יש להסתפק, לדעת אדה"ז בסי' תקצ ססי' יב שתקיעת שופר לשם התעסקות ושיר אינה הפסק - האם אפשר לתקוע בר"ה רק ג"פ תשר"ת ולהתנות שאם המצוה היא השברים אז התרועה היא לשם מתעסק ולשם שיר ואם המצוה היא התרועה אז להיפך ואם המצוה היא שתיהם אז כולם לשם מצוה, ויצא בתשר"ת י"ח כל הדיעות? - ואם אכן יוצא י"ח מדוע אדה"ז ציין דין של תנאי רק בתקיעה שבין תשר"ת לתש"ת?

ואולי אפ"ל שאפי' אם יתנה על השברים והתרועה הם יחשבו להפסק, והטעם לזה הוא שישנו חילוק בין הכונה הפרטית שהיא לשם מתעסק, ובין המטרה הכללית שלו במעשה התקיעה, שיצא ידי חובת המצוה. והרי כאן הוא הרי לא מטרתו כאן לשיר וכיו"ב, אלא הוא מחפש לצאת י"ח במצוה, וחושש שהדעה הזאת היא הנכונה ולכן הוא תוקע, ואם הוא היה יודע בבירור שהדעה הזאת לא נכונה - לא היה תוקע (גם לא לשם שיר). רק שמכוין שאם הדעה הזאת לא נכונה הוא תוקע לשם שיר אבל מה שהוא רוצה להרויח ע"י התרועה זה שיצא י"ח, ולא שמטרתו היא לשיר, ולכן תרועה כזאת ג"כ תחשב להפסק באמצע הסימן.

ואולי אפשר לדייק כך בלשון אדה"ז, דבסעיף ג כותב "שאם תש"ת עיקר המצוה א"כ כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת לא תקע לשם מצוה כלל" אבל כשמגדיר מה נקרא הפסק כותב "בקול שופר שאינו פשוט שנתכוין בו התוקע לשם מצוה". ז"א שאפי' אם התקיעה היא לא לשם מצוה ורק נתכוין לשם מצוה כבר זה הפסק.