בגליון האחרון - תתמו (עמ' 74) העיר הרב גבריאל ציננער שליט"א, עמ"ש בגליון תתמה (עמ' 49) במנין ההדסים שבלולב בשעת הדחק, וכתב שאין זה שעת הדחק, כי אפשר לשלוח שליח ע"י מונית להביא הדס שלישי. הנה כנראה לא תפס הרה"ג הנ"ל שנדו"ד - שהלכו למבצעים - הי' ביו"ט (שני) ולא בחול, ובר מן דין הי' זה בסוף היום, ואפי' בחול לא הי' זמן לשלוח אחר עוד הדס, וכמ"ש שם.

ולגופא דענין, לא זכיתי להבין איזה "פשרה" יש לומר בנדו"ז שיברכו? הרי:

א. כתבנו שאפי' המשנ"ב לא אסר לברך רק בחד וקטום - דהוי תרתי לריעותא, ובנדו"ד הי' שני הדסים שלמים. וכן הבאנו מס' 'הלכות חג בחג'.

ב. הפת"ש שם מביא דעה דיכולים לברך.

ג. הבאתי ממ"ש בס' 'ארבעה מינים' לדעת אדה"ז, שמה שמתיר הרמ"א ואדה"ז בשעת הדחק - מוכרחים לומר שהוא לענין ברכה, דאל"כ מה מחדש לן הרמ"א ואדה"ז, הרי פשוט שמי שאין לו יותר הדסים שלכה"פ יטלם כמו שהם ללא ברכה. וע"ש בהערה מה שכתבנו ע"ז באריכות. נמצא שיש יותר מדעת יחיד.

ד. ועיקר, לפני כמה זמן - בענין אחר - הבאתי בשמו של הרה"ג הנ"ל מש"כ בעל ה'ישמח משה' בשו"ת שלו, דאם העושה המצוה ירגיש חלישות בעשיית המצוה בגלל העדר יכולתו לברך ע"ז, דעת הישמ"מ דמותר לברך. ובנדו"ד עאכו"כ, דידוע דיש הרבה אנשים מבנ"י שפוגשים בעת המבצעים שזוכרים מענין מצוות ד"מ וברכותיהם, ומסתמא ירגישו כשלא בירכו, ועכ"פ יתוסף בהרגש המצוה כשיברכו. ועאכו"כ הנמצאים בבית רפואה כבנדו"ד.

ובההערה שכתבנו לא נגעתי בנדו"ז בדין ברכת שהחיינו (שהי' חייב ביום שני השתא), וכנראה שדינם שוה לברכה על נטילת לולב.

וח"ו להגיד שהסומכין על הדעות הנ"ל להתיר עושה פשרה וכדו' - אלא אף שבודאי יש לדון לישא וליתן בדברי הפוסקים הנ"ל, אך המברכים יש להם על מי שיסמוכו.

ומה שצריך הרחבת ביאור, הוא מה דפשיט לי' להרה"ג הנ"ל שליט"א - דבדבר שהרמ"א וכו' פוסק שמותר רק בשעת הדחק, דאסור לברך. ומנ"ל, הא יש הרבה מקרים שכן מברכים. ולדוגמא אות בספר תורה שכשר בשעת הדחק, בשבת שאין ס"ת אחר וכדומה דמברכים ע"ז.

ולכאורה מסקנת הפוסקים היא, דהיכא שיש ספק בדין אם זה כשר או פסול וכדומה אז אין מברכים1, אבל כשכשר בשעת הדחק מברכים, ויש לעיין בזה עוד, ואכהמ"ל.

ולספיקו של הרה"ג הנ"ל שליט"א לענין אחד שרצה לקחת לולב עם שלשה הדסים ונתגלה שהי' רק שנים. הנה בודאי כוונתו ביום ראשון שהמצוה הוא מה"ת, וי"ל דמצוות דאורייתא צריך כוונה, הנה אז יש לדון כנ"ל אם כוונתו היתה גם ללולב כגון זה, אבל ביום שני ואילך (כבנדו"ד) דאז מצוותו מדרבנן, הנה כמדומה נקטינן דאף דלכתחילה צריך כוונה, אבל בדיעבד יוצא בלי כוונה, וכוונה הפכית לא הי', דבוודאי לא הי' כוונה לא לצאת בלולב של ב' הדסים. וראה בזה מש"כ בשו"ע אדה"ז סי' ס' וסי' תפט באריכות.

1) וראה למשל שו"ע אדה"ז הל' ציצית סי' יד סוף סעי' ג דשם יש מחלוקת הפוסקים אם הטלית כשר או פסול, ונפסקה הההלכה כהדעה הפוסלת ומ"מ בשעת הדחק וכו' יש לסמוך כו', אבל לא יברך עליה דברכות אינן מעכבות עיי"ש. וכהנה רבות.