את ברכת שהחיינו ניתן לברך בשלוש הזדמנויות שונות: א) "ברכת המצוות" – חנוכה, לולב, שופר וכדומה, ב) "ברכות הנהנין" - הרואהאו האוכל פרי חדש[1], ג) הבונה בית חדש או הקונה בגד חדש.

והנה, לכאורה ישנו חילוק בין ברכת שהחיינו כאשר מברכים אותה על ה"מצוות", לבין ברכת שהחיינו שמברכים אותה ב"ברכות הנהנין". דהנה בברכת המצוות (כגון: לולב, חנוכה וכדומה) אנו מברכים תחילה "על נטילת לולב" או "להדליק נר חנוכה" ורק לאחר מכן את ברכת "שהחיינו". משא"כ בברכות הנהנין אנו מברכים תחילה "שהחיינו" ולאחר מכן את ברכת הפרי החדש וכיו"ב[2] (כפי שפסק אדה"ז ב'סדר ברכות הנהנין' פי"א, הי"ב). ננסה להבין מהו מקור וסיבת החילוק מתי מברכים את ברכת שהחיינו:

א. לכאורה, הטעם שבברכת הנהנין מברכים תחילה "שהחיינו" ולא את ברכת הנהנין כגון "בורא פרי העץ", כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת העץ לאכילת הפרי. דאם נברך "שהחיינו" לאחר "בורא פרי העץ" נמצא הפסק בין הברכה לאכילה – כפי שהביא בערוך השולחן (סי' רכה, סעי' ה), וכן פסק מנהגי חת"ס סי' ז, סעי' ט, עמ' לח.

אך קשה לומר כך, היות שגם במצוות אחרות יהיה (לכאורה) אסור לעשות הפסק (עם ברכת שהחיינו) בין ברכת המצווה לעשיית המצווה, ואילו בנטילת לולב וכן בהדלקת נרות חנוכה ראינו שמברכים על המצווה תחילה ולאחר מכן מברכים את ברכת "שהחיינו".

ועוד, שהרי מצינו גם בברכות הנהנין שמברכים ברכה נוספת לפני האכילה (ואחרי הברכה על המאכל), כגון ברכת "לישב בסוכה" לאחר ברכת "המוציא" בימי חג הסוכות – וטעמו לכאורה מפני שזה נחשב מענייני האכילה. וכן מצינו באמירת ה"יהי רצון" שבין הברכה לאכילת התפוח בליל א' דראש השנה, שאינה חשובה הפסק (דלא כמ"ש בשוע"ר סי תקפג ס"ג – ראה הטעם באגה"ק ח"ג עמ' קמ- קמד), וכן בקידוש מברכים "בורא פרי הגפן" ולאחר מכן (לפני שתיית הכוס) מברכים על השבת.

ממילא קשה לומר שהטעם שמברכים "שהחיינו" תחילה ולאחר מכן את "ברכת הפרי" הוא כדי שלא יהיה הפסק, והעניין דורש ביאור.

ב. הסברא השני'ה לומר את ברכת "שהחיינו" תחילה היא (כפי שהביא בפרמ"ג א"א, סי' רכה, סק"ז) היות וברכת "שהחיינו" תלויה בראי'ה של האדם – כפי שפסק אדה"ז בסדר ברכות הנהנין (פי"א, הי"ב) "הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה או אפילו שני פעמים בשנה ונהנה בראייתו – מברך שהחיינו, אפילו רואהו ביד חבירו על האילן, ואם אינו נהנה בראייתו – אינו מברך עד שעת האכילה. והעולם נהגו שלא לברך בכל עניין עד שעת האכילה, כדי שלא לחלק בין מי שנהנה בראייתו למי שלא נהנה", ממילא, היות ובברכת 'שהחיינו' מתחייבים מיד עם ראיית הפרי, לכן (לכאורה) יש לברך אותה תחילה. משא"כ ברכת הפרי נתקנה בשעת ההנאה בפועל מהפרי[3].

והנה לכאורה סברא הנ"ל דרושה ביאור, דאם ברכת שהחיינו תלויה רק בראיה (כפי שכתב בפמ"ג), לכאורה (גם בברכת המצוות על החגים) היינו צריכים לברך "שהחיינו" עם כניסת החג - מיד לאחר השקיעה לברך "שהחיינו" על כך שזכינו "לראות" את החג ולא לחכות לקידוש או להדלקת נר חנוכה וכיו"ב בכדי לברך את ה"שהחיינו" – וכפי שהביא בשערי הלכה ומנהג (ח"ב, עמ' עא) שיטה דברכת שהחיינו בחגים היא על עצם זמן המועד ולא על קיום המצוות שבו – (כפי שהגמרא בעירובין, דף מ, ע"א מביאה שהברכה היא על עיצומו של יום). ואכן מי ששכח לברך שהחיינו ביום הראשון או בקידוש, יכול לברך במשך כל ימי חול המועד. עיין בזה גם בלקו"ש (חי"ט, עמ' 372 הערה 12) שכתב "דאולי י"ל דלדעת אדה"ז ברכת שהחיינו על המועדים ומצות הבאות מזמן לזמן היא על השמחה בהגעת זמן המועד והמצוה...".

ואם כן, צריך להבין מהו החילוק בין ברכת שהחיינו על ברכת המצוות, לבין ברכת שהחיינו על ברכות הנהנין?

ג. והנה, בספר 'עיון המועדים' (עמ' נב) ביאר את ההבדל בין שהחיינו דברכת המצוות לבין שהחיינו דברכת הנהנין: והביא הא דבשו"ע (סי' תרנ"א, ה) כתב דיש לברך שהחיינו אחר ברכת "על נטילת לולב" קודם שיטול האתרוג, כדי שיהיה עובר לעשייתו (דשהחיינו היא לאחר ברכת המצווה) והקשה שם מהא דמצינו לגבי פרי חדש שבו מחוייבים כבר מהראיה, ולכן מברכים בברכת הנהנין שהחיינו קודם ברכת הפרי, ומסיים: "מבואר מדבריו דיש להקדים ברכת שהחיינו על הפרי הואיל וחיובה קודם משעת הראיה, וקשה הרי גם בלולב קדמה ברכת שהחיינו לפני המצווה, שהרי הגמ' בסוכה (מ"ו, ע"א) מביאה תוספתא "העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ופסק הרמב"ם להלכה (פי"א מהל' ברכות, הלכה ט') שלכתחילה יש לברך שהחיינו בשעת איגוד הלולב בערב החג[4], אם כן ברכת שהחיינו קדמה לברכת המצוות ומדוע פסק המחבר בסימן תרנ"א שקודם יברך על נטילת לולב ואח"כ שהחיינו".

ומתרץ שם: "ויש לומר שיש חילוק בין ברכת שהחיינו על הפירות לברכת שהחיינו על המצוות: ברכת שהחיינו על הפירות היא הודאה לה' על הדבר החדש שברא לברואיו, ואילו שהחיינו על המצוות היא הודאה לה' שזימן לנו מצווה חשובה ומיוחדת, אבל לא על התחדשות דבר חדש בעולם.

על פי זה מבואר דין השו"ע שמברך בשעת הראיה – דאם ההודאה היא על ההתחדשות אזי בזמן ראיה מוטל עליו לברך, ומאותו זמן לא מפסיק החיוב לברכת ההודאה וממילא כשלא בירך בשעה הראיה ומברך בשעת האכילה מברך קודם שהחיינו שהרי ברכה זו קודמת לברכת הנהנין, ואתי שפיר נמי מדוע מברך בראיה השניה, שעדיין לא נפסק החיוב.

משא"כ בברכת המצוות חיוב הברכה אינו על ההתחדשות אלא הודאה על זמן המצווה, ועל כן ברכתה היא בשעת העשיה, או בשעת איגוד הלולב או בניית הסוכה, או בזמן קיום המצווה ואין מקום לברך בין זה לזה, ולכן פוסק הרמב"ם שאם לא בירך בשעה עשייה מברך בשעת קיום המצווה. ומובן כמו כן מדוע מברך שהחיינו רק לאחר ברכת המצווה ולא לפניה, שהרי לפני קיום המצווה אין מקום לברכה זו, שאין משמעות לברכה בין העשי'ה לקיום המצוה, וזמנה הוא בעשיה או בקיום המצווה בלבד". עכ"ל ב'עיון המועדים'.

ד. ובספר 'ברכת מועדיך' (סימן מו) הביא וחילק חילוק חדש בין ברכת שהחיינו במצוות לבין ברכת שהחיינו בברכת הנהנין, ושם דן בגדר ברכת שהחיינו בברכת המצוות האם היא רשות או לא, וכותב "ויסוד הספק דאפש"ל דברכת שהחיינו על הפירות הוו רשות[5], כיון שאין הכרח וחיוב ליהנות מהם, לכן אין חובה לברך עליהם ברכת הזמן, אבל המצוות שחייב לברך, ולקיימם בהכרח, אפשר דהה"נ דחייב לברך עליהם ברכת הזמן, ולכן לגבי המצוות יהיה חיוב לברך ברכת הזמן או אפשר לומר דדוקא לגבי הרגלים שמברך בהם ברכת שהחיינו על עצם הזמן, ולכן הווה חובה, כיון שמברך על עצם הזמן, ומשא"כ כשמברך על פירות חדשים כיון שאין מברך על עצם הזמן אלא על ההנאה שהגיעו בזמן זה – לכן אין זה חובה, ואם כן לפי הצד הזה גם שהחיינו על המצוות, כיון שאין מברך על עצם הזמן, אלא על המצווה שבאה בזמן הזה, ולא על עצם הזמן – אם כן אינה חובה".

וממשיך שם: "ומצאתי דברים מפורשים במשנת רבותינו האחרונים בזה, דהנה דנו האחרונים אם יש להקדים ברכת המצוות קודם ברכת שהחיינו, או ברכת שהחיינו קודם ברכת המצוות, דלכאורה יש צד גדול להקדים את ברכת המצוות, ובהלכות קטנות ח"א סי' רל"ו דעתו להקדים הברכה קודם ברכת שהחיינו, וכמו שהמנהג לגבי המצוות דקודם מברכים על המצוות ואח"כ שהחיינו, וכמו במגילה שופר וחנוכה ועוד, והובאו דבריו בבאר היטב סי' רכה, סק"ו. וכן מובא בחידושי חת"ס, והרמב"ם פי"א מהל' ביכורים דאפילו בפדיון הבן מברך תחילה על הפדיון ואחר כך שהחיינו"[6].

ובהמשך דבריו מביא: "כי במצוה יש כמה טעמים להקדים ברכת המצוות קודם ברכת שהחיינו, כי ברכת המצוות שייך תמיד – אף כשנעשה על ידי שליח, ומשא"כ שהחיינו א"א על ידי שליח, וכן ברכת המצוות שייך דווקא לפני עשיית המצוה, ומשא"כ שהחיינו באה אף אחר קיום המצווה, והוא חידוש נפלא. ומשא"כ בברכת שהחיינו על הפירות מלבד שאין הטעם להקדים ברכת המצוות קודם, הרי יש כאן חשש "הפסק", דכיון ברכת שהחיינו היא רשות[7] וממילא הווי ליה הפסק בין הברכה לטעימה, ומשא"כ במצוות שחיוב הוא לברך שהחיינו – אין השהחיינו נחשב להפסק" (עכ"ל), ממילא מובן לכאורה מדוע בברכת המצוות מברכים שהחיינו לאחר ברכת המצוות ובברכות הנהנין לפני הברכה על הפרי, וכמו"כ מובנות הקושיות והחששות שהבאנו לעיל אודות חשש ההפסק בין ברכת הפרי לאכילה וכו'[8].

והנה, את חילוק זה ניתן למצוא אף בדברי אדה"ז, ולחלק שברכת שהחיינו על המצוות היא בגדר חובה, וברכת שהחיינו על ברכת הנהנין היא רשות וממילא לא מקדימים את ברכת שהחיינו לפני ברכת המצוות – כי היא חלק מהמצווה, כפי שמצינו שב'לוח ברכות הנהנין' (יא, לא) כותב רבינו: "ברכת שהחיינו לא תיקנו אלא בדרך רשות, שאם רצה לברך רשאי ואינה לבטלה[9], ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו וטועים הם, שלא אמרו אלא בברכת שהחיינו לבדה, ואף גם בזאת הברכה אין להקל", עכ"ל. (ולהעיר, כי בסדר ברכות הנהנין השמיט רבנו סעיף זה). ועוד, דהנה ב"לוח ברכות הנהנין" כל דיני שהחיינו מרוכזים בפרק אחד, ובסדר ברכות הנהנין – דיני שהחיינו על הפרי חדש מופיעים בנפרד, ואולי ייתכן שלדעת רבנו (בסדר ברכות הנהנין) יש הבדל בתוקף הברכות בין ברכת שהחיינו על פרי חדש שהיא בגדר רשות, לבין ברכת שהחיינו על שאר דברים שהיא בגדר חובה, (וכעין שהעלה ערוה"ש רכג, ב), ואולי אפשר להביא לכך ראייה, מהא שבסדר ברכות הנהנין (סעי' יב - טו) רבינו אינו כותב שעל פרי חדש "צריך" או "חייבים" לברך (כלשונות שהוא מביא בסימנים אחרים) אלא הוא כותב שהרואה אותם "מברך".

ואפשר להוסיף ולהוכיח, שברכת שהחיינו שמברכים לאחר הברכה על המצווה – היא חלק מהברכה על המצווה עצמה, כפי שכתב אדה"ז בשו"ע (לגבי קידוש ליל חג סוכות, סי' תרמג, סעי' א): "...ואחר כך מברך שהחיינו באחרונה לפי שברכה זו חוזרת על קידוש היום ועל מצות סוכה...", עכ"ל. וכך פסק הר"ן (הובא ב'ראשי בשמים', מערכת הבי"ת עמ' ג) "...שרק במצווה שיש בה שמחה, דשהחיינו של המצוות היא על הנאה שיש לו מקיום המצווה...".

ברכת שהחיינו על המצוות? הרי לאו ליהנות ניתנו:

ה. ובעניין אחר, ב'שלחן המלך' (הל' סוכה, עמ' רנט) כתב: "נמצא שסבירא ליה לאדה"ז שברכת שהחיינו בברכת המצוות נתקנה על "השמחה שיש לאדם מן המצווה", ועל דרך זה כתב בסידורו בסדר ברכת הנהנין "כל שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עולם הזה – חייב לברך עלי' שהחיינו". אך מזה שבסידור כתב "מטובת עולם הזה", משמע שזהו רק בברכת שהחיינו שעל עניני "עולם הזה" (דבר הרשות), ולא בעניני מצוות, וכמו שממשיך שם "כיצד בנה בית חדש או קנה בגדים חדשים . . צריך לברך שהחיינו", ולפי זה נמצא שאדה"ז סובר בסידור שברכת שהחיינו על המועדים ועל המצוות הבאות מזמן לזמן יש בה גדר אחר, ואין זה גדר של "שמחת לבב". משא"כ בשו"ע ס"ל אדה"ז, שגם ברכת שהחיינו שעל המצוות שבאות מזמן לזמן היא "על השמחה שיש לאדם מן המצווה שאינה תדירה ובאה מזמן לזמן", ולכאורה צ"ע איך יברך שהחיינו על שמחת האדם הבאה מן המצווה, והרי מצוות לאו להינות ניתנו, וכמו שכתב המג"א ש"על ספרים חדשים אינו מברך, דמצוות לאו להינות ניתנו". ואולי יש לומר דלדעת אדה"ז הברכה היא על השמחה בהגעת הזמן (ולא מן המצווה עצמה), וכמודגש בלשון אדה"ז "שעיקר הברכה נתקנה על השמחה שיש לאדם מן המצוה שאינה תדירה ובאה מזמן לזמן". עכ"ל.

ממילא לפי דבריו רואים שלאדה"ז יש חילוק בין ברכת שהחיינו על עניני עולם הזה (דבר רשות) ובין ברכת שהחיינו על המצוות הבאות מזמן לזמן, שעל דבר הרשות הברכה היא משום "שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עולם הזה", מצד החפץ (או הפרי) שקנה בזמן זה, משא"כ על המצוות שמזמן לזמן והמועדים הברכה היא "על השמחה שיש לאדם" מצד הזמן עצמו ולא מן המצווה.

ו. ומעניין לעניין, ראיתי בקובץ 'אהלי שם' (שאלות ותשובות) עמ' קיד: "...והעולה מדבריו דכללות דין ברכת שהחיינו יפרד לב' ראשים, א' – שמברך על הנאה ותועלת עצמית שהגיעה לו. ב' – שמברך על הזמן שנשתנה לטובה (כלומר לא על שהגיעה אליו טובה בפועל, אלא שזכה לחיות ולהתקיים ולראות בשינוי זמן זה שיש בו תועלת לעולם). וכעין חלוקה זו ממש יש לחלק גם בברכת שהחיינו על המצוות...".

ואולי על פי זה נבין גם כן, מה שהקשו בכו"כ מקומות, מדוע לגבי ציצית – שבה כן מברכים שהחיינו כחלק מקיום המצווה ולפני הברכה "להתעטף בציצית", בשונה משאר המצוות – כפי שכתב אדה"ז בסי' כב': "ואם לא בירך בשעת הטלת הציציתאו שאין בבגד ד' כנפותשאינו מטיל בו ציצית כלל, יברך שהחיינו בעת לבישה הראשונה קודם שיברך להתעטף בציציתובבגד שאין בו ד' כנפותשאינו מטיל בו ציצית כלל אם לא בירך בשעת קניית הבגד יברך שהחיינו בעת לבישה ראשונה". כי גם מצווה זו נכללת בהגדרה של שמחה פרטית של האדם לכן מברך לפני קיום המצווה, אבל כאשר קיום המצווה והשמחה על הזמן המיוחד היא שמחה כללית – אז הברכה היא חלק מהמצווה ולכן מברכים לאחר ברכת המצווה – ואין חשש הפסק כי זה חובה ולא רשות כפי שהוסבר בהרחבה למעלה.

ועוד יותר, לכאורה כל ברכת "שהחיינו" על הציצית היא מטעם בגד חדש (כפי המובא במ"מ בשו"ע החדש המפנה לסדר ברכות הנהנין פי"ב, סעי' ד, ושם מדבר על קניית בגד חדש), ולא מטעם ברכת המצוות. וצ"ע.

ויהי רצון שנזכה בקרוב ממש לברך שהחיינו על הגאולה הקרובה (עיין לקו"ש חל"ז, עמ' 19) ולזכות בפעם נוספת לברך 'שהחיינו', כפי שמצינו במעלת המברך את ברכת שהחיינו בירושלמי (סוף מסכת קידושין, והביא את זה אף במג"א (רכה, יד) והט"ז ברכז, ב): "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל", ר' אלעזר היה חושש להלכה זו, והיה מקבץ פרוטות לקנות בהם מכל דבר המתחדש פעם אחת בשנה, כדי להרות בברכת "שהחיינו".