בשו"ע אדה"ז סי' קפח סעי' י "בחולו של מועד וראש חודש וראש השנה אם לא נזכר [ששכח לומר יעלה ויבוא] עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר מפני שבהמ"ז בימים אלו היא רשות שאם רוצה אוכל פירות וכיוצא בהם כדי שלא יתענה. ובר"ה יש מתירין אפי' להתענות ואף לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש. משא"כ בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו בהמ"ז שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביו"ט (שקובעים עליו סעודה) שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם (ומיני לחמים שאין קובעין עליהם סעודה צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה)".

ובהגהת מהרי"ל (על הגליון) "שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום".

והנה בספר תהלה לדוד (סי' רמט אות ג) כתב: "דלפי הטעם שכתב בהג"ה בשו"ע של הרב ז"ל בסי' קפח סעי' י שיוצא בפת הבאה בכיסנין שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום, א"כ אפילו בדייסא (תבשיל העשוי מחמשת המינין) למה לא יצא ידי סעודת שבת". אמנם הגרא"ח נאה בקצות השלחן (פסקי הסידור אות קלב) כתב: "ומיהו נראה דהיינו דוקא בפת הבא בכיסנין דשם לחם עליהם, שאם קבע עליהם מברך המוציא לחם, אבל בלאקשין וקרעפליך וכיוצא, שאפילו אכל כדי שביעה אינו מברך המוציא, ואם בירך המוציא לא יצא דאין שם לחם עליהם כלל, אינו יוצא בהן ידי חובת סעודת שבת ויו"ט".

וראיתי בספר קיצור הל' שבת משו"ע אדה"ז במילואים לסי' רעד (עמ' עג) שכתב ע"ד הקצות השולחן: "דבריו הם לפי מה שהבין בדעת אדה"ז דאכתי ס"ל דבעינן לחם דוקא אלא שחידש שגם מיני מאפה שנחשבים לחם רק ע"י קביעות סעודה אפשר לצאת בהם יד"ח סעודה אף באכילת פחות מכשיעור קביעות שעכ"פ שם לחם על זה אבל כל שאין עליהם שם לחם אין יוצאים בהם כלל . . אלא שמלשון הגהת מהרי"ל אחי רבינו הנ"ל לא נראה כן שהרי הסביר טעמו וסברתו משום שגם בברכת מעין ג' יש הזכרת שבת . . ולסברא זו לכאורה מה לי מיני מאפה שיש עליהם תורת לחם ומה לי מיני מזונות שאין עליהם תורת לחם שהרי על אלו כמו אלו מברכים מעין ג' שיש בה הזכרת קדושת שבת", ע"ש.

ולענ"ד נראה לתרץ דעת הקצות השולחן, דזה שכתב בהגהת מהרי"ל "שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום" אין כוונתו ליתן טעם וסברא להא דיכולים לצאת גם בפחות משיעור קביעות סעודה, אלא כוונתו לבאר ולתרץ איך אפשר לומר כן דלכאורה בגמ' מוכח דאינו כן, וע"ז מתרץ "שהרי גם" כו'.

דהנה בגמ' ברכות (מט, ב) "א"ר אידי בר אבין א"ר עמרם א"ר נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה מחזירין אותו, בברכת המזון אין מחזירין אותו. אמר לי' רב אבין לרב עמרם מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון אמר לי' אף לדידי קשיא לי ושאילתי' לרב נחמן ואמר לי . . נחזי אנן תפלה דחובה היא מחזירין אותו, ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין, אלא מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל הכי נמי דאי טעי הדר אמר לי' אין דאמר רבי שילא אמר רב טעה חוזר לראש".

ובתוס' שם (ד"ה 'אי בעי אכיל') דהכי פירושו, בראש חודש אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פת שחייבנו בברכת המזון אבל ביו"ט צריך לאכול פת, ע"ש.

הרי מבואר בגמ' הטעם דבשבת ויו"ט אם טעה חוזר, משום דלא סגי דלא אכיל והיינו שצריך לאכול פת המחייבו בברכת המזון ולכן הוי ברכת המזון חובה כמו תפלה דחובה היא. ואם נאמר דיכולים לצאת במיני לחמים שמברכין עליהם במ"מ הרי שוב לא הוי ברכת המזון חובה דיכול לצאת בברכת במ"מ ומעין ג' וא"כ מדוע אם טעה חוזר לראש?

וקושיא זו בא לתרץ בהגהת מהרי"ל. וכוונתו לומר, דאע"פ דאפשר לצאת במיני לחמים שמברכין עליהם במ"מ ומעין ג' ואינו חייב לברך בהמ"ז דוקא, אבל הרי "גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום". ונמצא דעכ"פ מחויב לברך ברכה אחרונה כזו שמזכיר בה מעין המאורע, רק שבבחירתו לאכול לחם שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז או לחם שמברכין עליו במ"מ ומעין ג', ועל שניהם יתחייב ברכה אחרונה שיש בה מעין המאורע. ולכן אם טעה חוזר לראש, משום דברכה אחרונה עם הזכרת מעין המאורע היא חובה כמו תפלה דחובה היא, כיון דלא סגי בלאו הכי דהרי מחויב לאכול לחם.

ומדוייק כן בדברי הרשב"א בחידושיו (ברכות שם) "דברכת המזון (בר"ח) דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו פירוש לאו למימרא דלא אכיל כלל, דראש חודש נמי אסור בתענית אלא דאי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימא דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע", ע"ש.

ולא נוגע כאן אם מחוייב לברך בהמ"ז דוקא, אלא העיקר הוא אם מחויב לברך ברכה אחרונה כזו שיזכיר בה מעין המאורע, ודו"ק.