בשו"ע אדה"ז הל' ר"ה סי' תקפ"ו סעי' ט"ז:"צריך שלא יהא שום הפסק בין פי התוקע להשופר לפיכך אם ציפהו זהב במקום הנחת הפה כדי לנאותו אפי' אם הציפוי הוא באורך השופר אם הוא יחיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתיו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו להשופר". עכ"ל בהנוגע לעניננו.

ולכאו' יש לעי' מה הדין בהשופרות דזמנינו שמצפים אותם במשחה כדי לנאותם, וכנראה בחוש, וכך אומרים הם בעצמם, דלכאו' הוי הפסק בין שפתו להשופר.

וצ"ע אם אפ"ל שכאן הוי המשחה חלק מגוף השופר, ואין זה נראה כדבר בפ"ע, משא"כ בזהב שהוא נשאר חומר אחר ואינו מתאחד עם גוף השופר. ואם נדמה זה לענין חציצה בטבילה שמקילים הפוסקים בצבע על הצפרנים שאין בעל ממשות, אבל צ"ע אם שייך לדמות לשם, דשם הרי בקפידת האדם תליא מילתא וכאן מובן שאינו תלוי בקפידת האדם (שהרי אדרבה הוא רוצה בהזהב) אלא כל הפסק שהוא פוסל ולכאו' מידי ספק לא יצא שבנוגע לפועל הרי כדי לצאת מידי כל ספק לכאו' ראוי לגרד (בהנייר המיוחד לכך וכיו"ב) את המקום של השופר שמכניסים בפה.

ואבקש מקוראי הגליון לעיין ולבאר ולהעיר בזה*.

*) ראה שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ה סי' נה המערכת.