בשו"ע רבינו סימן ח' סכ"ו כותב אדה"ז 'מי שהיה לבוש טלית ונפלה ממנו כשיחזור ויתעטף בה צריך לחזור ולברך כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו'.

ובגליון א'כג ביארתי שחיוב הברכה ב'נפלה טליתו' אינו מצד היסח הדעת, כי אם שעצם הסרת הטלית ממנו שלא ברצונו הוי הפסק בהמצוה, ולכן חייב בברכה כשיחזור וילבשנו, גם אם לא הסיח דעתו מהטלית בשעת הנפילה, ושם הוכחתי ענין זה מכמה פוסקים עיי"ש.

אולם עדיין יש מקום לעיון, דהנה בדין זה של 'נפלה טליתו שלא מדעתו' ישנו שני אופנים, אופן א' הוא שהטלית נפלה ממנו פתאום, והוא לא הרגיש בזה, אלא שדעתו הכללית היתה להיות לבוש ועטוף בטלית כל משך התפלה (ובמילא אם יפול ממנו באמצע התפלה ודאי יחזור וילבשנו). ואופן ב' הוא שהאדם ידע והרגיש בהשמטת הטלית ממנו, ומכיון שמאיזה סיבה לא היה ביכולתו למנוע השמטת הטלית כולו, לכן חשב בדעתו בשעת מעשה שיחזור וילבשנו מיד.

[דוגמא פשוטה להמרגיש בהשמטת טליתו הוא בשעת הגבהת התורה דלפעמים מתחיל הטלית לישמט ומרגיש בהשמטתו, ואין באפשרותו להחזיק בו דידיו אוחזים בהספר תורה, ובמילא חושב בדעתו דהטלית אכן יפול ועוד מעט כאשר ידיו יהיו פנויים להגביהו יחזור ללבשו]

והנה כאן בהלכות ציצית סתם אדה"ז וכתב "כיון שנפלה שלא מדעתו לכן אינו מועיל כלום מה שדעתו שיחזור וילבשנו", ואפשר לפרש כוונתו במ"ש "דעתו שיחזור וילבשנו" כאופן א' הנ"ל, דדעתו הכללית לחזור וללבשו אינו מועיל (מכיון שעצם הנפילה שלא מדעתו הוי הפסק כנ"ל), ואפשר לפרש כוונתו כאופן ב' הנ"ל, שגם דעתו וכוונתו בשעת מעשה הנפילה אינו מועיל (מכיון שעצם הנפילה שלא מדעתו הוי הפסק כנ"ל).

אולם בהלכות תפילין חילק אדה"ז בין שני האופנים שנזכרו לעיל, ויש לעיין אם יש ללמוד הדין אצל ציצית מהדין אצל תפילין, וכדלקמן.

דהנה בסימן כה (ס"לא) כותב אדה"ז "אם נשמטו התפילין ממקום הנחתן . . וממשמש בהן להחזירן למקומן צריך לחזור ולברך עליהן דכיון שנשמטו שלא מדעתו אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן . . אבל אם הוא בעצמו הזיזן ממקומן והיה בדעתו לחזור ולהניחן על מקומן מיד ומחזירן על מקומן מיד א"צ לחזור ולברך".

וממשיך בסל"ב, "עכשיו נהגו העולם שאפילו אם נשמטו התפילין ממקומן שלא בכוונה ומחזירן למקומן אעפ"כ אין מברכין עליהם. ויש שנתנו טעם למנהגם שלא הצריכו לחזור ולברך אלא בלובש תפילין כל היום ונשמטו ממקומן שלא בשעת התפלה שלא היה דעתו עליהן כלל אבל אנו שאין לובשין אותם אלא בשעת התפלה ואז מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת להחזירן מיד למקומן שכבר נתבאר דאינו צריך לחזור ולברך".

והנה בביאור 'מנהג העולם' (שלא לברך כשנשמטו התפילין) הוסיף אדה"ז חידוש שלא מצאתי כתוב בשאר האחרונים, דהנה מקור הדברים הוא מהשל"ה (חולין, נר מצוה, ד"ה קבלתי) שכתב בנוגע לנשמטו התפילין ממקומן 'קבלתי ממהר"ש מלובלין, דבזמן הזה דאין מניחין תפילין אלא בשעת תפלה אין צריך לברך, כי בודאי כל זמן שעוסק בדבר שבקדושה אין זה נקרא מסיח דעתו מתפילין שגם הם דבר שבקדושה, ודינים אלו לא נאמרו אלא למי שלובש תפילין כל היום וכל משא ומתן שלו בתפילין אז הוי שפיר היסח הדעת, ועוד דלא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא בשחוק וקלות ראש כמ"ש הטור סימן מ"ד, ובודאי בבית הכנסת בשעת התפלה ליכא שחוק וקלות ראש, ע"כ.

ועל דברי השל"ה יש להקשות, הרי מבואר לעיל באריכות (בנוגע לנפלה טלית), דעצם ההסרה שלא מדעתו הוי הפסק גם אם לא הסיח דעתו, וא"כ הגם דבזה"ז אין היסח הדעת מ"מ עדיין יש כאן הפסק המחייבו בברכה מצד דאזדא לי' מצותי' ע"י שנשמט שלא ברצונו?

וי"ל שלכן מוסיף אדה"ז (מה שלא מצאתי כתוב בשאר האחרונים) 'והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן והוי ליה כמזיזן בעצמו ממקומן על מנת להחזירן מיד למקומן שכבר נתבאר דאינו צריך לחזור ולברך', והיינו שאדה"ז מוסיף כאן דאכן אינו מספיק בזה שאין כאן היסח הדעת אלא צריכים גם לתרץ איך שאין כאן הפסק בהמצוה, ולכן ממשיך דהוא מרגיש בהשמטתן והמרגיש הוי כמזיזן בעצמו (בכוונה לחזור ולהניחן במקומן), ואינו כנשמט שלא בדעתו, נמצא שלא נפסקה המצוה, ולכן (נהגו העולם ש)אין מברכין עוה"פ.

ונראה דעת אדה"ז בביאור השל"ה, דכללות סברא זו שבזה"ז מסתמא דעתו על התפילין מסייע לנו לומר שהוא מרגיש בהשמטתן, משא"כ בהזמנים שלבשו תפילין כל היום וא"כ עיקר הקפידה הי' רק שלא בשחוק וקלות ראש ולא הי' דעתם על התפילין ובמילא לא שמו לב כ"כ ולא הרגישו בהשמטתן[1].

נמצא דהגם שכתב בסל"א כ' בנשמטו התפילין שלא מדעתו ד'אינו מועיל כלום מה שבדעתו לחזור ולהניחן על מקומן', והמשמעות הוא דחייב לברך הגם שדעתו הכללית או דעתו בשעת מעשה הי' לחזור ולהניחו במקומו, מ"מ מנהג העולם הוא לחדש ולומר, דדוקא אם לא הרגיש בהשמטתן אמרינן דנפסקה מצותו (ודעתו הכללית להיות לבוש בתפילין כל משך התפילה אינו מועיל), אולם אם הרגיש בהשמטתן (מכיון שדעתו הי' תמיד על התפילין) אזי הוי כמזיזן בעצמו ע"מ לחזור וללבשו מיד, ואינו בגדר נשמטה שלא מדעתו, ולכן אינו מברך.

והנה לכאורה יש מקום לדמות מילתא למילתא ולומר דהמרגיש בנפילת טליתו הוי דינו כהמרגיש בהשמטת התפילין, וכשם שבתפילין מנהג העולם הוא שלא לברך מכיון שהמרגיש הוי כמזיזן בעצמו, א"כ גם בטלית אין לברך.

אולם לאידך גיסא יש מקום לומר דמכיון שאדה"ז לא הביא סברא זו אצל טלית, הרי זה סימן שלדעתו סברא זו שייכת לתפילין דוקא ולא לטלית.

יתרה מזו, גם אצל תפילין יש מקום לומר דאדה"ז כתב סברא זו רק כדי ליישב וללמד זכות על מנהג העולם בתפילין, ומעיקר הדין לא ס"ל הכי, ולכן אצל טלית שלא נקבע מנהג העולם בזה (שלא לברך) לא הביא סברא זו, רק כתב סתם שבכל אופן שנפלה טליתו (בין הרגיש ובין לא הרגיש) חייב הוא לברך כשלובשן עוה"פ, ודעתו הכללית וגם דעתו בשעת מעשה הנפילה אינם מועילים.

היוצא מדברינו, שהגם דבנפלה טליתו ולא הרגיש נראה דעת אדה"ז לחייבו בברכה גם כאשר הי' לבוש בט"ק (כמשנ"ת בגליון הנ"ל), מ"מ אם הרגיש בנפילתו אין הכרח לומר שאדה"ז מחייבו בברכה דאולי אמרינן גם בכה"ג המרגיש הוי כמזיזן בעצמו[2].