א. ידוע שמותר לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן בשבת לצורך מצוה (רמב"ם שבת פ"ו ה"ט, שו"ע סי' שז). אך יש להסתפק אם אפשר לסמוך על היתר זה גם לכתחילה אפילו אם אפשר לתקן מערב שבת שלא לבוא לידי זה, או שמא התירו כן רק בדיעבד. ולכאורה זה תלוי אם שבות דשבות במקום מצוה הותרה או הודחה. דאם הותרה, הותרה אפילו אם אפשר בדרך היתר ממש. ואם הודחה צריך להשתדל לעשות בהיתר (ראה יומא ו, ב).

ובשו"ת אבני נזר חלק או"ח סי' קיח כתב: "ולפי זה נראה דכל שכן בדרבנן מקום שהתירו משום צערא דודאי הותרה לא דחוי'. דלמה לחכמים לגזור איסור ושיהי' נדחה. טוב שלא יגזרו כלל במקום צערא ולא יצטרך לדחות איסור. וכן לשון הש"ס [כתובות ס, א] גבי גונח מפרק כלאחר יד במקום צערא לא גזרי רבנן. ואינו דומה לאיסור תורה למאן דאמר דחוי'. דאין לשאול למה תעשה התורה איסור וידחה. טוב שלא יהי' איסור באופן זה. דאין זו שאלה. שדברי תורה מוכרחים מחוייבין המציאות. עיין בספר תפארת פי"ח. ולמאן דאמר לא הותרה אי אפשר שלא יהי' איסור כלל. ועל כרחך איסור הוא אלא שנדחה. אבל איסור דרבנן אפשר שלא יגזרו במקום זה ולא יהי' איסור כלל כמו קודם שגזרו. ובודאי הותרה. ועל כן אפילו אפשר לשנות אין צריך לעשות בשינוי".

ולפי סברא זו, לכאורה י"ל דהוא הדין בשבות דשבות במקום מצוה, דהותרה לגמרי. וכן משמע בלבוש שכתב (סי' שז ס"ה) "לא אסרו אמירה לנכרי לעכו"ם במקום מצוה או צורך הרבה או צורך חולה מקצתם ויש אוסרין". ובסי' תקפו סעי' כא סתם הלבוש כדעת המתירים וז"ל: "אבל מותר לומר לעכו"ם לעשותן [שופר] דאמירה לעכו"ם בדברים הללו הוי שבות דשבות ושבות דשבות במקום מצוה לא גזרו רבנן".

אמנם כבר העירו בס' אמירה לנכרי (פרק א' הע' כא) ובספר משמרת שלום (ווייס) פ"ג, שבקונטרס אחרון של רבינו הזקן (סי' שג ק"א) מפורש הדבר לאיסור.

דבשוע"ר שם (ס"ב) מבואר שהאשה מותרת לצאת בשבת בחוטין ושערות הקלועין בתוך שערה, ולא חיישינן שתזדמן לה טבילה בשבת ואחר הטבילה תשכח שהוא שבת ותביאם בידה לביתה. והביא רבינו שם את טעם הרא"ש (שבת פ"ו ס"א), שאם תזדמן לה טבילה היא זהירה להתיר קליעתה מבעוד יום שבשבת אסור להתיר קליעת השער. ולכאורה אינו מובן, הרי ע"י גוי מותר להתיר קליעת השיער (כיון דהוי שבות דשבות במקום טבילת מצוה) וא"כ למה שתיזהר להתיר קליעתה מבעוד יום? וביאר רבינו בקונטרס אחרון, ד"מבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבות, שלא התירוהו אלא בדיעבד". ועכשיו אתי שפיר דברי הרא"ש.

ועפ"ז מש"כ רבינו (בסי' שמ ס"ב) "אשה ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים . . תאמר לה [לנכרית] ליטלן ביד או בשינים שזהו שבות דשבות", פי' שכחה דייקא, דלכתחילה אין לה לסמוך על הנכרית, ויש לה ליטול הצפרניים בעצמה מבעוד יום.

ויש לעיין מהו מקורו של רבינו הזקן לדין זה?1

ב. ובסייעתא דשמיא מצאתי בשו"ת אמרי יושר (אריק) שציין לדברי ספר המכריע סי' נז. ושם הביא את דברי הגמ' בעירובין (סח, א) "ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה (שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום - פי' רש"י לעיל) אמר להו רבא, פנו לי מאני מבי גברי לבי נשי, ואיזיל ואיתיב התם ואיבטיל להו הא חצר (בחצירו של רבא היו חמין, והתינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהן, ולא עירבו שתי חצירות יחד, ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות, והנשים יושבות שם ובי גברי הוה פתוח לחצר, ותנן במתניתין המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, דהא לאו דידיה הוא, הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבא להוציא משם לחצר, והלך וישב בחדרים הפנימיים, וביטול רשות חצרו לבני חצר האחרת, ויביאו חמין מחצירו לחצירן - רש"י)".

וכתב בספר המכריע, דהנה "לאיתויי על ידי עכו"ם בחצר שאינה מעורבת ליכא מאן דפליג דשרי [וכמו שהתירו בגמ' שם דף סז, ב], ומאי איצטריך ליה לרבא למעבד כולי האי? אלא בודאי כל היכא דמצינן למעבד בהיתרא עבדי' ולא דחינן שום שבות". והרי לנו מקור ברור לדברי רבינו. ויש להוסיף שכל ההיתר לאמירה לנכרי לצורך מצוה הוא מעירובין (סז, ב) ושם מיירי ב"ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה", היינו דין של בדיעבד.

ועפ"ז יומתק לשון הרמב"ם (מילה פ"ב ה"ט) "שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת אומר לעכו"ם להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים, כללו של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה". דלכאורה הי' יכול לקצר ולכתוב "לא הביאו סכין", אלא דמדגיש בזה דאין לסמוך על היתר זה לכתחילה2.

ג. ועפ"ז אפשר להסיר השגת שו"ת כתב סופר על המג"א. דבשו"ע סי' שלא (ס"ו) כתב המחבר: "אי לא הביא איזמל למילה מע"ש לא יביאנו בשבת אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לעכו"ם לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, אומר לאינו יהודי ועושהו". ובמגן אברהם סוף סק"ה כתב: "ועי' סי' רעו ס"ב דיש מקילין [באמירה לנכרי לצורך מצוה] אפילו במלאכה דאורייתא. ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בענין אחר". ומסתימת והמשך הדברים משמע שלדעת המג"א מותר לומר לנכרי לעשות איסור דאורייתא לצורך מצות מילה אפי' "אי לא הביא איזמל" בפשיעה.

והשיג עליו בכתב סופר, דמלשון הלכות גדולות [שהוא מהמתירים לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצוה מילה] מוכח דלא התיר בפשיעה. דז"ל הלכות גדולות (סי' ח): "והיכא דאייתי איזמל מע"ש ואיפגים או דאיגניב מקמי מילה, שרי למימר לגוי לצבותיה או לאיתויי איזמל אחרינא".

ויש להבין מה לו לבה"ג לאריכות זו דהול"ל בקיצור שמותר לתקן האיזמל אם נפגם או להביא אחר אם נאבד. אלא ע"כ דס"ל דדוקא כשהי' הסכין מתוקן והביאו למקום הראוי ובמקרה נגנב או נפגם מקמי מילה מותר לתקן או להביא על ידי כן. אבל אם בפשיעה, שהיה פגום מאתמול או לא הביאו למקום שמותר לטלטל האיזמל לא התירו. ודומה למכשירין ביו"ט ולר"א מכשירי מצוה בשבת היכא דאפשר מאתמול דלא דחי.

וסיים הכתב סופר, ש"המג"א לא דייק שפיר בה"ג ואנן דעיינינן והאיר ה' לנו בדקדוק עצום נ"ל ברור דאין להתיר כשפשע ולא הכינו מבעוד יום." ובביאור הלכה (סו"ס שלא) הביא דברי הכתב סופר בסתם.

אבל ע"פ המבואר מספר המכריע, צדקו דברי המגן אברהם. דאין כוונת בה"ג אלא להדגיש שאין לסמוך על היתר זה לכתחילה, ועל כן האריך להביא דוגמא ממי שהביא איזמל מע"ש ונאבד קודם המילה. אבל בדיעבד שלא הכין מבעוד יום אפילו בפשיעה, שפיר י"ל דהתירו אמירה לנכרי וכמשמעות מג"א. ומסתימת רבינו הזקן (בסי' שלא ס"ז) גם ג"כ משמע דמותר. ואגב יש להעיר עמש"כ בביאור הלכה שם: "אבל אם פשע ולא הכין מאתמול גם המ"א בעצמו אינו מתיר לתקן הסכין ע"י א"י" דלכאורה הוי טעה"ד וצ"ל "גם הבה"ג בעצמו".

ד. והנה מה שהחמיר בתשו' כתב סופר בפשע הוא רק לענין להתיר איסור דאורייתא ע"י גוי לצורך מצות מילה, כיון דאין להתיר יותר מבה"ג שהוא יסוד היתר זה, אבל בההיתר הכללי דשבות דשבות במקום מצוה מוכח מלשון הרמב"ם3 (מילה שם) והשו"ע (שם) שיש להתיר אפילו בפשע.

אמנם באור זרוע (ח"ב סו"ס פד) מובא בזה"ל: "וכבר היה מעשה בישוב אחד (ברינוס) רחוק מבונ"א חמשה פרסאות ושלחו לבונ"א לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו להם מקולוניא בע"ש אתרוג וע"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מיד מבעוד יום גדול לבונ"א אחד אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר ה"ר יואל בר' יצחק הלוי מבו"ן עם תלמידים שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לעכו"ם שיטול מעצמו להם אתרוג כי ההוא ינוקא דאישתפוך וכו' עד א"ד אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה אלמא דבמקום מצוה דאישתפוך חמימיה דהיינו שבות דאמירה שרי הכא נמי מצוה ואיכא אונס". ומעשה זה הובא בראבי"ה (ח"א הל' עירובין סי' תז). ומוכח דאם פשעו לא היו מתירים.

ובשו"ת אמרי יושר (שם) הביא מעשה הנ"ל, והסיק להחמיר בפשע. וזה ודאי צע"ג דאם קיי"ל כן איך שתקו בשו"ע ובכל הנ"כ מדין מחודש זה שקנסו את הפושע? וע"כ דלא קיי"ל כן.

וביאור הדברים, דהנה במג"א (או"ח סי' תרנה) כתב: "וצריך עיון אם מותר לשלוח לחבירו דא"א חטא בשביל שיזכה חבירך ונ"ל דאם פשע במה שלא הכין לו לולב קודם יו"ט אסור לשלוח לו ואם לא פשע מותר עי' סס"י ש"ו". וכוונתו להמבואר שם: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה".

ובמג"א שם ביאר: "ואע"ג דא"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנד ס"ו שאני התם דפשע במה שהדביק פת [תוס'] משא"כ כאן". והדברים נתבארו בהרחבה בשוע"ר סי' שו סעי' כט.

ועפ"ז יש לפרש גם המעשה שבאו"ז, דכיון דמיירי שם באופן דחטא בשביל שיזכה חבריך, שרצו שמעיר קולוניא ישלחו להם אתרוג, לכן הי' אפשר להתיר דוקא בכה"ג דלא פשעו4. וכן מדוייק בלשון האו"ז, "הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לעכו"ם שיטול מעצמו להם אתרוג", אף שהמצוה תתקיים לא ע"י העובר על אמירה לנכרי, אלא ע"י אחרים, וא"כ אין להתיר אלא בלא פשע.

אבל באופן שהצריך למצוה עצמו הוא הוא האומר לנכרי, שפיר יש להתיר גם בפשע. ולכן לא הובא מעשה זה בשו"ע לענין אמירה לנכרי כי אין זה שייך לדיני אמירה לנכרי, אלא לדיני חטא בשביל שיזכה חבריך. ובשו"ע מיירי באומר לנכרי בשביל מצות המוטלות עליו, דוק ותשכח. ולפי זה נמצא שהמג"א כיון מדעתו לדין זה המבואר באו"ז וראבי"ה5.

ואגב גררא יש להעיר, דמזה שהמג"א כ' בהדיא שאמירה לנכרי לצורך מצות חבירו הוא ענין חטא בשביל שיזכה חבירך, מוכח דההיתר דשבות דשבות במקום מצוה אינו הותרה, דאל"כ אין כאן חטא. וכבר העיר כן בס' מלכים אומניך, שבות דשבות פ"ו, הע' טז.

סיכום: לכתחילה יש לתקן הכל מע"ש כדי שלא יצטרך לבוא לידי אמירה לנכרי. אבל בדיעבד ואין עכשיו דרך היתר6, התירו שבות דשבות במקום מצוה אפילו אם פשע. וה"ה בשבות ממש לצורך מצוה מילה. ומ"מ אם האמירה היא בשביל שאחרים יקיימו המצוה, והם פשעו בכך שלא הכינו מע"ש "אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך".

1) וקשה לומר שהמקור היחיד הוא הדיוק בדברי הרא"ש הנ"ל, שהרי הרא"ש לא התיר בהדיא שבות דשבות במקום מצוה בשום מקום. ובשבת (פי"ט ס"ב) התיר בהדיא רק לצורך מצות מילה שלזה יש מקור מפורש בגמ' (עירובין סז, ב). והוא אזיל בשיטת הרי"ף שגם הוא (סוף פי"ט דשבת) לא התיר בהדיא אלא לצורך מצות מילה. וא"כ אפשר דהרא"ש ס"ל דלצורך טבילת מצוה אין להתיר שבות דשבות, ועל כן ודאי שתתיר קליעתה מבעוד יום כי אין לה היתר ע"י נכרי. אבל לשיטת הרמב"ם ששבות דשבות הותר גם לצורך שאר מצות, וכן קיי"ל בשו"ע סי' שז, מהיכי תיתי שההיתר הוא רק בדיעבד? ומדברי רבינו מבואר שהוא דין מוסכם.

2) ומה שהמחבר (שו"ע סי' שלא ס"ו) באמת השמיט תיבת שכח, פשוט למעיין שם.

3) שכתב שמותר לומר לגוי גם ב"שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת". והוכיח מזה הכתב סופר דאפילו בפשע מותר. אבל דבר זה אי שכחה הוי פשיעה שנוי במחלוקת עי' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמח וש"נ. ובכל אופן מסיום דברי הרמב"ם שם: "כללו של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה", מוכח דתנאי היחיד להתיר שבות דשבות הוא שיהא צריך לזה כדי לעשות מצוה בזמנה. וא"כ אפי' פשע מותר.

4) ולמדו פרט זה מהעבודא דההיא ינוקא דמהלשון שם: "אמר להו רבה . . ניימרו ליה לנכרי ליתי ליה" משמע דמאחר שהיה צורך מצוה לא הקפידו שהאומר לנכרי יהיה אבי הבן דוקא. ומ"מ אין זה בכלל חטא כדי שיזכה חבריך כיון דשפיכת המים לא היה בפשיעה. וזהו מה שמסיים באו"ז שם "הכא נמי מצוה ואיכא אונס".

5) כן משמע מהלשון: "וצ"ע .. ונ"ל". ועוד, המג"א תמיד מביא את דברי האור זרוע מתוך הד"מ וכיו"ב, והראבי"ה מביא מתוך המרדכי והגהות אשר"י, הרי שלא היו ספרים אלו לפניו.

6) ואם יש דרך היתר רק בדוחק, ראה במנח"י ח"ג סי' כג. ויש להאריך בזה, ועוד חזון למועד.