט"ז על לשון הב"י "ויש ללמוד מכאן", "ואיני יודע מה לימוד שייך כאן, דזהו דין הגמרא ממש".

וה'פרי מגדים' מתרץ (בתירוץ הב'): "דשם חששו דיבוא לשקועיה כוליה, כדי שימות הקפא, משא"כ בעלמא אין חשש". וביאור תירוצו: דיש מקום ללמוד שבהמקרה של הגמרא (מרור) שיש ענין לטבול המרור, שם יש לחשוש שמא יטבול כולו, משא"כ בשאר דברים אין לחשוש שיבוא לשקועיה כולי', ולכן אין לנו לגזור עליו ליטול ידיו אם אינו טובל כולו במשקה.

וזה בא הב"י ללמדנו, שעיקר הגזירה בגמרא אינו "שמא יבוא לשקועיה", אלא הפועל יוצא מזה, שעי"ז יבוא לנגוע בו, ולכן שיייך גזירה זו גם בכל דבר כשטובל ראש הירק.

וי"ל שזוהי גם הסיבה שאדמו"ר הזקן כותב "שמא יגע בו", וכנ"ל שזהו עיקר הגזירה להב"י.