באוצר מנהגי חב"ד איתא שקריאת התורה במנחה דיוהכ"פ נקרא בנגינת הטעמים הרגילה ולא כהנוהגים לקרות גם במנחה בניגון דימים נוראים כבשחרית.

ואנו רואים בזה שישנם חילופי מנהגים באם לקרוא בניגון הרגיל (של כל השנה כולה) או בניגון המיוחד לימים נוראים. ויש להעיר בזה מדבר מענין המובא בשם הגרי"ד סולובייציק ע"ה בספר "מפניני הרב" שרצה לומר דענין זה תלוי במחלוקת בגדר קרה"ת של מנחת יום הכפורים. דיש מקום לומר שהוא בתורת תענית צבור כדוגמת הקריאה וההפטרה בכל תענית וה"ה נמי יוהכ"פ; אי נמי י"ל שהוא בתורת קדושת היום דיום הכפורים ע"ד מה שקוראין בתורה למנחה דשבת, וה"ה במנחה דיוהכ"פ שיש לו קדושה כמו שבת ולא רק כיו"ט.

ונראה דבמחלוקת זה נחלקו הראשונים (ובמחבר והרמ"א לאו"ח סי' תרכב ס"ב) אי מברכים "על התורה ועל העבודה וכו' וחותמים גם "מקדש ישראל ויוהכ"פ" אחרי ההפטורה דמנחת יוהכ"פ או לא. דמדעת המחבר שחותמים בקדושת היום דיוהכ"פ, נראה ברור שחיוב קרה"ת מיוסד על קדושת היום, משא"כ לדעת הרמ"א שאין חותמים בקדושת היום אלא בברכת מגן דוד, נראה ברור דקרה"ת זו הוא בתור קריאה דתענית ציבור.

ועוד נפק"מ בהא דתשובת רעק"א (סי' כד) בא' שהיה חולה מסוכן והוכרח לאכול ביוהכ"פ מטעם סכנת נפשות אלא שנזהר בשאר העינויים ובאיסור מלאכה, שנסתפק אם יוכל לעלות לתורה במנחה או לא. דבשחרית פשיטא לי' דעולה לקרה"ת, שהרי קרה"ת דשחרית באה מקדושת היום ואדם זה הרי שפיר נזהר בכל העינויים דקדושת היום שהיו שייכים אליו; אך במנחה הוא דמספקא לי' דאם נאמר דהקריאה דמנחה באה בתורת תענית צבור א"כ הרי קיי"ל דכל שלא התענה אינו עולה לתורה. אבל לאידך אם נניח שאף במנחה (כמו בשחרית) באה חובת קרה"ת בתורת קדושת היום הרי אף אדם זה שפיר קיים דיני קדושת היום כפי שהתחייב לנהוג. והוא ע"ד מחלוקת הנ"ל.