בגליון תתק"ב עמ' 108 הקשה הרב שניאור זלמן הלוי סגל בסתירת דברים בשיטת אדה'ז כדלהלן:

ידוע ומפורסם הדין (נפסק בשעה'ר פעמיים בסי' רע'ו ובסי' ש'ז) שפעולה שאפשר לעשותה בדרך היתר, אף שדרך זו היא לא נוחה כלל, – כמו טלטול הנר, שאפשר באצילי ידיו וכדו', - מותר לצוות לנכרי לעשותה, למרות שברור לנו שהוא יעשנה בדרך אסורה, (רק שלא יזכיר בפירוש שיעשה באיסור, - סי' ש'ז ט'ז).

אבל בסי' ש'ה סעיף ל'ח מביא אדה'ז שיטת מהר'ם אלשקר האוסר למסור בהמה בשבת לרועה נכרי כשיודע שיוליכנה חוץ לתחום, ופוסק שטוב לחוש לשיטה זו.

וקשה דהרי שם יש לנכרי דרך היתר לקיים ציווי ישראל – לרעות את הבהמה בתוך התחום!?

את הניתוח המפורט של הלכה זו ואת הטעם להכרעתו מבאר אדה'ז בק'א ב' בסי' רמ'ו, ומשם מוכח שבנדו'ד מיירי כאשר ישנה אפשרות במציאות לרעות בתוך התחום, וגם שעל זה דוקא סומך ישראל בליבו ולא נוח לא כלל שיולכנה לחל'ת, אבל היות ולא אמר לו בפירוש לרעות בתוך התחום הוי דברים שבלב שאינם דברים, וחשיב שהנכרי מקיים בזה שליחותו של ישראל, ולכן אסור למסור לו כך בהמה בשבת.

את עצם הסתירה בין שתי ההלכות עוד יכולנו לישב בדוחק גדול, דהיינו שאת ההיתר לצוות לנכרי במקרה 'שישנו דרך היתר' מביא אדה'ז בשתי מקומות הנ'ל בשם י'א, ובסי' ש'ה גבי מסירת הבהמה לרועה נכרי הביא גם דעה המתרת, (והביאה בסתם!), ורק הוסיף שטוב לחוש לשיטת המחמירים (אך עדיין צ"ע מדוע לא חשש למחמירים בסי' רע'ו וש'ז).

אולם באמת לא הועלנו בזה ארוכה כלל. דהנה, דין זה, שכשישראל מצוה באופן כללי ונכרי מקיים באופן האסור, שאז גוי חשיב כשלוחו של ישראל גם בפעולה האסורה זו, מוכיח אדה'ז ממשנה מפורשת במעילה, ומביא כדבר פשוט, ולכאורה עצם דין זה כבר סותר לחלוטין את ההיתר הראשון (שכשיש דרך היתר – מותרת האמירה לנכרי)!

[וכשנעיין בסוגיא זו ובק'א בסי' רמ'ו ב' נראה עוד דבר תמוה: הדין שמותר לקרוא לבהמה שיצאה חל'ת והיא באה מעצמה מפורש בברייתא, בשו'ע ומוסכם לכו'ע. מהר'ם אלשקר אוסר רק למסרה לגוי מיד ליד, דס'ל שאז גורם בידים להוציאה חל'ת, אבל באמירה גרידא – להרשות שיקחנה– מתיר אף הוא.

רק שבזה מכריע אדה'ז שלא כשיטתו, ולא מחלק בין מסירה באמירה למסירה בידים, דשניהם חשובים רק גרמא, ולכן מותר לישראל להשאיל חפץ לנכרי שהולך חל'ת (רמ'ו ה').

אבל בק'א שם סיכם, שבנידון של ר'מ אלשקר – כשמוסר את הבהמה לצורך עצמו, שבזה יש כבר איסור אמירה לנכרי, - כן יש לחוש לדבריו מצד שליחותו של ישראל, ומשמע שאפילו במסירה ע'י אמירה גרידא (דגבי איסור אמירה לנכרי, שלאדה'ז הוא מטעם שליחות, אין שום הבדל בין מסירה בידים לאמירה בפה). ויוצא לנו גיורא בשמי שמיא, דלקרוא בעצמו לבהמה שנמצאת חל'ת – מותר לישראל, אבל למסרה (רק באמירה) לנכרי – טוב לחוש לאוסרים?! ויתבאר לקמן].

הרב סגל תירץ שהיתר של 'יש אופן המותר' קיים רק כשיכול ישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שנכרי עושה, ולא כשיכול להגיע לאותו מטרה. דטלטול של נר – יכול ישראל לעשות – באצילי ידיו, משא"כ שהישראל מוסר לנכרי את בהמתו ויודע שהוא ירעה חוץ לתחום, זה אינו בידו של הישראל לעשות אותו דבר בהיתר, כי עצם ההוצאה בכל דרך שהיא - חוץ לתחום- אסורה. ופסק רבינו לאיסור כהר"מ אלשקר ולא כהגהות מרדכי המתיר לפי שאין ביד הישראל לעשות אותו דבר בעצמו - להוציא חוץ לתחום - בהיתר.

ולא הבינותי את דבריו: בשני המקרים הרי אותו דבר ממש שעושה הנכרי אין הישראל יכול לעשות – דהרי אינו יכול לטלטל הנר בידיו – שזהו הדבר שהנכרי עושה, ואת הצווי יכול ישראל לקיים בעצמו ג'כ בשני המקרים, אולם לא באותה צורה שהגוי עושה זאת אבל בדרך היתר (באצילי ידיו, בתוך התחום), ובשניהם הישראל אומר לנכרי באופן כללי.

ונ'ל לבאר את הדברים בפשטות, ובהקדם: הטעם להיתר אמירה לנכרי כשיש לישראל דרך היתר אינו מבוסס על כך שישראל מצוה לו דבר המותר בעצם ונכרי עושה את האיסור על דעת עצמו (כמו שטועים רבים), דא'כ בשביל ההיתר היה צ'ל דרך היתר לנכרי, אבל אצל אדה'ז מדויק בשני המקומות הנ'ל ומודגש ביותר בסי' רע'ו שצ'ל ש'ישראל עצמו יהי' יכול להביא את הנר', ולא שנכרי יכול להביא בדרך המותר לישראל. [ונפק'מ כדי להמחיש את הדברים מצוי' לפעמים במקומותינו ברוסיא: את דלת הכניסה לבנין מגורים אפשר לפתוח מבחוץ רק ע'י חשמל, ומבפנים – גם ע'י חשמל וגם באופן מכני. כשבתוך הבית יושב שומר נכרי ויהודי דופק מבחוץ – ברור ששומר ילחץ על כפתור חשמלי אף שיש לו דרך לגשת אל הדלת ולפתוח באופן מכני. אבל ליהודי עצמו אין לו שום דרך היתר, ולא מתקיים התנאי 'שישראל עצמו יכול לעשות זה', אף שלנכרי בפירוש יש דרך היתר, בכ'ז א'א להתיר לדפוק בדלת מטעם זה.]

ועוד והוא העיקר: הרי בק'א דידן הוכיח אדה'ז ברור וחד משמעי שכשישראל מצוה באופן כללי – כל אופני קיום (הרגילים) הינם בכלל שליחותו של ישראל, ולא כתב שכשנכרי עושה באופן האסור – עושה ע'ד עצמו.

אלא הטעם האמיתי להיתר אמירה כשיש לישראל דרך היתר הוא: היות ועצם איסור האמירה לנכרי - כדי שלא יבא ישראל לעשות בעצמו (שעה'ר רמ'ג א'), אזי כשיש לישראל המצווה דרך היתר לעשות אותו דבר עצמו שהוא מצוה לנכרי - אין חשש כ'כ שיעשה זאת בדרך האסורה, דלא שביק היתרא ועביד איסורא [וע'ד זה מבואר באימרי בינה הל' שבת סי' י'ב]. ואתי שפיר מדוע "אופן המותר" צ'ל דוקא לישראל, ולא לנכרי.

אבל כשיהודי מוסר לנכרי מלאכה לפני שבת, ונכרי אינו מוכרח לעשותה בשבת, בכל זאת ישנם אופנים שבהם אסור למסור, ובמקרים מסויימים חייב ישראל למחות כשרואה עושהו בשבת כמבואר בסי' רנ'ב בפרטיות, ויש גם איסור להנות בשבת ממלאכה זו, ולא אמרינן שיש דרך לקיים הצווי בדרך היתר: – לאחר השבת! דבר שהיה מבטל את כל ההגבלות: מצד בית ישראל, חפציו, איסור הנאה וכו'. והטעם נראה פשוט ביותר, דהיתר של 'ישנו דרך היתר לישראל' קיים רק כשישראל יכול לעשות עכשיו בעצמו מה שהוא צווה לנכרי, היות שיש חשש שהישראל יבא לעשות באיסור עכשיו, כפשוט. הדבר מדויק בלשון אדה'ז בסי' ש'ז: דמותר 'אם יש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור כו'', ולא כתב "שאמר לנכרי לעשות" אלה "שנוכרי עושה", - פי' שצריך להיות מצב שהישראל יכול לעשות זאת בדרך היתר כל זמן משך עשייתו של הגוי, ולכן אם אופן המותר הוא לאחר השבת, או אפילו בשבת רק לאחר זמן ולא ברגע שהנכרי עושה זאת בפועל – אין זה מועיל כלום.

ועכשיו מובן בפשטות מדוע בסי' ש'ה חושש אדה'ז למחמירים למסור בהמה בשבת לרועה נכרי כשיודע שיוליכנה חוץ לתחום מצד איסור אמירה לנכרי (כמבואר בק'א הנ'ל), ולא נכנס כלל לסוגיא של היתר ד'יש לישראל דרך היתר', (וגם המקילים שם – הגמ'ר בקידושין – לא הקילו מטעם זה, אלה ס'ל (מהשוואה לדין של 'קורא לה והיא באה') שיש קולא מיוחדת בעניני תחומין, ולא קי'ל כמותם בזה - כמבואר בפירוש בסןף ק'א דידן (רמ'ו ב')), כי כשהנכרי יוצאנה חל'ת ישנו חשש שהישראל יבא לרעותה בעצמו ואז לא י'הי' לו כבר דרך היתר (רק ממש בסמיכות לתחום – שיכול לקראתה), וק'ל.

[ ולפ'ז גם מובן בפשטות מדוע לקרוא לבהמה שנמצאת חל'ת – מותר לישראל, אבל למסרה לנכרי, ולו רק באמירה, – טוב לחוש לאוסרים, כי כשהנכרי עושה משהו לישראל באופן האסור, חששו חכמים שהישראל יבא לעשות זאת בעצמו.]