בגליון תתעה (ע' 61) מקשה הת' ש.ב. על מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' ח סעי' טו "דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציציות שלימות מעמידין אותן בחזקתן", ומקשה ע"ז מסעי' יג שם כתוב: "ואע"פ שבדק הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידם על חזקת הכשרות של אתמול". ואיני יודע קושיא זו מהי, שהרי בסעי' יג הנ"ל בעצמו כותב שם "ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו תמול שלשום משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם", הרי שבעצם היו צריכים להעמידם על חזקתם, אלא מפני ש"אם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם", לכן תקנו שצריכים לבדקם בשעת הברכה, ולכן כשנשתהה לבוא לביהכנ"ס "מעמידין אותם בחזקתם" כמו מצד עיקר הדין.

ובמילא החקירה שחוקר אח"כ אם טרחא דציבורא חשוב יותר מהחשש דברכה לבטלה אינו נוגע כלל לכאן, כי מעיקר הדין אין כאן שום חשש.

ומה שמקשה ממה שאדה"ז אינו מקבל דברי תשובת 'בית יעקב' שכ' ש"אם הוא בדרך ואין לו טלית אחרת מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה", ואדה"ז מפריך זה כי אינו מרויח כלום במה שמעלים עיניו - דממ"נ, אם הטלית פסולה הרי בירך ברכה לבטלה - וע"ז מקשה הת' הנ"ל, דא"כ למה כשיש טרחא דציבור יכול להעלים עיניו?

הנה אין זו קושיא כלל, כי בטרחא דציבורא אינו מעלים עיניו מפני שחושש שמא ימצא טלית פסולה, אלא מפני שאין לו זמן, משא"כ כשהוא בדרך הליכה שהוא מעלים עיניו מפני שחושש שמא ימצא טלית פסולה, וע"ז מקשה אדה"ז כי מה מרויח.