בגליון הקודם (עמ' 86) כותב הרב וו.ר. שי' בענין השאלה בדין מי שאכל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם וגם דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם, וכותב שבעל קצות השלחן מסתפק בזה והניח בצ"ע.

והנה הטעמים שמביא שם בבדי השלחן; א) שיכולים לגמור אכילת המין ז' כאן (במקום שני) ע"ש, הרי זה לא משנה ההלכה שהמין ז' טעון ברכה לאחריו במקומו וע"פ דין צריך לחזור למקומו לברך אחריו ובמילא נחשב שעדיין לא נעקר ממקומו, ומכיון שלפי ההלכה נחשב הוא שנשאר במקומו, לכאו' אינו צריך לברך עוד הפעם על הדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם.

ב) מה שרוצה לדייק מדין מי שהלך בתוך הסעודה לבית אחר ואוכל שם דברים שאינם טפלים לסעודה שאי"צ לברך עליהם שם, ורוצה להוכיח מזה שדוקא בפת שהפירות טפלים לברכה אחרונה ונפטרים בבהמ"ז, משא"כ בז' המינים שאין המשקה נפטר בברכה אחרונה שלהם ולכן אינם טפלים אליהם וצריך לברך עליהם שנית. הרי אין זה דמיון כלל דהכא הרי אכל הדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם ביחד עם הדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם במקום הראשון, ואילו התם מיירי שאוכל הדברים שאינם טפלים לסעודה במקום השני. ולכן אין להוכיח מהתם לנידון דידן.

ומסתבר שכיון שהוא עדיין לא עקר ממקומו הא' אינו צריך לברך שנית על הדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם, בין אם אוכלם במקום הב' או חוזר ואוכלם במקום הא'.

ומה שכתב הרב פ.ק. שי' "ולכאורה פשוט שצריך" הרי דיבר כמתנבא ולא השאיר פתחון פה לברר את דבריו.

ונוסף על הטעם שכתבתי שלא להצריך ברכה מכיון שלא עקר ממקומו, הרי כלל בהלכות ברכות "ספק ברכות להקל".

והרי בעל קצות השלחן לא פסק לכאן או לכאן והוא מסתפק ומניח בצ"ע, והאם בשביל זה אין לנו רשות להשתדל ולמצוא נימוק וסברא מיוסד על פסק דין בש"ע להכריע בדבר?