בגליון האחרון [תתלא] כותב הרא"י סילבערבערג (בסוף הערתו) "ומענין לענין באותו הענין ע"ד "מזונות - ראל"ס" ובפרט ב"מזונות - בייגעלס" בעיסה הנעשית במים ומי פירות והמי פירות הם הרוב, קשה להבין איך יש אנשים חרדים ואנשי אנ"ש המברכים עליהם במ"מ? הרי הם נעשו באופן שאנשים קובעים סעודה עליהם, והם נעשו באופן שהם במקום הפת. ובשוע"ר ובסידור כתוב מפורש שפת הבאה בכיסנין היא דוקא פת שאין קובעין עלי' סעודה, וקשה להבין מדוע כמה מאנ"ש נכשלים בדבר זה".

יש להוסיף בזה, דאפי' דבר שאין קובעין סעודה עליו והוא פת הבאה בכיסנין, שאז אי"צ לברך המוציא, הרי"ז רק לדיעה אחת שזוהי דעת הרמב"ם. אבל לדעה האחרת - הטור והרשב"א, פת הבאה בכסנין היא רק דבר שממלאים אותו דבש או סוכר או שקדים ואגוזים וכיוצא בהם משאר מיני פירות, אבל בעיסה הנעשית במי פירות אי"ז פת הבאה בכיסנין ודינו לברך עלי' המוציא. ובהסידור בפ"ב סעיף ט' כותב "ולענין הלכה, בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים, מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה שבד"ס הלך אחרי המיקל. אך בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלי נט"י והמוציא על לחם אחר תחלה". ולכאורה לפי"ז בעל נפש יחמיר אפי' למשל ב"דונאט" או "דייניש" (שהם לכאורה בלילה עבה) שאינם ממולאים, שלא לאכלם בלי נט"י והמוציא. ויש לעיין בזה.

ומענין לענין, דבר אחר שלא מצינו שמקפידים עליו, בהלכות שבת סימן שו סט"ז "מה שנוהגין להכריז מצות בב"ה מי שיתן יותר הוא יזכה בהן, היה ראוי לאסור משום מו"מ שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה, אלא שאפשר לישב המנהג בדוחק, ולומר, שאין שייך מו"מ בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה, אבל אסור לקנות מקומות בבהכ"נ או בתים של צדקה, והנכון כמו שנוהגין מקצת אנשי מעשה שכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן צדקה אפי' קנה חבירו המצוה, שאז אינו דומה כלל למקח וממכר, אלא לפסיקת צדקה ובדרך זה מותר אפי' לקנות מקומות ובתים מהצדקה וכל ירא שמים יזהר בזה".

ומנהג זה יש ליישב בדרך אפשר, דבכלל אם מישהו לא זוכה באיזה מצוה סו"ס יזכה בכיבוד אחר, ובין כך נותן המעות שהוציא בפיו בתחלה, עבור דבר אחר שזוכה בו, ויש לומר שזה נכלל במה שיר"ש יזהר בזה ליתן מה שהוציא בפיו, דבפו"מ נותן מה שהוציא בפיו, רק שזהו עבור כיבוד אחר. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בכהנ"ל.