מעורכי המהדו"ח של שוע"ר
בגליונות האחרונים שאלו על מה שבשוע"ר סי' תעב מתחיל בדיני הסיבה לגבי אבל, כשלכאורה היה צריך לכתוב בתחילה את דינה הסיבה לכל, ורק אח"כ לכתוב דיני הסיבה לאבל.
ואולי יש לומר הטעם לזה, משום שחובת האבל להסב בליל הסדר קשור קצת עם המדובר בסעיף שלפניו (סעיף ב), ששם כותב שצריך להתחיל את הסדר בלילה ממש ולא במה שהוסיף מחול על הקדש מבעוד יום, ובהמשך לזה (סעיף ג) כותב שהאבל חייב בהסיבה (ובכלל זה אבל שנקבר מתו בערב פסח שגם הוא חייב בהסיבה) כיון ש"מיד שהגיע הפסח בטלה ממנו האבילות שבעה". והנה ענין זה שהרגל מפסיק את האבילות, היינו דוקא משתחשך ולא מבעוד יום כמבואר במג"א סי' תקמח סקי"ד. וכיון שכל דיני ליל הסדר מתחילים דוקא בלילה, לכן גם האבל חייב בהסיבה בלילה, אבל אילו היה אפשר לצאת ידי חובת סדר ההגדה בתוספת יו"ט מבעוד יום, הרי שהאבל היה פטור מלהסב אז, כיון שהיה חייב לישב באבילות עד שתחשך (אלא א"כ היה עורך הסדר בלילה ממש), ולכן כתב רבנו מיד את דיני הסיבה באבל, משום שזה שהאבל צריך ויכול להסב הוא בגלל שחיוב סדר ההגדה הוא רק בלילה ממש ולא בתוספתו, שזהו נושא ההלכה שלפנ"ז.