בגליון ש"פ נשא (תשצט - עמ' 50) כתב הרב ב.א.ז. ווינער שי' לבאר שיטת כ"ק אדה"ז בדין היאך יש לנהוג כשאוכלים מיני מזונות בסוף הסעודה לקנוח ולתענוג.

והרב הנ"ל ביאר בטוב טעם שיטת אדה"ז בפת הבאה בכיסנין למיניהן; דיש חילוק בין עיסה שנילושה בחלב וכיו"ב, דכתב אדה"ז בסידורו שבעל נפש יחמיר, לבין עיסה ממולאת - שאינו מזכיר שבע"נ יחמיר, דמזה מוכח שבזה לכו"ע הוי פת הבא בכיסנין. וזהו לא כשיטת הדג"מ והגהות רע"א ועוד. ועד"ז הוא גם לענין עוגה הנק' לעקי"ך, דלפי אדמו"ר הזקן בס' ברכה"נ שם ה"ט, כיון שנעשה הרבה דבש וקמח מעט, נחשב כפת הבא בכיסנין לכו"ע, דגם בזה פסק שגם בעל הנפש יכול להקל לברך עליו במ"מ ואין בו גדר ספק. והוציא מן הכלל אך ורק "פת שנלושה בחלב וכיוצא בו".

- ועל דבריו בענין לעקי"ך, שהמשנ"ב חשבו לספק ולאדה"ז בסידור אין בו גדר ספק, - יש להוסיף מש"כ בשו"ת 'רבבות אפרים' ח"ה סי' קנג בשם הגר"מ פיינשטיין ז"ל (והוא גם לו בתשובותיו ח"ג סי' לג), דהיות והאידנא קמח ומים הם המעט ברוב העוגיות - מברכים מזונות אפי' בקינוח לבד. וכן פסק הרב ש.ז. אויערבאך, הובא דבריו בס' 'וזאת הברכה' עמ' 229.

והרב הנ"ל מכריע לדינא - דכל מיני עוגות שאוכלים אצלינו, שנעשים ע"י נילוש עיסה שמיעוטה קמח ורובה מי ביצים וצוקר וכיו"ב, - דדינם כלעקי"ך שנחשבים כפת כיסנין וצריך לברך עליהם כשאוכלם לקינוח בסוף הסעודה לשיטת אדמו"ר הזקן בסידור. ועד"ז בעיסה הממולאת פירות - דלשיטת אדמו"ר הזקן בסידור יש לברך עליהם בתוך הסעודה כנ"ל.

ובעוגה משוח בשומן 'טשוקלד' למעלה וגם בפנים, דהיא פת כיסנין לכו"ע, שהרי נילושה במי ביצים וכיו"ב וגם ממולאת ב'טשוקלד', (או עוגה יותר ברור שהוא פת הבב"כ לכו"ע - מה שנק' במדינתינו "פּאַי" הממולא בפירות) - אז גם להדג"מ ורע"א ומשנ"ב צריך לברך עליו.

והנה אף שביאר דבריו וכ' "כשאוכלם לקינוח בסוף הסעודה" - מ"מ נשאר הרושם מכל דבריו שכל פעם שאוכלים עוגה - (והרב הנ"ל לא נכנס לכל ענין "טריתא" שנכלל בזה 'קעכין' או מה שקוראים אצלינו 'קוקיס' או 'קרעקערס', שי"ל לשיטת אדה"ז - שברוב אופנים ברכתם במ"מ) - בתוך הסעודה או בסוף הסעודה צריכים לברך ברכה ראשונה במ"מ. וזה אינו.

דזה ברור (ועו"פ, אפי' מדבריו של הרב הנ"ל שכ' "לקנוח ולתענוג"), דבאכילת מזונות, אפי' מיני מזונות שאין ספק אם הם בגדר פת הבב"כ, יש שני אופנים: א) למזון ולשובע; ב) לתענוג, - וזה נכון גם בפירות או אפי' בגלידה למשל; אבל במיני מזונות דרך רוב בנ"א לאכלם גם להשקיט רעבונו, וגם לתענוג ולמתק.

וזה מבואר בשו"ע סי' קסח סעי' ח ובמג"א שם ס"ק כד. וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם סעי' יד, כשמבאר כל דיני פת הבב"כ, וז"ל: "אבל אם בא לאכלם למזון ולשובע הרי הם באים מחמת הסעודה ונפטרים בברכת הפת כמו שנפטרים כל מעשה קדירה שבתוך הסעודה שבאים למזון", עכ"ל ועיי"ש.

ואדרבה אצל מיני מזונות כמו עוגה וכיו"ב שכיח זה ביותר, (ויותר ממיני פירות וכו'), שאפי' בסוף הסעודה (ובפרט אורחים וכו') עדיין רעבים קצת ואוכלים הקינוח - מה שקוראים אצלינו "דעזערט" - ג"כ למזון ולשובע. - ובאופן כזה הרי אם אוכלו בודאי למזון ולשובע הרי ודאי אינן צריכים לברך ואם יש ספק הרי ספק ברכות להקל.

וכ"ה הכרעת אחרוני זמנינו העוסקים בהל' ברכה"נ - לדוגמא, ראה ס' 'ותן ברכה' פ"ה הע' 35, וז"ל: "ולכן ראוי לחוש שלא לברך אפי' על פת הבב"כ ודאית אא"כ בטוח בדעתו שכוונתו רק לקינוח", עכ"ל. ומביא זה מרבני זמנינו.

וכאמור כ"ז אינו שייך כו"כ להמחלוקת האמורה בין שיטת כ"ק אדה"ז (והמשנ"ב) להדגול מרבבה וכו' בפי' פת הבב"כ, - דהא אפי' פת הבב"כ ודאי כמו עיסה ממולאת בפירות הנ"ל, הדין כן.

וכדאי להביא עצת הח"א, הועתק בבה"ל סי' קסח וב'דרך החיים' - דין ברכה לאוכל דבר בתוך הסעודה - אות ו, וכ"כ בכף החיים סי' קסח ס"ק מט, דאם בדעתו לאכול עוגה בתוך הסעודה - יש לכוון לפטרו בשעת ברכת המוציא.

וחוץ מכל זה יש עוד אופן שברור מדינא דיש לברך במ"מ אפי' כשאוכל עוגה לתענוג ולקינוח לבד, והוא כשאוכל שיעור גדול הנחשב לקביעות סעודה לד"ה, למשל כשאוכל שמונה זיתים מעוגה שזהו שיעור קביעות סעודה, ובשיעורי זמנינו הוא בערך שמונה אונס (חצי פונט), ודבר זה שכיח מאד בחתונות וכיו"ב, דהיות שאוכל שיעור גדול כזה של קביעות סעודה - חייב לברך. וראה משנ"ב סי' קסח ס"ק מא.

ושמעתי בזה מרב חשוב א', שהרה"ח מנחם שמואל דוד הלוי רייטשיק ע"ה לא אכל עוגה בסוף הסעודה - רק אחרי ברהמ"ז (אם הי' אורח והגישו לו), ואמר, שאינו רוצה ליכנס לבעי' הנ"ל מצד א'; ומצד שני - לפטור עצמו מהברכה ולומר שאוכלו לתענוג ולקינוח ג"כ לא רצה. ואמר שכן נהגו בזה זקני החסידים, ושכן שמע מהם.

וכן נהג החיד"א - מובא בס' 'מנהגי ירושלים'. וראה ג"כ ספר 'אור לציון' סי' יב סעי' י - שמציע לאכול עוגה אחרי ברהמ"ז.