בגליון תתקפז עמ' 66 כתב הרה"ג ח. ר. שליט"א להתיר לעשות דייעט בש"ק. והשיג על מ"ש רב א' שההיתר להתענות הוא רק כשמזיק לו ולא לשם דייעט. וע"ז הק' הרב ח.ר. דמפורש יוצא מפי הרמב"ם והשו"ע דכל מי שמצטער אף שאינו ניזק (שונא דגים וכדו'), מותר לו להתענות.

אך לענ"ד לא דק כל צרכו. דהנה זה שמצטער פטור מלאכול הוא דין פשוט, שהשבת ניתנה לעונג ולא לצער, ולכן מי שמצטער מטעם הדגים, הבשר או היין - אינו מוכרח לאכלם. אך כאן הנידון שונה מהנ"ל, דהאכילה עצמה עונג הוא לו, והוא נהנה מטעם הבשר וכו', ורק תוצאתו (תוספת המשקל הבאה אח"כ) הוא המצערו. ולכן אומרים לזה האדם, ענג עצמך עכשיו וקיים המצוה, ומה שתפסיד ממנה הוא טורח המצוה, ככל מצוה הבאה לאדם ע"י עמל ויגיעה.

וע"ז הוסיף הרב אבא שאול ז"ל, דבניזק מהמאכל לא אמרינן כן. דאף שעכשיו נהנה מהאכילה וההיזק יבא לאח"ז, מ"מ מותר לו להמנע ואינו חייב להתענג בזה המאכל. וטעמו בזה י"ל בפשטות, דכיון שאכילה זו גורמת בעצם לתוצאה רעה, א"א לומר שהוא תענוג. משא"כ בתוספת במשקל שהוא תענוג ורצון אדם זה (כאשר אינו נוגע לבריאותו), שפיר אמרינן לי' דחה תענוגך והתענג בתענוג שבת קודש.