בשו"ע אדה"ז סי' תעב סי"ג: "כל מי שפטור מהסיבה ומיסב הרי זה נקרא הדיוט". ויש לברר על מי קאי, דהנה בסעיפים שלפנ"ז הוזכרו ג' שאינם חייבים להסב: א) אבל שלא נהג אבילות קודם הפסח (ס"ד), ב) אשה (ריש ס"י), ג) תלמיד האוכל לפני רבו (סי"א). ויש לעיין אם שייך לומר עליהם "פטור מהסיבה ומיסב נקרא הדיוט".

דהנה בנוגע לאבל שלא נהג אבילות קודם הפסח, ראיתי מי שכתב (יגדיל תורה נ.י. כב עמ' תר) בפשיטות, דממ"ש אדה"ז "נוהגין שלא להסב בליל פסח לפי שחושבין הסיבה זו כדברים שבצינעא שהוא נוהג אותם ברגל", מובן שאסור הוא להסב (שהרי מחויב הוא להתנהג באבילות בדברים שבצינעא), וא"כ אינו מתאים לומר עליו "הפטור מהסיבה", דמשמעות לשון זה הוא שנפטר מהסיבה, ואעפ"כ מותר לו להסב, וכאן הרי הוא אסור בהסיבה.

ונראה לי דלא דק, ובהקדים בירור בדין הסיבה אצל אבל, דהנה בסעיף ג' כ' אדה"ז "מי שהוא אבל אפי' על אביו ואמו חייב להסב ואינו רשאי למנוע מלהסב מחמת האבילות, שהרי משעברו שבעה רשאי הוא להסב על מטתו אפי' בחול, שאינו חייב בכפיית המטה אלא תוך שבעה".

מכאן מובן דהטעם שהי' מקום לומר שיש לאבל למנוע מלהסב הוא מצד חיוב האבל בכפיית המטה, ולכן כאשר עברו ז' ומותר בזקיפת המטה, שוב אין סיבה למנוע מהסיבה, וממילא מחוייב הוא בהסיבה כשאר כל אדם.

אלא שלפי זה צ"ע בלשונו בסעיף ד' שכתב ד"אם לא נהג אבילות כלל קודם הפסח..נוהגין שלא להסב בליל פסח", ולכאו' למה תלה הדבר באם "נהג אבילות", הרי אם לא בטל ממנו אבלות שבעה ה"ה מחויב בכפית המטה, וא"כ הול"ל שאסור לו להסב.

ויובן זה בהקדים מה שצ"ע לכאו' בהמשך דברי אדה"ז שכתב הא דנוהגין באבילות כנ"ל שלא להסב "לפי שחושבין הסיבה זו כדברים שבצינעא שהוא נוהג אותם ברגל כמו שנת' ביו"ד שם", וכוונתו בפשטות דאם הי' מניעת ההסיבה כדברים שבפרהסי' אזי הי' מחוייב בהסיבה שהרי בשבת ויו"ט אסור להתנהג באבילות בפרהסיא כמ"ש ביו"ד סי' ת'.

אלא שצ"ע שהרי ביו"ד שם מבואר דכפיית המטה הוא מהדברים שבפרהסיא שאין האבל עושה אותם בשבת, וא"כ מכיון שמניעת ההסיבה הוא מטעם כפיית המטה, א"כ גם תוך ז' הי' צ"ל מחוייב בהסיבה, דאם ימנע עצמו יהי' נוהג אבילות בפרהסיא, ולמה כתב אדה"ז שהוא כדברים שבצינעא, ואשר לכן נהגו שלא להסב (ראה בספר הלכות ליל הסדר שעמד ע"ז ונשאר בצ"ע).

ונ"ל הסברת הדברים, דהנה דין כפיית המטה הוא חיוב לעשות פעולה של שינוי - כפיית המטה שע"ע היתה צרופה כרגילתו, וכמובן שהשינוי מהרגיל הוא דבר הניכר, ולכן נכלל בדברים שבפרהסיא, משא"כ הסיבה (ובפרט בזה"ז שאין דרכינו להסב בששאר ימות השנה), הרי מניעת ההסיבה - בשב ואל תעשה - אינו אלא כהנהגתו הרגילה במשך כל השנה, ובזה שהוא מונע את עצמו מלהסב אינו ניכר כ"כ אבילתו.

ואולי יש לדמותו לת"ת דנחשב לדברים שבצינעא (יו"ד שם) וביאר הלבוש מפני שאף אם לא ילמד אינו ניכר שמשום אבילות אינו לומד,ולכאורה כוונתו לומר, שהגם שיש עליו חיוב לימוד התורה כמו שיש חיוב להסב, מ"מ אינו ניכר כ"כ בהעדרו.

ויתירה מזו, בדין כפיית המטה ביארו הרמב"ן והריטב"א דנחשב לדברים שבפרהסיא מכיון שדרך המטות להיות מונחות שם לעיני הכל ורואים אותם כפויות. וא"כ ההסיבה שאינה אלא בזמן האכילה ובפשטות אינו לעיני הכל, ממילא אין לכללו בדברים שבפרהסיא.

[ובני ביתו אינם נקראים "פרהסיא" (עיין בנטעי גבריאל הל' אבילות ח"א שמציין לכמה אחרונים הדנים בזה)].

ובאמת צ"ב מהו גדר דברים שבצינעא ובפרהסיא. וראה מ"ש באשל אברהם (בוטשטאט) או"ח סי' תקנ"א: "כעת לא מצאתי להדיא מהו גבול פרהסיא בזה . . גם נראה שהגבול בזה שמה שסגנון שלו להיות בפרהסיא ע"פ הרוב תמיד הוא בסגנון פרהסיא, ומה שסגנון שלו ע"פ הרוב שלא בפרהסיא אין להקל גם כשהוא בפרהסיא".

והנה בשו"ע סי' ת' פסק דנעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה הם מהדברים שבפרהסיא ולפי דברי הא"א מובנים הדברים, שהרי נעילת הסנדל ועטיפת הראש "סגנונם" שלובשים אותם גם בחוץ וגם בפנים, וגם כפיית המטה כנ"ל מהראשונים הוא מסגנון הדברים שניכר לחוץ, משא"כ רחיצה ותשה"מ הם מהדברים שבצינעא - כמו שנפסק בשו"ע שם, שהרי דברים אלו הם בצינעא ממש.

ולפי"ז י"ל דהסיבה שונה מהדברים הנזכרים לעיל בסגנון דברים שבפרהסיא, שהרי אינו מהדברים הנעשים בחוץ וברבים כנעילת הסנדל וכו'.

ולאידך גיסא, אינו ממש בדומה לרחיצה ותשה"מ שהם בצינעא ממש.

ואולי לכן כתב אדה"ז שנוהגין שלא להסב, לפי שחושבין הסיבה זו כדברים שבצינעא, דמצד א' לא חייב להסב בכדי שלא תהי' אבילות בפרהסיא, שהרי אינו דומה להדברים שמפורש בהם שהם בסגנון "פרהסיא", ולאידך גיסא לא קבע שהוא מדברים שבצינעא, שהרי אינו בדומה ממש לדברים שבצינעא כנ"ל.

ולפי כל הנ"ל מתאים לומר על האבל שהוא פטור מהסיבה, ובכל זאת אינו אסור בהסיבה (דאם הי' מהדברים שבצינעה ממש הרי אסור להקל בזה).

ואולי לכן אמרו דאם מיסב נק' הדיוט, שהרי בזה שהוא מיסב ה"ה אומר שאינו מוכן למנוע את עצמו מהסיבה, הגם שבמצב שלו נתקבל המנהג שלא להסב דהוי כדברים שבצינעה, ולכן נקרא הדיוט.

ובפרטיות יותר הנה התואר הדיוט שנתנו רז"ל שקו"ט האחרונים בפירושו (ראה אנצקלופדי' תלמודית כרך כ"ח בערכו) יש שכתבו שנק' כן לפי שמוסיף על התורה ועל התלמיד, ויש שכתבו משום שנראה כיוהרא, יש שכתבו מפני שעושה דבר שאין בו תועלת, ויש שכתבו מפני שהוא חומרא המביא לידי קולא.

ואולי י"ל דאין כאן מחלוקת, וכמה פירושים ואופנים יש בדבר, ובנוגע לנדו"ד הרי באבל המיסב אין לומר שהוא משום יוהרא, שהרי להסוברים שנק' הדיוט משום יוהרא, דעתם דהוא דוקא אם מתנהג כן בפרהסיא, והרי הסיבה היא כדברים שבצינעא, כנ"ל.

ובאנציקולפדי' תלמודית מציין שכמה אחרונים דעתם דהפטור מלהסב, הרי אם אעפ"כ מיסב ה"ה עושה דבר שאין בו תועלת ואין בזה גדר מצוה, וגם וי"ל שבנדו"ד ע"י החומרא בדיני הסיבה הרי זה מביא לידי קולא וזלזול בדיני אבלות.

* * *

והנה בנוגע למעשה כתב אדה"ז (ס"י) אשה בין נשואה בין אלמנה וגרושה אינה צריכה הסיבה לפי שאין דרך הנשים להסב, ואין זה דרך חירות להן, ואם היא חשובה ודרכה להסב צריכה הסיבה, וכל הנשים שלנו נקראות חשובות ואעפ"כ לא נהגו להסב לפי שי"א שבזה"ז אין צריך להסב כלל כיון שאף בשאר ימות השנה אין רגילות להסב כלל בארצות הללו אלא אף המלכים והגדולים יושבין כדרכן ועל דבריהן סומכות הנשים עכשיו שלא להסב.

ולכאורה אינו מתאים לומר על האשה הרוצה להסב שנקראת הדיוט, שהרי מעיקר הדין הי' לנו לחייב אותה בהסיבה כמו האנשים אלא שסמכו על שיטת ראב"י, וכתוב בפרמ"ג (א"א סק"ו) דאם יש דעות שצריך לעשות כך ומחמיר אע"ג להלכה פטור אין נקרא הדיוט משא"כ כשאין שום דיעה נקרא הדיוט [וראה גם מש"כ אדה"ז בסי' לב ס"ח דאם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם נוהג בה לסייג ולגדר שלא יבא לידי איסור אינו נק' הדיוט].

וא"כ בנדו"ד שהאשה אינה סומכת על שיטת הראבי"ה כ"א על שאר הפוסקים (והרי הראבי"ה יחיד הוא נגד כל הפוסקים) שפיר אפ"ל שיש בזה הידור מצוה ולמה תקרא הדיוטת?

[וראה מ"ש בספר מכתב סופר להגר"ש סופר (בדשרות להגש"פ ד"ה קדש) שאמו - אשתו של החת"ס ובתו של הגרעק"א - היתה נוהגת להסב בפני בעלה והוא הי' מדקדק שיהי' מוכן לה ספסל מיוחד ראוי להסיבה.]

ואולי י"ל בכמה אופנים, ובהקדים קושיא שכבר עמדו ע"ז כו"כ איך להתאים מ"ש בסי"ב דשפחות העבריות צריכות הסיבה עם מ"ש בס"י, דהנשים סמכו על ראבי"ה שלא להסב.

וכתב בזה הרב ש.מ. בקובץ 'הערות וביאורים' (גליון רלד אות ח') דבסי"ב לא נחית אדה"ז אלא לומר לך דמצד שהם שפחות אין לפטרן מהסיבה, ודינן כדין שאר הנשים, אבל ממנהגא לא איירי, וסמך רבינו בזה על מ"ש לפני זה בס"י.

ובסגנון אחר קצת בס"י לא הסתפק אדה"ז בהבאת המנהג למעשה, כ"א מביא עיקרי הדינים כמו שמופיע בפוסקים (דהנשים שלנו נק' חשובות וחייבים להסב) ורק אח"כ מביא דברי הרמ"א (שכתב שסמכו על ראבי"ה). ולכן מתאים שבסי"ב שפיר אפשר לומר דשפחות חייבות בהסיבה, דעדיין מתייחס הוא לעיקר הדין שהביא בס"י.

ובסגנון זה י"ל יתרה מזה, בנוגע לתחילת הסעיף שכתב "אשה . . אינה צריכה הסיבה", הגם שכיום "כל הנשים שלנו נקראות חשובות", מ"מ אדה"ז מתייחס עדיין למקור הדברים כפי שמופיע בש"ס (פסחים קח, א) טוש"ע.

ולפי זה שפיר אפ"ל דמ"ש בסי"ב כל מי שפטור מהסיבה ומיסב נק' הדיוט, קאי על מקור הדין, שאשה אי"צ הסיבה, ובזמנים שאכן נהגו כך, הרי האשה המיסבת נקראת הדיוט, שהרי אין זה דרך חירות להן, ואין בזה שום תועלת, והנהגתה מעוררת תמי', ולכן נקראת הדיוט.

ובאו"א י"ל דקאי על אשה שקבעה הנהגתה לסמוך על הראבי"ה, ולכן פוטרת עצמה מהסיבה, אולם מזמן לזמן רוצה גם להסב, ע"ז אמרינן דנקראת הדיוטת, שהרי אין בזה שום תועלת, ואדרבה מקלקלת עצמה בזה, שהרי ממנ"פ, אם סומכת על ראבי"ה הרי אין שום ענין בהסיבתה, ואם אינה סומכת הרי היא חייבת בכל דיני הסיבה לכל פרטי'.

[דא"ג, אולי יש לתרץ קושיא הידוע, שהרי היום שהנשים נקראות חשובות א"כ לכאו' חיוב ההסיבה הוא בשוה בין לאנשים בין לנשים, וא"כ למה התירו רק להנשים להתנהג כראבי"ה ולא האנשים.

וי"ל שחיוב ההסיבה להאנשים נקבע ע"י חז"ל מעיקרא בלא תנאי אם כך הוא דרכם או לא, ולכן נשמר הדבר נצחי בלי התחשבות בשינוי הזמנים עד להיום, הגם שאינו מדרכנו להסב בשעת אכילה, משא"כ הנשים הרי מלכתחילה לא חייבו אותם חז"ל בהסיבה כ"א אשה חשובה, מכיון שדרכה בכך, לכן חייבו אותה בהסיבה, נמצא דכל חיוב ההסיבה אצל אשה חשובה, תלוי' בזה שדרכה בכך, וא"כ אין לך אלא חידושו, ולכן בזמנינו שכבר אין זה מדרכם ממילא נפלה מהם חיוב ההסיבה, שלא כאנשים שמלכתחילה לא היתה החיוב תלוי' בדרכם או לא].

* * *

והנה בנוגע לתלמיד היושב לפני רבו כתב אדה"ז (בסי"א): "פי' אינו רבו מובהק אינו רשאי להסב בפניו משום מורא וכבוד הרב, אא"כ נתן לו הרב רשות להסב בפניו שאז חייב הוא להסב ואין חיוב על הרב ליתן רשות לתלמידו להסב בפניו אלא אם רוצה למחול על כבודו וליתן לו רשות להסב הרשות בידו".

ולכאו' אינו מתאים לומר על התלמיד שהוא "פטור מהסיבה ומיסב" דהרי הוא אסור בהסיבה משום מורא וכבוד הרב.

והנה אדה"ז שינה מלשון הטוש"ע שכתבו תלמיד לפני רבו אי"צ הסיבה דלשון אי"צ משמע דאינו מחוייב אבל מותר לו (וכן הביא הדרכי משה (סק"ג) בשם מהרי"ב דדוקא אי"צ אבל אם ירצה יכול להסב וכתב עוד דמסתמא שרי ואינו אסור אלא כשמוחה בו רבו), ולפ"ז מתאים לומר על תלמיד זה שהוא "פטור" מהסיבה.

אלא שהדרכי משה עצמו חלק על מהרי"ב הנ"ל, וכתב דלא שרי אלא ברשות רבו, ובאריכות יותר כותב המהרש"ל (הובא בדרישה סק"ו) דאי"צ לאו דוקא אלא לישנא דגמ' נקט דמסיק "אמר אביי כי הוינן בר מר הוי זגינן אברכי מהדדי כי אתינן לבי ר' יוסף אמר לן לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים, ושם אמר לא צריכיתו לאפוקי ממה שהיו נוהגין בבי מר, אבל באמת הוא אסור מפני מורא רבך", ונ"ל דזה בזה תליא כשאי"צ לקיים מצות הסיבה ממילא אסור משום מורא רבך וכו', ולכך לא אמר ר' יוסף אנא לא צריכיתו וכו', אלא א"כ יתן לו רבו רשות משמע דאסור בלא רשות וק"ל, ועד"ז כתב הכא. ולפי שיטתם כתב אדה"ז כאן "ואינו רשאי" וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אפשר לומר עליו "פטור מהסיבה".

והנה בערוך השולחן כתב דהכוונה היא על תלמיד שנתן לו רבו רשות שאז אם ירצה יכול להסב אבל אינו מחוייב, אבל אדה"ז כתב כאן דאם נתן לו רבו רשות, אז הוא חייב להסב.

ואולי י"ל, שיצוייר דבר זה לדעת אדה"ז בתלמיד המבקש רשות מרבו כדי להביא עצמו לידי חיוב, והיינו דבעצם הוא פטור מהסיבה אלא שמביא עצמו לידי חיוב, ולכן מיסב, הרי זה נקרא הדיוט שהרי כאשר הוא לפני רבו, אין לו שום חיוב ואין בזה הידור מצוה לבקש ולהשתדל להיות חייב, כדמוכח מזה שאדה"ז ממשיך שאין שום חיוב על הרב לתת רשות לתלמידו, שהרי במקרה כזה שיושב לפני רבו וחייב במוראו וכבודו, לא תיקנו לכתחילה חיוב הסבה, ואדרבה ה"ה מזלזל בכבוד רבו בבקשתו כו'.

והנה לבאר סי"ג באופן פשוט יותר י"ל, ע"פ עיון במקור הדברים והוא בט"ז בסי' תעב סק"י ואלו דבריו: "נ"ל בכ"מ שנזכר שאי"צ להסב יש איסור להסב כדאיתא לענין סוכה, דכל הפטור מן הדבר ועושה נק' הדיוט, וכן מצאתי ברש"ל".

והיינו, שבנוגע לדין הסיבה ביאר הט"ז לכתחילה כוונתו דאם אי"צ להסב יש איסור להסב, והוסיף להשוות ענין זה דכל הפטור מן הדבר ועושה נק' נהדיוט, והיינו שלדעתו הטעם שקוראים אותו הדיוט, הוא משום שיש כאן איסור בזה שעושה, וכ"כ הח"י כאן (סק"י) "דמותר להחמיר היכא דליכא צד איסור", הא אם יש צד איסור - נק' הדיוט.

א"כ שפיר אפ"ל דקאי על אבל הרוצה להסב, דיש כאן צד איסור מצד דיני אבילות, וגם תלמיד לפני רבו נק' הדיוט, דיש כאן צד איסור של מורא רבך.

אלא שיש לעיין בשיטת אדה"ז בפירוש שם הדיוט.

דהנה בסי' לב כתב בשוה"ג על התיבות "מפני שכל הפטור מן הדבר כו', ירושלמי . . דמתכוין להראות חסידותו לבני אדם. הרי משמע דגם אם ליכא צד איסור וכו', הרי מצד הנהגתו שמראה חסידותו כו' ה"ז נק' הדיוט.

הרי משמע דאם ליכא צד איסור כו', הרי מצד הנהגתו שמראה חסידותו וכו' ה"ז נק' הדיוט.