ידוע הכלל דבמקום שיוכל להשיג האיסור מבלי סיוע, "חד עברא דנהרא" אין בו משום איסור לפני עיור, דאיסורו הוא דוקא כשהנכשל לא יגיע לאיסור מבלי סיוע המכשיל, "קאי בתרי עברי דנהרא". אבל לגבי איסור מסייע ידי עוברי עבירה הביא הרמ"א ביו"ד הל' עבודת כוכבים (סימן קנ"א ס"א) ב' דעות מיוסד על ב' שיטות בראשונים. וז"ל: "י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו. או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר ויש מחמירין, ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו", ועיי"ש בש"ך ובדגול מרבבה.

ובהל' שבת (סימן שמ"ז) כותב המחבר: "דאם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציא לחוץ שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור".

ובמגן אברהם סק"ד מבאר האיסור משום לפני עור לא תתן מכשול וכותב "שאם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו הי' יכול ליטלו לא עבר על לפני עור, ומ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו, כ"ש גדול שלא יסייע לו".

הרי מבואר שפוסק, דאיסור מסייע הוא גם באופן שיכול לעבור האיסור בלי סיוע המכשיל.

וכן פסק אדמוה"ז בשו"ע שם ס"ג "ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו, היה יכול ליטלו בעצמו, אינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו . . מפני שמסייע לעוברי עבירה ולכן אסור להושיט לממרים דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו".

ב. בפוסקים מבואר החילוק בין מה שמשמע מהרמ"א בע"ז שנוהגים להקל במסייע ידי עוברי עבירה. ובין המבואר במג"א בשבת שמחמרים בסיוע, והחילוק הוא בין סיוע בשעת העבירה לסיוע לפני העבירה, שאז מותר לכתחילה ב"חד עברא", ובלשון הכתב סופר (שו"ת חיו"ד סימן פ"ג) דבשבת העני המוציא או מניח לידו של הבע"ב, אז היא אתחלתא דעבירה כשמוצא מידו, או גמרה כשמניח בידו, והוא מסייע קצת בשעת עבירה, הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלאו הכי מ"מ אסור מדרבנן, ודן ולמד זה מדמצווים לקטן להפרישו כשרואים שעושה איסור, כ"ש שאין לסייע בסוף קצת כשמתחיל או גומר האיסור על ידו, אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מ"מ בשעת נתינה עדיין ליכא כאן שום אתחלתא דאיסור ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור, כנ"ל, והוא חילוק נכון", וחילוק זה מבואר ג"כ בשו"ת בנין ציון סימן ט"ו ובכו"כ פוסקים ואכמ"ל. מבואר עכ'פ דסיוע יש בו כהן השתתפות בעבירה. והוא דווקא כשמסייע בשעת העברה

ג. והנה בשוע"ר ממשיך שם בס"ד: "וכן אסור להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל החשוד לעשות מלאכה בשבת אפילו הוא כלי המצוי לו לשאול במקום אחר, ואם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר מותר להשאילו אם הוא כלי המצוי, אבל אם אינו מצוי אסור להשאילו לו, אלא אם כן יש בו משום דרכי שלום, אבל אם אין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר אסור להשאילו לו אפילו במקום שיש בו משום דרכי שלום", ומקורו במ"א סק"ד עיי"ש.

הרי מבואר לכאו' דאף בכלי המצוי שהוא כ"חד עברא" בכ"ז יש בו איסור מסייע אם אין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, והרי הכלי הוא לא סיוע בשעת איסור, ומוכח מזה גופא דמחלק בין כלי מצוי לכלי שאינו מצוי כשאפשר לתלות שיעשה בו מלאכת היתר וכו'. א"כ אינו שעת המלאכה ממש, בכ"ז אסר משום מסייע ידי עוברי עבירה. ולא כפי שחילקו פוסקים הנ"ל, (ועי' בכתב סופר שם שהרגיש בזה קצת, ומה שחילק אינו נראה לכאו' בלשון שוע"ר הנ"ל). וצ"ב אם לאדמוה"ז נחמיר איסור מסייע אפי' שאינו בשעת האיסור. וכן בסי' קס"ג ס"ב כתב אדמוה"ז "ואסור להאכיל למי שיודע בו שלא נטל ידיו, משום ולפני עור לא תתן מכשול ואפי' הפת של האוכל רק שמושיטו לו אסור לסייע ידי עוברי עבירה כמ"ש בסימן שמ"ז". וכן כותב המשנה ברורה סקי"ד בשם אחרונים. אבל במגן אברהם (שם סק"ה) כתב ע"ז "ואפשר דמ"מ איכא מסייע", ועי' מה שביאר בזה במחצה"ש, ובשו"ת בנין ציון שם מבאר לשיטתו דספיקת המג"א הוא משום כשנותן לתוך פיו עוד לא התחילה העבירה אלא כשאוכל". אבל אדמוה'ז אוסר בפשיטות.

ד. ואוי"ל שאה"נ גם לדעת אדמוה"ז אפשר לחלק כדברי הפוסקים הנ"ל, אבל כשהזמן של הסיוע הוא שעת איסור לפעולה זו, בזה אכן יסבור אדמוה"ז לאיסור, אף שהוא לא מסייע בשעה שעושה האיסור.

ונלמוד זה ממש"כ אדמוה"ז בס"ד שם "וכן אסור להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל החשוד לעשות מלאכה בשבת", הוספת המילה "בשבת" אינו במקורו שבמגן אברהם שם. ובזה מבאר אדמוה"ז כשמשאילו בשבת שהוא זמן האסור במלאכה אה"נ אפי' הכלי הוא מצוי "חד נהרא" בכ"ז נאסור בסיוע ואפי' כשהוא עוד לפני המעשה עצמה, (אם לא כשיש לתלות להיתר), אבל אם ישאילהו לפני זמן איסור כגון בנדו"ד לפני השבת, אז בכלי מצוי נתיר אפי' כשאין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, דסוכ"ס הוא סיוע שלפני זמן איסורו ולפני מעשה האיסור ובהא נחזור לדעות הפוסקים דסיוע שלא בשעת מעשה נוהגין להיתר, וכפשטות דברי הרמ"א ביו"ד.

וזהו הטעם שאסר ג"כ בהל' נטילת ידים שכשמושיטו לו הוא בפשטות בזמן אכילתו של זה שלא נטל ידיו, ובזה אכן לא מחלקים אם הוא לפני פעולת האכילה או בשעת אכילה עצמה, דסוכ"ס כיון שהוא זמן אכילה לו לכן נאסר משום מסייע. וצ"ב.

ה. ומענין לענין: לשון המגן אברהם שם הוא "ודוקא בדבר המצוי, אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום" ובמחצית השקל ביאר: "ר"ל שאותו דבר שתולין בו להיתר הוא דבר המצוי", וכן במשנה ברורה (שם סק"ז) כתב: "ודוקא בדבר המצוי, אבל אם המלאכת התר אין מצוי לעשות אין תולין בה, אם לא מפני דרכי שלום".

אבל אדמוה"ז כותב: "כלי המצוי לו לשאול במקום אחר" היינו שהחילוק בין מצוי לשאינו מצוי הוא בכלי, משא"כ למחצה"ש ומ"ב החילוק הוא במלאכה.

והנפק"מ הוא דבמלאכה מצוי' וכלי שאינו מצוי לאדמוה"ז יהי' מותר רק מפני דרכי שלום, ולהמ"ב מותר אם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר. ולאידך, במלאכה שאינה מצוי' וכלי מצוי לאדמוה"ז מותר אם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, ולמ"ב מותר רק מפני דרכי שלום, וצ"ב.