א. בשו"ע או"ח סי' תרלו ס"א: "סוכה ישנה דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג כשרה ולבד שיחד בה דבר עתה בגופה לשם החג ואפילו בטפח על טפח כו' ואם עשאה לשם החג אפילו מתחילת השנה כשרה בלא חידוש" ע"כ.

ועיין במ"ב ס"'ק ד' שמה שצריך לחדש בה דבר היינו רק לכתחילה ולמצוה בעלמא כדי שלא יבואו להיתר אפילו עשאה מתחילה לשם דירה דאז פסול מדאורייתא. והנה מה שכותב המ"ב שמה שצריך לחדש בה דבר הוא רק לכתחילה, הוא דעת המ"א (והט"ז ונהר שלום והחיי אדם) ודלא כהבית יוסף דס"ל דלכל הפוסקים הוא לעיכובא.

והנה באמת הם ג' שיטות: א) הרי"ף והרמב"ם לא הביאו דין זה כלל ומשמע דס"ל דלא בעי שיחדש בה דבר וכן נראה דעת רש"י ד"ה והא היא וד"ה כשרה עי"ש. ב) הריטב"א והר"י כתבו דהא דבעי שיחדש בה דבר היינו לכתחילה. ג) והנה מתוס' ד"ה ואם שכתבו דסיפא דמתני' דאם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה אתיא אפילו לב"ה, לכאורה מבואר דס"ל דהדין דצריך לחדש בה דבר הוי לעיכובא דהא בסיפא דמתניתין לא כתוב דהוי לכתחילה אלא שהסוכה כשרה ואינה פסולה.

ועיין לשון רבינו סעיף א' "סוכה ישנה דהיינו שעשאה קודם שלשים יום שלפני החג כשרה ובלבד שיחדש בה לשם החג ואם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה אין צריך לחדש בה דבר, ע"כ. ומפשטות לשונו משמע שהוא מקבל דברי השו"ע כפשוטם שאם אינו מחדש בו דבר אינה כשירה.

ולכאורה דעת רבינו בזה מיוסד על הא דהרמ"א אינו חולק על דברי המחבר א"כ משמע שגם הרמ"א סובר שאינו כשירה אם אינו מחדש בו דבר וכל זה שלא כדעת המ"א, ט"ז מ"ב, וש"פ.

ב. לשון המחבר הוא "ובלבד שיחדש בו דבר עתה בגופה לשם החג המילה "עתה" לא נמצא בדברי רבינו אלא הוא כותב סתם "ובלבד שיחדש דבר לשם החג". ומהמשך דברי המחבר שכותב המילה "עתה" משמע שצריך לחדש בה דבר בסמיכות לחג הסוכות דהיינו בתוך שלשים יום להחג. אבל מדברי רבינו שאינו מביא המלה "עתה" בזה בא רבינו לבאר שאינו צריך לחדש בה דבר "עתה" ז.א. בסמיכות לחג הסוכות אלא כל זמן הוא ראוי לחדש בה דבר.

ולכאורה דעת רבינו שמה שכותב המחבר "עתה" הוא לא דוקא.

ג. במ"ב ס"ק ז' ד"ה אפילו מתחילת השנה: "וסוכה העומדת משנה לשנה אף דמתחלה עשאה לשם החג כיון שעבר החג הרי בטלה העשיה וכמו שכתב המ"א בס' תרלח סק"ב: ואע"ג דכשרה היא שהרי נעשה מתחילה לשם צ"ל העשיה שהיתה לשם החג נבטלה וע"כ צריך לחדש בה דבר. ע"כ.

דין זה שכותב המ"ב הוא מהחיי אדם. ועיין שם במ"א סק"ז "ונ"ל דמי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ"מ אינה אסורה עד שיישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעברה מ"מ כשעבר החג בטלה קדושתה וצריך מעשה אחר שתחל קדושתה. והמ"ב נקט דעת החיי אדם שדין של המ"א שייך לדיננו.

והנה מהא דרבינו מביא הדין של המ"א בסי' תרלח ואינו מביא כאן בסי' תרל"ח בנוגע להחיוב של "צריך לחדש בו דבר", מוכח שהוא אינו סובר כהח"א וכהמ"ב אלא שהוא סובר שאינו צריך לחדש בו דבר בכל שנה.

והנראה לומר בזה שדעת רבינו שבסי' תרלח המדובר הוא בחלות קדושה על הסכך וסובר כרמ"א שחלות הקדושה על הסכך באה מישיבה בסוכה ובסיום החג מסתלקת הקדושה וע"כ צריך ישיבה חדשה בהסוכה לשנה הבאה כדי לחזר ולהביא חלות הקדושה להסכך. וכל זה אינו שייך להחיוב של "לחדש בו דבר" שאינו מביאה שום קדושה להסכך.

בטור סי' תרפ"ט "וטומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפי' מינו אינו מוציא".

ותמה עליו הב"י דאמאי לא הזכיר דגם את עצמו אינו מוציא כמ"ש בהל' תק"ש, וכ' הב"י: "ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב שם".

וידוע מה שרגילים ליישב בזה (עי' מקראי קדש הל' פורים סי' י"ד, וכן ראיתי באבנ"ז או"ח סי' תמ"ב (אלא שלא הביא זה מאדה"ז) וכ"כ (מעצמו) גם בצ"פ על הרמב"ם פ"ב מהל' שופר ה"ג, בביאור החילוק בין שופר לולב לענין זה, ועוד) ע"פ דיוק הל' בשו"ע אדה"ז שכ' (בריש סי' תקפ"ט): "מי שחציו עבד וחציו בן חורין צריך שיתקע לו בן חורין להוציאו אבל אינו יוצא בתקיעתו של עצמו לפי שצד חירות שבו נתחייב בתשע תקיעות שלימות בכשרותו ואם יתקע בעצמו תהא כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו חציה פסולה מחמת צד עבדות שבו", עכלה"ק. ומאריכות לשונו של רבינו הזקן מבואר דאין החיסרון בעצם מעשה התקיעה, דבעצם מעשה התקיעה שפיר הי' יכול לצאת ידי"ח, דהרי החצי בן חורין עושה המצוה, ואי"ז חיסרון מה שהח"ע עושה אתו ביחד.

ורק בתק"ש אמרינן דאף את עצמו אינו מוציא כי המצוה הוא השמיעה, וכשתוקע בעצמו הרי אינו יוצא במה ששומע תקיעה זו דהא התקיעה ששומע חצי' פסול (ועפ"ז ביאר בצ"פ שם (שהיארצייט שלו הי' היום ביום י"א אדר) שלא נאמר שח"ע וחב"ח אינו יכול להוציא א"ע בלולב וכיו"ב).

ועפ"ז שפיר חלוק דין מקרא מגילה מדין תק"ש, דבעצם כל מצוה שהמצוה מתקיימת ע"י עשייה שפיר יוצא בה הח"ע וחב"ח, שהרי העשייה שלו נחשבת עשייה מעלייא אף שהחצי עבד עושה עמו ביחד, והא דאינו יוצא בתק"ש הוא משום דבתק"ש המצוה הוא השמיעה, וכמו שאומרים בנוסח הברכה "לשמוע קול שופר", וכמבואר בשו"ע אדה"ז ובכ"מ. וכיון שאינו יוצא בתקיעתו אלא ע"י ששומע קול התקיעה היוצא מפיו, והתקיעה ששמוע חצי' פסול, לכן אינו מוציא את עצמו. משא"כ במגילה שהמצוה הוא "מקרא מגילה" (כמודגש בנוסח הברכה, וכמבואר בראשונים ובפוסקים שזהו החילוק (לכמה דיעות) בין אנשים ונשים וכו'), א"כ שפיר יוצא החצי בן חורין ע"י מעשה הקריאה שלו, אף שהחצי עבד קורא אתו ביחד.

והנה לפ"ז לכ' צ"ל בכוונת הב"י בקושייתו, שהק' אמאי לא כ' הטור דין זה גבי מקרא מגילה ג"כ, ונקט בפשטות דחד דינא להם, דזהו משום דסב"ל דלא כנ"ל, אלא דהא דחצי עבד וחצי בן חורין אינו יכול להוציא אפי' את עצמו בתק"ש זהו משום עצם מעשה התקיעה, דכיון שהמעשה נעשה ג"כ ע"י החצי עבד, לכן אי"ז מעשה מצוה ואינו יוצא בזה ידי חובת המצוה, ולפ"ז אין חילוק בין שופר למגילה [ולכ' לפ"ז צ"ל דמאי דנקטו כן בגמ' לענין שופר, ולא אמרו כן לגבי כל המצוות כמו לולב וסוכה וכו', היינו משום דבשאר המצוות אין בזה נ"מ, דבי"כ אינו יכול לצאת ידי"ח ע"י אחר (אף דאפ"ל נ"מ לענין ברכה, ןכן לענין ספיה"ע, ואכמ"ל).

יסוד בדא"פ לב' הסברות בענין המעשה של ח"ע וחב"ח

ולכ' מצינו מקור לב' הסברות בזה בראשונים, דהנה עי' בלקו"ש ח"י (ע' 267 הערה ד"ה וכאילו לומד כל הש"ס): ". . ובנידו"ד יש להביא ראי' מעונשין - דמרובה מדה טובה - דמלאכה שעשאוה שנים . . הלכה דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבין ודי בשיעור א' לשניהם - . . וגם בנידו"ד כאו"א בפנ"ע אינו יכול . ."[1].

והנה בסוף ההערה מביא מתבו"ש ס"ב סקנ"ב, ושם מיירי לענין היכא דשחטו הכשר והפסול בב"א, והביא מכמה מקומות בענין זה, ומהם מב' סוגיות בב"ק, כדלהלן.

והנה בב"ק נג, א איתא "דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב, בעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה, והתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע, לא קשיא הא בתם הא במועד. ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד, האי משלם פלגא והאי משלם פלגא, ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ואידך ריבעא מפסיד". והיינו דישנם ב' סברות בגמ' לענין שור שדחף את חבירו לבור, שהיזק נגרם ע"י השור והבור ביחד, אי אמרינן האי כולי' היזקא עביד והאי כולי' היזקא עביד, או דנחשב דכ"א מהם עשה חצי מההיזק.

וברש"י שם ד"ה אי קסבר: "אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור". ואח"כ בד"ה ואי קסבר "ואי קסבר הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם".

והיינו דלפרש"י ב' הצדדים בגמ' הם בכה"ג שמעשה של כ"א מהם הי' ביכלתו לגרום ההיזק בפנ"ע, אלא שלפועל עשאוה שניהם ביחד, ולפ"ז לכ' צ"ל דבח"ע וחב"ח, דהוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול, דהא כיון דהב"ח הוא רק חצי מהאדם ואינו יכול לעשות שום עשייה לבדו, הנה בזה יהי' הדין לכו"ע דהאי פלגא היזקא עביד והאי פלגא היזקא עביד ולא חשיב מעשה גמור לכ"א מהם.

[ומה שלגבי שבת אמרינן להיפך, דדוקא ע"י דכ"א אינו יכול חשיב מעשה גמור לכ"א מהם, ביארו באחרונים (עי' ב"אוצר" בשם אמרי הצבי ועוד) דגבי שבת אין דרך מלאכה להעשות ע"י שנים כשכ"א בלבדו יכול הוא, משא"כ בשאר דינים].

אבל עי' בשיטה בשם הרא"ה (ד"ה ואמאי קרוב לסופו): "ודייקינן ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כולי' היזקא עבד וכו' כלומר דשני מזיקין שהזיקו כאחד, אע"פ שלא הי' אותו נזק המגיע לניזק מהם נעשה אלא בסיוע שניהם, חשבינן לי' כאילו עבד כל חד כולי' היזקא". ומבואר דמפרש דהך סברא הוא גם בזה אינו יכול וזה אינו יכול.

והנה באמת אפ"ל דהך דהרא"ה אינו דומה לנידו"ד דח"ע וחצי בן חורין, דהא גבי ח"ע וחב"ח הוי זה אינו יכול וזה אינו יכול, וכנ"ל דכ"א בפנ"ע אינו יכול לגרום הך היזק (כיון שהוא רק חצי) וכנ"ל, משא"כ בשור שדחף את חבירו לבור, הרי לכו"ע מיירי לכ' דשניהם יכולים לגרום ההיזק בפנ"ע, ורק הפלוגתא הוא אם עשיית מעשה ההיזק בפועל הי' באופן כזה שגם בלעדי השני הי' מגיע הנזק להניזק.

אבל מצינו דגם בזה אינו יכול וזה אינו יכול ממש איכא הך סברא דהאי כולא היזקא עבד, דהנה עי' לעיל יג, א בתד"ה אי אליבא בא"ד "והכא ה"פ הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור לא משתלם מבעל השור אע"ג דס"ל האי כולא הזיקא עבד והאי כו' ופשיטא דאין גובה מבשרן כנגד אימוריהן ומאי קמ"ל רבי אבא", ומבואר לכ' מדבריהם דגם בגוונא דבשר ואימורים של הבהמה שהזיקו, דהוה בוודאי זה אינו יכול וזה אינו יכול, דכ"א מהם בפנ"ע אינו יכול להזיק, ומ"מ אמרינן דהאי כולי' היזקא עביד והאי כולי' היזקא עביד.

וכן הבין דברי התוס' בקצה"ח סי' כ"ה סקי"ב "ואכתי צ"ע לפי מה דמשמע מדברי התוס' פרק קמא דב"ק דף ו' ודף י"ג (ע"א ד"ה אנא) דלעולם אמרינן האי כולה היזקא עבד, והיינו משום דאמרינן דכיון דאילו היה אחד לבדו לא היה כאן היזק הוי כאילו כל אחד לבדו כולה היזקא עבד וכאילו הוא גומר כל ההיזק, ובעל כרחך צ"ל כן דהא גבי שור שדחף חבירו לבור או נפל לפניו מקול הכרייה דודאי אי לאו קול הכורה או השור שדחפו לא הוי נפל לבור הוי כאילו כל אחד גורם כל ההיזק, וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה דכאן נמי שייך דינא דר' נתן. וכן משמע מדברי הסמ"ע סימן ת"י ס"ק נ"ז דאפילו היכא דלא עביד כל ההיזק בלא חבריה נמי שייך דינא דר' נתן"

היוצא מזה דלכ' לדעת התוס' הנה גם בזה אינו יכול וזה א"י, וגם בכגון ח"ע וחב"ח ישנם ב' הסברות אי פלגא היזקא או כולא היזקא עביד (ומשמע דלפי האמת אמרינן דכ"א כולא היזקא עביד) ולפ"ז צ"ל דח"ע וחב"ח שעשה מעשה המצוה חשיב עשייה בשלימות לגבי החצי ב"ח ויצא ידי"ח בזה, וכסברת אדה"ז (דהחיסרון לענין שופר הוי דוקא מצד השמיעה), משא"כ לפרש"י יוצא דבשניהם אינם יכולים בפנ"ע, והתוצאה נגרמה רק בצירוף שניהם יחד, אז אמרינן דכ"א פלגא עביד, וצ"ל הדין דגם עצמו אינו מוציא דלא חשיב גם לגבי החצי ב"ח מעשה המצוה.

אלא דבאמת יש לדון בזה, דאפ"ל דח"ע וחב"ח הוי בדומה לזה יכול וזה יכול, דאף דהוי חצי בן חורין, הנה הכוונה בזה הוא דאדם זה הוא בן חורין וגם עבד, והב"ח יש בכוחו לעשות מעשה, אלא שא"א שלא יהי' ביחד עמו העבד, אבל לא חסר בה"אדם" דבחצי ב"ח, ועי' קידושין (ז, א) במקדש חצי אשה, דה"ק אי בעית למינסב אחריתי כו', וחשיב קידושין לחציה או לחציו אף דהוי הקידושין לאיש או לאשה בשלימות (ועי' בשו"ת רעק"א ) ואכמ"ל.

ובתבו"ש הביא ג"כ מפס"ד הרמב"ם מב"ק (י, ב) "ותו ליכא (דוגמאות למאי דתנן "הכשרתי במקצת נזקו") והא איכא הא דתניא: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ומת כולן פטורין, רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו"

וברש"י בד"ה שקירב מיתתו "ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפ' בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין (דף עח) ר' יהודה סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולה נפש משמע והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג".

והתבו"ש הביא מדברי הרמב"ם בזה (שפסק כחכמים והביא הפסוק דכל נפש), וכוונתו לכ' דאי היינו אומרים דהאי כולא עביד והאי כולא עביד, א"כ שפיר חשיב כל נפש. אבל לכ' יש לדחות ראי' זו, דהא בין ר"י ובין רבנן הא דרשי מייתורא ד"כל", וא"כ אפ"ל דבאמת ע"פ הלכה אמרינן דבכה"ג האי כולי' עביד והאי כולי' עביד, ומ"מ כיון דאייתור לן המלה "כל" לכן מוכרחים לדרוש מזה למיעוטי בכה"ג שבמציאות לא גרם כל המיתה מכיון שהיו אחרים אתו.

עכ"פ חזינן ב' סברות בענין זה אם שנים שעשו ביחד חשיב שכ"א עשה כל המעשה או חצי מהמעשה, וא"כ הי' אפ"ל דסברת הב"י הוא דחשיב דכ"א עשה רק חצי מהמעשה, ולכן מה דאמרינן בח"ע וחב"ח דגם א"ע אינו מוציא היינו משום דחסר בעיקר המעשה דתק"ש, ושפיר סב"ל דגם לענין מקרא מגילה הוא כן, דאף דהמצוה הוא הקריאה מ"מ אינו יוצא ידי"ח ע"י עצמו דלא הוי מעשה של מקרא מגילה וצריך לצאת ידי"ח מבן חורין אחר.

קושיא על ביאור אדה"ז מפס"דהרמ"א, וביאור דבמגילה יש גם חובת שמיעה

אמנם עפ"ז צלה"ב, שהרי רמ"א פסק (בס"ג) "הגה י"א דאפי' את עצמו אינו מוציא וצריך לשמוע מאחרים (ב"י)", והיינו דפסק להלכה כסברת הב"י בקושייתו דבאמת מגילה ושופר חד דינא להם לענין ח"ע וחב"ח. ולהנ"ל יהי' מהרמ"א ראי' דלא כביאור הנ"ל דאדה"ז, דהא לפמ"ש אדה"ז צ"ל חילוק בין שופר למגילה), וכנ"ל? והנה הלכות מגילה לאדה"ז לא הגיעו לידינו, אבל לכ' פשוט דלא מסתבר כלל דאדה"ז הי' פוסק בענין זה (לענין מגילה) דלא כסתימת הרמ"א שהסכימו עמו הנו"כ הט"ז והמ"א וכו', וא"כ צ"ע דאיך מתאים פסק זה, דגם לענין מגילה אמרינן דח"ע וחב"ח אף את עצמו אינו מוציא, עם סברת אדה"ז בהל' שופר דהחיסרון בשופר הוא מצד השמיעה?

אבל י"ל דהן קושיית הב"י (שהק' משופר למגילה) והן פסק הרמ"א א"ש אף לביאור אדה"ז, דהנה בגמ' מגילה יט, ב במשנה "הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן". והנה בכ"מ דכוללים חרש ביחד עם שוטה וקטן היינו משום דכולם אינם בני דעת, והיינו בחרש שאינו מדבר ואינו שומע, וכמ"ש בתוס' וראשונים שם, אבל חרש המדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו, וכיון דהך משנה מיירי ע"כ בחרש המדבר ואינו שומע (דהא קורא את המגילה), א"כ ק' אמאי קתני דחרש אינו מוציא?

לכן מבאר בגמ' שם דהך משנה קאי לר"י דסב"ל בברכות דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא (אבל לר' יוסי שחולק עליו שם, וסב"ל דיצא, א"כ גם במגילה יהי' הדין דחרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא במקרא מגילה.

והנה גבי ק"ש הדין הוא דאם קרא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא (בדיעבד), וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב ה"ח מהל' ק"ש, ועפ"ז צ"ל דהך משנה במגילה (דפוסל חרש, דאתי כמ"ד דקרא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא) הוא דלא כהילכתא.

והנה כ' הרמב"ם פ"א ה"ב מהל' מגילה "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא", וזהו הגירסא שלפנינו, וזה א"ש להנ"ל, דכיון דהך משנה הוא דלא כהילכתא, שפיר השמיט הרמב"ם "חרש".

אבל בכ"מ הביא גירסא שהרמב"ם פסל גם השומע מחרש, ותמה ע"ז מסוגיית הגמ' הנ"ל, וכ' ע"ז "ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע"ג דגמרא מוקי מתניתין כר"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי"ף והרא"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק"ש פסקו דיצא", ועד"ז כ' בב"י לסי' תרפ"ט.

והיינו דהב"י מפרש (אליבא דהרמב"ם) דמזה דסתם רבי גבי מגילה דלא יצא, לומדים דגבי מגילה לכו"ע לא יצא, דמטעם פרסומי ניסא תיקנו דאם לא השמיע לאזנו לא יצא (אף דבק"ש יצא), וכ' הב"י דזה דוחק דזהו דלא כדמשמע מפשטות סוגיית גמ' הנ"ל. ומ"מ (אף שפי' זה הוא דחוק) כן סתם הב"י בשו"ע דגם חרש אינו בר חיובא, וע"כ מטעם הנ"ל דמצד פרסומי ניסא תיקנו במגילה דאם לא השמיע לאזנו לא יצא (ודלא כגירסת הרמב"ם שלפנינו).

וא"כ מאחר דגם במקרא מגילה איכא חיוב שמיעה, שוב שפיר כ' דגם במקרא מגילה הוי הדין דגם את עצמו אינו מוציא מאותו הטעם דגם תק"ש.

(ושו"ר בהררי קדם סי' קצ"ג שפי' בפשטות כסברת אדה"ז, ולכן הביא ראי' מדברי הרמ"א (שפסל ח"ע וחב"ח להוציא עצמו למקרא מגילה ג"כ ולא חילק בין מגילה לשופר) דיש דין במגילה דצריך להשמיע לאזניו, אכן באבנ"ז (הנ"ל או"ח סי' תמ"ב) נקט בפשטות דחיוב שמיעה דמגילה אינה דומה לשופר, וכדלהלן).

טעם נוסף שאינו יוצא במגילה ע"פ דברי המג"א

ועוד אפ"ל בזה בהקדם דהנה הטור והשו"ע סתמו דחרש אינו יכול להוציא אחרים בקריאת המגילה (ורק המ"א הביא (בסק"ג) מהב"ח דבדיעבד יוצא השומע מחרש כפשטות סוגיית הגמ'), וא"כ פסקו בסתם דבעינן שמיעה למקרא מגילה, אבל לענין ח"ע וחב"ח כ' כן הרמ"א (בס"ד) רק בתור י"א, והמחבר לא הביא הדין כלל (ודלא כבהלכות שופר סי' תקפ"ט ס"ה שהביא המחבר בסתם שח"ע וחב"ח אפי' לעצמו אינו מוציא), והנה מה דהמחבר לא הביא הדין, אפ"ל בפשטות דהוא כמ"ש בב"י בנוגע להטור דסמך על מ"ש בהל' שופר (וא"כ צ"ל דמ"ש הרמ"א י"א לא בא לאפוקי מדעת (ומשמעות) המחבר, אבל בדברי הרמ"א שהביא זה רק כי"א, היינו כי הב"י בתחלת הסימן הביא ב' דיעות אי עבדים מחוייבים במקרא מגילה כנשים או לא.

והנה המ"א כ' ע"ז (בסק"ט) "היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים" והעתיק דבריו במ"ב (סקי"ג) "זה לא קאי אטומטום רק אחציו עבד וחציו בן חורין ומשום דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה וכ"ז דוקא לדעה הסוברת דנשים אין מוציאות האנשים ועבד דומה לאשה".

והנה הכוונה במ"ש בפשטות היינו דאם נשים אין מוציאות אנשים, א"כ העבד, דדינו כאשה, אין מוציא בן חורין, וא"כ לא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו, וא"כ גם את עצמו אינו מוציא. וא"כ הדיעה דמוציא את עצמו היינו להדיעה דנשים מוציאות אנשים (ואעפ"כ אינו מוציא את מינו, כמ"ש הבי", דכיון דמורכב הוא מב' מינים אינו יכול להוציא אחרים), והדיעה דאף את עצמו אינו מוציא היינו להדיעה דנשים אינן מוציאות אנשים, וא"כ ב' הדיעות בענין חצי עבד וחצי בן חורין הם ב' הדיעות שבס"ב בענין אשה.

וא"כ אמאי כ' המ"א דהי"א דאינו מוציא עצמו הוא למ"ד דנשים אינן מוציאות אנשים, ולמה לא פי' בפשטות דזהו להדיעה (והצד בדברי הב"י) דעבד פטור לגמרי, ואינו חייב אפי' כאשה? ובב"י מבואר רק דהדיעה דמוציא את עצמו א"ש רק להצד דעבד חייב כאשה ונשים מוציאות אנשים, אבל הא דאינו מוציא עצמו א"ש בפשיטות לאידך צד דעבד פטור לגמרי?

וי"ל דבא ליישב שאילה הנ"ל, והכוונה דאף להסברא דעבדים פטורים ממקרא מגילה לא א"ש הדין דח"ע וחב"ח אף את עצמו אינו מוציא, דכיון דהמצוה הוא מקרא מגילה לכן יוצא עכ"פ הצד חירות שלו בכל אופן, וכמשנ"ת.

וע"כ ביאר המ"א טעם חדש דאינו יוצא והיינו להסברא דנשים אין מוציאות אנשים, והיינו משום דחיוב אנשים הוא בקריאה וחיוב נשים בשמיעה, ולסברא זו אפ"ל טעם חדש שאינו מוציא א"ע, דכיון דכולו מחוייב, ומורכבים בו ב' חיובים שונים (ע"ד מ"ש הב"י לענין להוציא אחרים), וא"כ שייך למאי דמיבעיא לן בכמה ענינים בכה"ג בגטין (טז, א) דב' ענינים דכ"א בפנ"ע כשר, מ"מ כשמצטרפים יחד פסולים, ע"ש לענין חציו בביאה וחציו בנפילה, ולענין חציו בנתינה וחציו בטבילה, וא"כ עד"ז בענינינו דאין לקיים המצוה בצירוף שני החציים דעבד ובן חורין (אא"כ שומע מאחר, דאז כל הקיום הוא ע"י השמיעה), משא"כ להדיעה דעבד פטור לגמרי, דאז קיום המצוה הוא רק ע"י החצי בן חורין, ושפיר מוציא את עצמו[2].

ב' אופנים לבאר הדין דלא השמיע לאזנו, ובזה תלוי התי' דלעיל

אמנם באמת בעיקר משנ"ת דבמקרא מגילה שייך אותה הפסול כמו גבי שופר לפי ההלכה דיש חיוב שמיעה) יש לדון, דהנה בהך דינא דצריך להשמיע לאזנו אפשר לבאר בב' אופנים: א) דמצד פרסומי ניסא תיקנו חכמים שיש גם דין שמיעה, למרות שבדינים אחרים התלויים בדבור (כמו קר"ש) ההלכה הוא שאי"צ להשמיע לאזנו.

ב) או אפ"ל שהדין שמיעה שישנה במקרא מגילה זהו הלכה בהל' קריאה, דכיון דיש ענין של פרסומי ניסא, לכן תיקנו שהקריאה תהי' קריאה כזו שיכול לשמוע, ובלא זה לא חשיב "מקרא" מגילה. ועי' בתורי"ד (למגילה יט, ב ד"ה חוץ מחרש): "כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו פליגי בי' תנאי אי חשיבא קריאתו קריאה להוציא רבים ידי חובתן"

ונ"מ בין ב' האופנים הוא בענינינו, דאם זהו מצות שמיעה, א"כ הרי ח"ע וחב"ח אינו יכול להוציא עצמו, דמה ששומע קריאת עצמו אינו יוצא בזה, כיון שהך קריאה חציה בפסול. אבל אם מה דבעינן שמיעה היינו רק הלכה מהל' הקריאה, דקריאה מיחשב רק קריאה כזו שמשמיע לאזנו, א"כ אפ"ל דגם ח"ע וחב"ח יכול להוציא את עצמו, דלענין שיהא הקריאה שלו נחשב לקריאה שפיר מועיל מה דבפועל שומע א הקול שלו, ושוב יוצא המצוה ע"י הקריאה שלו (ושו"ר כעי"ז באבנ"ז הנ"ל (סי' תמ"ב) אות ד', אלא שכ' באו"א קצת, ואכ"מ).

ואפ"ל ביסוד הנך ב' אופנים, דהרי ידוע דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והנה במה דתקנו חכמים במקרא מגילה שמצד פרסומי ניסא אם לא השמיע לאזנו לא יצא, והוי כעין דאורייתא, אפ"ל בב' אופנים: א) אפ"ל דזהו כעין דאורייתא דשופר, דבשופר כ' אדה"ז כמ"פ בהל' שופר דעיקר המצוה הוא השמיעה, והיינו דבשופר יש ג"כ מצות תקיעה אלא דעיקר המצוה הוא השמיעה, וא"כ מגילה הוא כעי"ז דיש חיוב שמיעה וקריאה (אלא שבמגילה הוא להיפך שעיקר המצוה הוא הקריאה).

ב) או אואפ"ל באו"א, דבעצם יש מקום לומר גבי ק"ש דאם לא השמיע לאזנו לא יצא, או דעכ"פ לכתחלה צריך להשמיע לאזנו, ובמגילה תיקנו שיהי' לעיכובא הך דינא דלהשמיע לאשנו דק"ש, ולאופן זה אפ"ל דגדר הדין הוא לא חיוב שמיעה, כ"א דין באופן הקריאה דצריך לקרות באופן שמשמיע לאזנו.

והנה עי' בת' הצ"צ באהע"ז (ח"ב) סי' שכ"ג, שחולק עם השבו"י בענין חזן ששומע כשצועקין בקול גדול, והוא קרא המגילה בקול בינוני, אי יצאו השומעים ממנו או לא. ולכ' תלוי בהנ"ל, דאי נימא דגדר הדין דצריך להשמיע לאזנו היינו דיש בשופר ג"כ חיוב שמיעה, א"כ אף שהחזן בפועל לא שמע, אמאי נימא מטעם זה דהשומעים ממנו לא יצאו ידי"ח, והרי השומעים שמעו שפיר ושמעו מבר חיובא, ובכל המצוות כולן אע"פ שיצא מוציא, והיינו אע"פ שהקורא אינו יוצא ידי"ח בקריאה זו, מ"מ יכול להוציא אחרים ידי"ח, ובלבד שיהי' בר חיובא, ובנידו"ד, הרי מאחר שיכול לשמוע כשצועקים בקול, הרי צ"ל שהוא בר חיובא עכ"פ.

אבל אי נימא דמה דצריך להשמיע לאזנו הוא דין בהקריאה, א"כ יוצא דחזן זה שלפועל לא השמיע לאזנו, הרי אין על קריאה זו שם מקרא מגילה, דלא הי' זה קריאה כדין, וכיון דהקרירה לא הי' בדין א"כ צ"ל דגם השומעים ממנו לא יצאו ידי"ח.

[ועפ"ז לכ' צ"ל דמ"ש הצ"צ דבכה"ג אין השומעין מהחזן יוצאים ידי"ח, היינו משום דהדין דצריך להשמיע לאזנו הוא דין בהקריאה, דאל"כ למה לא יצאו, וכנ"ל, ועפ"ז הי' צ"ל לכ' דח"ע וחב"ח יכול להוציא א"ע, לפמשנת"ל, אם לא שנימא כהסברא שנת"ל לפי המ"א. ואכתי יל"ע טובא בכ"ז].

להעיר שהרוגוצבי הביא מקור לדין עבד ממקרא מפורש במגילה "ועל כל הנלוים עליהם", והרבי ביאר ביאר זה באריכות בעבודת ה' בא' מהתוועדויות דפורים.

---

[1]) והנה בעצם הענין לא הבנתי, דלכ' כל הענין דזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב לענין שבת, לא נאמר אלא בב' שעשו מלאכה בב"א, אבל כשכ"א עשה רק חצי מלאכה, כמו זה עוקר וזה מניח לא אמרינן דבזה א"י וזה א"י שניהם חייבים, ולכ' כאן כשכ"א לומד מס' אחרת, לכ' הוי בדומה לזה עוקר וזה מניח, דכ"א עושה חצי מלאכה? ויש ליישב, ואכ"מ.

עוד להעיר ממה שהביא בפסקי תשובה סי' ס"א מרע"א (דכשהרבה עשו ביחד לא אמרינן זה), וגם זה יש לחלק מנידו"ד, כמובן. ועייג"כ מה שהביא שם סי' ס"ב מהאבנ"ז, ואכמ"ל.

[2]) אלא דק' על ביאור זה, דא"כ (אם טעם דח"ע וחב"ח אינו מוציא את עצמו במקרא מגילה הוא מצד חציו בקריאה וחציו בשמיעה) איך כ' הב"י דהטור השמיט הדין משום שסמך עצמו עמ"ש בהל' שופר, והרי טעם זה אינו שייך להמבואר בהל' שופר? אלא שקושיא זו ק' לי בי"כ בדברי המ"א, דסוכ"ס אם טעם הפסול הוא משום דנשים אין מוציאות לאנשים, דתליא בפלוגתת הראשונים במגילה (ובכל אופן אינו דומה לשופר שהח"ע אינו בר חיובא כלל) א"כ איך כ' הב"י דסמך עצמו עמ"ש בהל' שופר? ויל"ע בזה.

ידוע שיטת רש"י בברכות (דף הע"ב) שאסור ללמוד קודם התפילה, והיא אהא דאבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מיטתי. והגמ' מפרש דהיינו סמוך למטתי וכו'. ותוס' פירשו שלא היה עושה מלאכה לפני התפילה, אבל רש"י מפרש דאפי' ללמוד אסור קודם התפילה. ותוס' הקשו ע"ז מנא ליה הא - ועי' ברא"ש (סי' ז) וכ"ה גם בתוס' הרא"ש, דרש"י מיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לביהכ"נ, דיש לחוש דילמא מיטריד בגירסתיה ויעבור זמן ק"ש ותפילה, והיינו דהא דאסור ללמוד לפני התפילה לא הוי מעיקרא דדינא, רק מחמת חשש טירדא בלימודו ויעבור זמן תפילה, ולפי"ז מובן דחשש זה יתכן רק במי שאינו מתפלל בבהכ"נ, אבל מי שהולך תמיד לביהכ"נ דל"ש חשש זה, בודאי מותר ללמוד קודם התפילה אפי' לשיטת רש"י - וכן נפסק בשו"ע סי' פ"ט (סעיף ו') דהא דאסור ללמוד קודם התפילה היא רק במתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לביהכ"נ וכו' אבל במי שרגיל לילך לביהכ"נ מותר (וכ"נ בשוע"ר בס"ז יעו"ש) ועי' בתר"י דללמד לאחרים מותר גם לפני התפילה יעו"ש[3].

והנה ידוע מש"כ בלקו"ת פ' ברכה (דף צו) דהא דאסור ללמוד קודם התפילה אינו משום איסור אלא שמעלת העסק בתורה שאחר התפילה היא גבוה יותר מתורה שקודם התפילה אם הגיע זמן תפילה, ומבאר שם דבתפילה בכל יום ממשיכין יחוד זו"נ וצ"ל העלאת מ"נ ע"י מאדך דק"ש, ולכן אם הגיע זמן תפילה ואינו מתפלל וממשיך החופה והיחוד א"כ לימוד התורה שלומד היא רק "מבחינת נובלות חכמה", אבל כשהקדים ק"ש ותפלה ונעשה היחוד, א"כ בעסק התורה שאח"כ נמשך גילוי "חכמה שלמעלה ממש" ולא נובלות לבד יעו"ש.

וראה גם בסידור עם דא"ח עה"פ "קרוב ד' לכל קוראיו", שמבאר באוא"ק [אך אותה נקודה], שיש ב' קריאות: א) קריאה חיצונית והיא בתפילה שיומשך השפעות בגשמיות בשאלת צרכיו בשמו"ע, אבל קרא הבל היא קריאת התורה שהיא השפעה פנימיות, ולכן צ"ל תפילה קודם לימוד התורה דבכדי להמשיך השפעה פנימיות צ"ל קודם השפעה חיצונית, ולפי"ז מבאר דברי אבא בנימין דתפילתי תהא סמוכה למטתי שלא ילמוד קודם שיתפלל יעו"ש.

עכ"פ הרי מבואר מזה בשיטת רש"י דהא דאסור ללמוד קודם התפילה אינו מחמת חשש טירדא וכיוצ"ב אלא כך הם סדר הדברים שתפילה צ"ל קודם לימוד התורה, ואדרבה עי"ז הלימוד היא באופן נעלה ביותר. ולפי"ז פשוט לכאו' דאפי' במי שרגיל לילך לביהכ"נ אסור ג"כ ללמוד קודם התפילה כיון דהאיסור אינה מחמת חשש טירדא, אלא מעיקר הדין, וא"כ למאי נפק"מ אם מתפלל בביתו או בביהכ"נ, ולכאו' לפי"ז ה"ה דאסור ללמד לאחרים ג"כ לפני התפילה כיון דכך הם סדר הדברים דהלימוד שאחר התפילה היא נעלה יותר מלפני התפילה.

אך יל"ע בזה דאולי עדיף ת"ת דרבים, וכמו שמצינו בהרבה דברים דת"ת דרבים דוחה, וה"ה בנידו"ד י"ל דתורה דרבים ממשיך אותה דרגא של ת"ת דיחיד שאחר התפילה, ויל"ע בזה.

והנה מצינו לחד מן הראשונים סמוכין לזה דלרש"י האיסור לימוד שקודם התפילה אינו מחמת חשש טירדא אלא מעיקרא דדינא והיא באור זרוע עמ"ס ברכות (על אתר) עיי"ש שמביא שיטת רש"י דכל ימי נזהרתי ממלאכה ומלעסוק בתורה עד שאקרא ק"ש ואתפלל, ומוסיף דרש"י הולך בזה לשיטתו דלמגמר לעצמו מעשה עדיף ותפילה נקרא מעשה [עיי"ש כמה מקורות לזה] והיא בגמ' ספ"ק דב"ק (דף יז ע"א): "אמר רבה בב"ח כי הוה אזלינן בתריה דר' יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבה"כ כי הוה בעינא מניה מילתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן אפי' קיים אמרינן למד לא אמרינן". ומקשה דהא קי"ל דגדול תלמיד שמביא לידי מעשה, ומתרץ ל"ק הוא למגמר הא לאגמורי, ופירש רש"י דלמגמר לעצמו מעשה עדיף, אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הילכך לימד לא אמרנין - וא"כ י"ל דרש"י לשיטתו דמעשה עדיף מלגמור לעצמו, משא"כ ללמד לאחרים עדיף ממעשה. א"כ שפיר פירש דאבא בנימין לא רצה ללמוד לעצמו קודם התפילה. אבל לאחרים היה בטוב מלמד קודם התפילה דללמד לאחרים עדיף ממעשה עכ"ד האור זרוע.

היוצא מזה דלהאו"ז האיסור לימוד שקודם התפילה היא מעיקר הדין כיון דמעשה עדיף מללמוד לעצמו ולפי"ז מובן דה"ה במתפלל בביהכ"נ אסור ג"כ ללמוד קודם התפילה כיון דמעשה עדיף וכנ"ל.

אך ללמד לאחרים בזה מפורש באור זרוע דמותר קודם התפילה[4], אכן עפ"י המבואר בדא"ח יל"ע בזה וכנ"ל.

והנה בספר חדשים גם ישנים (עמ"ס ברכות) מסתפק האם מותר ללמוד לפני תפילת ערבית (לרש"י) כמו שאסור ללמוד לפני תפילת שחרית וכמו שאסרו ללמוד לפני בדיקת חמץ, והנה בגמ' (דף דע"ב) איתא "אדם בא מן השדה בערב..אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל" - הרי מוכח דמותר ללמוד לפני ערבית, אך י"ל דהגמ' מיירי בהתחיל בהיתר לפני זמן תפילת ערבית.

והנה א"א דטעם האיסור לימוד היא מחשש טירדא בזה שפיר יש מקום לספק אי חששו גם לפני מעריב משא"כ לפי"ד האו"ז דמעשה עדיף מלגמור לעצמו אין מקום לספק דה"ה לפני מעריב אסור ג"כ ללמוד כיון שמעשה עדיף אך עפ"י המבואר בדא"ח י"ל דמותר ללמוד לפני מעריב כיון שכבר המשיך בשחרית (אך יל"ע כיון דתפ"ע רשות) הבחינה הנובלות חכמה ובלימוד שאח"כ שפיר נמשך חכמה שלמעלה ממש ונמשך על כל היום ויל"ע בכ"ז.

[3]) דא"ג ילה"ע מדברי הרמב"ם בפ"ו (ה' ד' מה' תפילה) שאסור לעשות מלאכה ואסור לטעום מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל שחרית ומדלא הזכיר שאסור ללמוד מוכח דלא ס"ל כרש"י. ועי' בכ"מ דהרמב"ם מפרש דברי אבא בנימין אמלאכה וכתוס' - אך צ"ע דאיסור עשיית מלאכה נכלל לכאור' בעשיית חפציו וזה מפורש בגמ' ברפ"ב וא"צ לדברי אבא בנימין להשמיענו זה. בשלמא לרש"י דגם לימוד אסור, י"ל דהחידוש של אבא בנימין הוא א) דאסור גם ללמוד. ב) דגם איסור מלאכה היא לא רק מחמת איסור עשיית חפציו, רק דדבר הכי קדום שביום הו"ע התפילה ולכן אסור לא רק מלאכה אלא גם לימוד, משא"כ לתוס' צ"ע וכו'.

[4]) עוד יש נפק"מ בין שני המהלכים אי מועיל שומר שיזכרנו דאם משום חשש טירדא מותר משא"כ א"א דאסרו מעיקרא דאסור מעיקרא דדינא לא מהני העמדת שומר, ועוד נפק"מ אם לומד במקום שיש מנינים שמתפללין דליכא חשש טירדא (עי' במ"ב סי' פ"ט) משא"כ אי אסור מעיקר הדין בזה אסור ג"כ.

בגליון הקודם העליתי בארוכה, ששיטת אדה"ז (סי' שכח ס"כ) בדין חולה שאין בו סכנה, שלא נפל למשכב "אבל עכ"פ יש לו צער גדול" שאין להתיר חילול שבת עבורו אלא בתרי דרבנן, ולכן ישראל הבא לסייע לו ברפואתו, אסור לו לחלל שבת אפי' באיסורי ד"ס, אא"כ הוי איסורי ד"ס ובשינוי, דאז הוי ב' דרבנן (א, איסורי ד"ס, ב, בשינוי), ועפי"ז יש לפרש את ד' אדה"ז (שם) מי ש"יש לו צער גדול מותר לעשות לו ע"י ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה" היינו מלאכה דרבנן אבל מלאכה האסורה מדאורייתא, הנה גם אם היא נעשית בשינוי, עדיין היא אסורה מדרבנן, והוי חד דרבנן, ואסור לעשותה עבור חולה הנ"ל, ומ"ש אדה"ז "אפילו היא מלאכה" יעויי"ש מה שכתבנו לבאר בזה, יעויי"ש.

אלא, שלכאו' הרבה יש לתמוה על דברינו הנ"ל, ממ"ש בשוה"ג דשוע"ר בסעיף זה, דאדה"ז (או המהרי"ל, ראה מבוא ל"ספרי ההלכה של אדה"ז" ע' כ) בא לבסס את דבריו [דגם חולה ש"יש לו צער גדול" דינו כחולה ש"לא נפל למשכב"] ומציין "עיין ב"י ומ"ש [מגן אברהם] ס"ק מא" [בהוצאה החדשה הובאו דברים אלו באות קפו], ושם כ' הרמ"א בהאי לישנא "אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רע דלית ביה סכנה" ע"כ דברי הרמ"א. ומעיר ע"ז המג"א ס"ק מ"א וז"ל "וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא עסי"ז וסי' רע"ח" ע"כ.

ולכאורה מדברי המג"א מוכח שלא כפי שנתבאר לעיל, שהרי מדבריו נראה ברור, דבנידון ש"צערא יתירא נמי איכא" פשיטא דמותר "להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה" דהרי "מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא" ומכאן שגם במקרה שיש רק חד דרבנן (כגון משאצ"ל) דינו הוא מותר לעשות לו מלאכה דאורייתא, ולמרות שלא נפל למשכב אלא רק "צערא יתירא איכא" ובל' אדה"ז "צער גדול", ואין צורך דוקא בתרי דרבנן.

אך באמת קו' זו מעיקרא ליתא, דבאמת כד דייקת שפיר גם מדברי המג"א גופא מוכח שאין להתיר רק בתרי דרבנן, וכדלקמן.

דהנה המג"א קאי "בהתזת חלב מהאשה", וכבר שנינו בכתובות (ס' ע"א) שהתזת חלב מהאשה נחשבת היא כמפרק כלאחר יד, ונפסק להלכה כן בסימן דילן סל"ג, ובשוע"ר ס"מ, ולכן התזת החלב מותרת היא מהתורה, ואינה אסורה אלא מדרבנן, וא"כ עצם התזת החלב הוי חד דרבנן, ומעתה במקום דהוי גם "שאי"צ לגופה" הוי תרי דרבנן ובכגון דא אומר המג"א דבצער גדול מותר, שהרי בנוסף לזה שמצד גוף המקרה אין איסור מהתורה, (מפני שזהו שלא כדרכו), הנה יש כאן גם את ההיתר של משאצ"ל, יוצא שביחד יש כאן תרי דרבנן, ובאמת, במקום שיש רק את הטעם של משאצ"ל, דהיינו רק חד דרבנן, יהיה אסור לפי המג"א לעשות שום מלאכה דאורייתא במקרה שיש צער גדול.

כתבתי בגליון הקודם "גליון האלף" שמי שאינו יכול לברך ברכה הצריכה לו מחמת שידיו אינן נקיות, שישמע הברכה מאחר המברך והוא ישמע ולא יענה אמן ויצא י"ח הברכה, כי שומע כעונה, אפי' בלי עניית אמן. ולא יענה אמן כי אז הוא כמוציא ברכה מפיו וזה אינו יכול מחמת שאין ידיו נקיות.

וע"ז העיר המערכת שבשו"ע סי' ע"ה סעיף י' והל' שחיטה סי' א' ס"ק נ"ב "דאסור אפי' בשמיעה".

ובמחילת כב' לא חשו לדקדק בהערתם.

דהשאלה שדנתי בה היא במי שאינו יכול לברך בגלל העדר נקיות הידים, וההלכה שבשו"ע היא כנגד הערוה, והחילוק ביניהם הוא, שכנגד הערוה אי אפשר למציאות של ענייה ודיבור, כי זבח רשעים תועבה כמבואר בשו"ע סימן ע"ו סעיף י"א, ולכן אי אפשר לומר שומע כעונה כיון שאי אפשר שתהי' עני' כנגד הערוה. משא"כ כשהידים אינן נקיות הנה אע"פ שלכתחילה אין לברך מ"מ בדיעבד אם כן בירך הרי יצא י"ח הברכה, ולכן שפיר יש לומר בנידון זה שומע כעונה.

והרי במקרה של כנגד הערוה שבנוגע לתפלה וקריאת שמע אינו יוצא אפי' בדיעבד משום זבח רשעים תועבה, הרי בנוגע לברכת המזון כותב רבינו בסימן קפ"ה סעיף ה' שיש להסתפק אם צריך לחזור ולברך כיון שברכת המזון אינה חמורה כמו תפלה, וכ"ש וק"ו בברכות שהן מדרבנן שי"ל שיצא בדיעבד אם בירך כנגד הערוה או במקום צואה,

ולדייק בלשון רבינו שכותב "אין לו לשמוע ברכה מחבירו" ופשוטו כמשמעו שהיינו לכתחילה[5].

וק"ו בן בנו של ק"ו כשמדובר במי שאינו יכול לברך בגלל העדר נקיות הידים בלבד, שי"ל שלא זו בלבד שבדיעבד אם שמע הברכה מאחר וכיוון לצאת שיצא ידי חובת הברכה הצריכה לו, אלא שגם לכתחילה יש לו לשמוע הברכה מאחר לצאת י"ח.

ואין כאן סתירה בדברי רבינו במה שכותב בסי' ר"א סעיף ה' שמחלק בין "שומע כעונה" ו"עונה אמן כמוציא ברכה מפיו", ובהלכות שחיטה בס"ק נ"ב כותב "ששומע כעונה וה"ז כמוציא מפיו", כי פירוש של שומע כעונה הוא שאע"פ שרק שומע ומהרהר קובעת ההלכה שזה נחשב כאילו הוא עונה, ז"א שאע"פ שבפועל לא דיבר ולא ענה, מחשבת לו ההלכה כאילו ענה בפועל, אבל כשהוא עונה אמן הרי יש כאן דיבור ועני' בפועל אלא שלא אמר כל הברכה כולה רק אמר בקיצור תיבת אמן הרי תיבה זו כוללת כל הברכה כולה, ולכן כותב שהעונה אמן הנה אמירת תיבת זו הוא כאמירת כל הברכה.

[5]) ובהל' שחיטה סי' א' ס"ק נ"ב כותב בפירוש "אינו יכול להוציאו י"ח לכתחילה".

בגליון הקודםנדפס מאמר מהרב ש.פ.ר. אם יכול לצאת י"ח בשומע ברכה כשאינו יכול לברך בעצמו, ולהעיר - בספר אבני חושן על עניני שומע כעונה (מאת הרב שמואל שי' ניימן, מאנסי) בעמ' ע' סימן ח' כותב: "הפמ"ג (באו"ח סי' ק"ד בא"א סק"ז) מסתפק במי שידיו מטונפות ושמע מחבירו שבירך ונתכוין לצאת בברכתו אי יצא ויכול לאכול הפרי או לא. ועי' במשנה ברורה (סי' ק"ד ס"ז בבה"ל) שמסתפק אם הי' צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אי יצא". ועיי"ש הדיון בזה בארוכה.