בשוע"ר סי' תקכט ס"ה קובע כי גם בראש השנה יש חיוב של כבוד ועונג, שהרי נאמר בו "מקרא קודש", משא"כ בחול המועד. חיוב עונג מתבטא בסעודת לחם (שם ס"ג וס"ד). ולכן בחול המועד אין חיוב לאכול פת. "ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח ... שנאמר ושמחת בחגך ..." (שם ס"ו).

ואילו בסימן קפח ס"י מבחין בין ראש השנה לשבת ויו"ט של ג' רגלים, דבהו "חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר 'וקראת לשבת עונג', וביו"ט נאמר 'ושמחת בחגך', ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם ...". ועקב כך השוכח מלהזכיר היום בברכת המזון בשבת ויו"ט, חייב הוא לחזור לראש.

ואילו בראש השנה אינו צריך לחזור, ומשמע לכאורה דהיינו משום שאין בר"ה חיוב עונג. וזה לשון רבינו (למעלה שם): "... אבל בחולו של מועד, וראש חודש, וראש השנה ... אינו חוזר, מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות, שאם רוצה, אוכל פירות וכיוצא בהם שלא יתענה, ובראש השנה יש מתירין אפילו להתענות, ואף שאין דבריהם עיקר, מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש".

ובהשקפה ראשונה ניתן ללמוד דתרתי קאמר:

א) בראש השנה אין חיוב פת, דומיא דר"ח וחוה"מ; ב) ועוד, שיש מתירין להתענות בו. אך לכאורה ערבך ערבא בעי, מנלך דבראש השנה אין חיוב אכילת פת, לולא הדיעה שרשאי להתענות בו? מה גם שזה סותר דברי רבינו בסי' תקכט, שגם בר"ה חייב לאכול פת.

ועל כן נראה לענ"ד לפרש בסי' קפח דלצדדין קאמר: בחוה"מ ור"ח אין חיוב אכילת פת, ורק איסור צום איכא בהו, וזה ניתן להיזהר בו ע"י אכילת פירות. ובראש השנה, שהעיקר הוא שחייב באכילת פת, כשאר יו"ט.

אך מפני שיש הסוברים שמותר להתענות ביו"ט, ואליבייהו פשוט שאין בו חיוב אכילת פת, לכן השוכח להזכיר לא יחזור, משום ספק ברכה לבטלה. הרווחנו בזה שפטור אכילת פת בר"ה תליא בהיתר הצום שבו. והנה בסי' תקצז ס"ה קאמר רבינו שהיתר הצום אינו כולל את לילי ראש השנה, ו"אסור להתענות בלילות ראש השנה כמו בשאר יו"ט"30. א"כ הדר איכא חיוב אכילת פת בליל ר"ה.וזה מתאים עם המפורש בסדור רבינו, שהשוכח 'יעלה ויבא' בליל ראש השנה צריך לחזור לראש, והשוכח ביום ראש השנה אינו חוזר.

ומכיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ואפילו בתירוץ דחוק31, כל שכן בין שו"ע רבינו לסדורו. ולכן נאמר שגם דברי רבינו בשו"ע שבר"ה אינו חוזר, היינו ביום דוקא, שיש אז ההיתר להתענות. ומה שלא הבחין כן במפורש, אולי הוא על דרך סגנונו בשו"ע בכלל, כדרכו של הרמב"ם, שנמנע מלהביא חידושי הלכה שאינם מפורשים בפוסקים שלפניו32. משא"כ בסדור, שבו מורה למעשה, ואינו נמנע מלומר חידוש שלא נזכר בשלפניו33.

שתי צורות של קשר התפילין: מנהג ספרד שהעניבה לצד חוץ ומנהג אשכנז שהיא סמוך לקשר היו"ד

ב'ביאור הלכה' (סי' כז ס"ג) כתב: "עיין בבית יוסף [ב(א)] בשם מהר"י בן חביב דמשמע מדבריו דרק עשיית הקשר והיו"ד אשר בו צריך שיהיה דוקא למטה מהתפלה לצד הלב, אבל כניסת הרצועה תוך כפל הקשר [העניבה] תבא למעלה מהתפלה והוא הנכון עיי"ש. אבל בדרכי משה [סק"א] משמע שיותר טוב כהמנהג שנוהגין שגם תחיבת הרצועה בתוך הקשר והכפל [העניבה] יהיה לימינו שהוא לצד הלב".

שני אופני כריכת התפילין: מנהג ספרד כלפי חוץ ומנהג אשכנז כלפי פנים

וב'פסקי תשובות' שם (אות ז) כתב: "ומכאן המקור למנהג ספרד, אשר שבעה הכריכות סובבים כלפי חוץ (כהב"י בשם מהר"י חביב, שהעניבה וכניסת הרצועה לתוכה תהיה לצד חוץ למעלה מהתפלה), ולמנהג אשכנז אשר הכריכות סובבים כלפי פנים (כהדרכי משה, שהעניבה סמוך לקשר היו"ד נגד הלב). וכבר מובא בספרים טעמים לכל אחד מהמנהגים, ונהרא נהרא ופשטיה".

השו"ע והרמ"א לא הורו אופן הקשר והכריכה ומסתבר שאינו מעכב

ושוב הוסיף בזה חידוש להלכה: "אמנם יש לציין כי לא מצאנו בראשונים ובאחרונים להדיא קפידא לאחד מהמנהגים הנ"ל. וגם השו"ע והרמ"א התעלמו מהוראה מפורשת בזה, הגם שהזכירוהו בב"י ודרכי משה וכאמור. ולכן הנוהג לכרוך הרצועות לצד חוץ שנזדמן לו ללבוש תפילין של הנוהג לכרוך לצד פנים,

וכן להפך, אל יהפוך את התפילין (שהמעברתא תהיה לצד היד והקציצה לצד הכתף) כדי שיוכל לכרוך כמנהגו, כי יצא שכרו בהפסדו, שלא תהיה היו"ד מונחת נגד הלב, שהוא לעיכובא (וכנ"ל אות ה'). אלא יניח כפי איך שעשויים התפילין, ואע"פ שאין מנהגו כן אין בזה קפידא".

מותר לכרוך כלפי חוץ תפילין כמנהג אשכנז?

על יסוד דברי ה'פסקי תשובות' אלו כתב הרה"ג נחמן וילהלם (במאמרו "מבצע תפילין – שו"ת", שנתפרסם עכשיו בכתב-עת 'קאמפעס' של המרכז לעניני חינוך, גליון 16 עמ' 31 מס' 10): "על פי זה, באם יש יש למישהו רק תפילין כמנהג אשכנז, אז הוא יכול לכרוך כלפי הפנים (כפי הנהוג עם קשר כזה), אבל הוא יכול גם לכרוך כלפי חוץ, כמנהגינו (וראה לקמן, מס' 13, פרטים על אופן כריכת התפילין כלפי חוץ במקרה הזה)".

ושם הוא מביא מה שכתב ב'נתיבים בשדה השליחות' (ח"א עמ' מד-מה): "לאיטר הבא להניח תפילין של יד רגילים הרי יש... אופן שלישי [השייך רק בקשר לפי מנהג חב"ד] – להסב הקשר מצד ימין של התפילין של-יד אל צדו השמאלי, ולאחר שהניחו על הקיבורת,

להפוך כיוון הרצועה [כמין 'פרסא'], כך שבמקום שיכרוך לצד פנים יכרוך לצד חוץ, וככה יעביר הרצועה פעמיים על גבי המעברתא, ובה בשעה יהדק את הקשר של יד ויצמידנו אל צד הבית הקרוב לגופו".

אמנם כיון שהוא מציין (הערה 21) שמקור הדברים הוא ב'פסקי תשובות', הרי עינינו רואות שהעתיק את דבריו עם שינוי גדול. ה'פסקי תשובות' כתב שכיון ש"השו"ע והרמ"א התעלמו מהוראה מפורשת" על כיוון הכריכה, על כן "יניח [דוקא] כפי איך שעשויים התפילין, ואע"פ שאין מנהגו כן אין בזה קפידא". ואילו הרב וילהלם כתב ההיפך הגמור מדבריו, שכיון שאין קפידא לאיזה כיוון כורכים, על כן אפשר לכרוך גם לא איך שעשויים התפילין.

האם יוצאים ידי חובת הקשירה שקשורים בכיוון הנגדי של הקשר?

ויל"ע באם מישהו כרך את הרצועות לא כפי שעשויים התפילין, האם יצא ידי חובת מצות הקשירה.

דהנה בשו"ע (או"ח סי' כה ס"ח ו-יא) כתב: "כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקבורת קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתם... אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע...".

וכ"כ אדה"ז בשו"ע שם (סי"ז ו-כד): "יברך אחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה, שקשירתה זו היא התחלת עשייתה... לא יכרוך הרצועה סביב הזרוע עד לאחר שיניח תפילין של ראש, כיון שכריכה זו אינה רק מנהג בעלמא ואינה בכלל המצוה על כן טוב לאחר אותה...".

וב'סידור' כתב אדה"ז (נדפס גם בשו"ע אדה"ז ח"א עמ' תריז-תריט): "ואחר הנחת התפלה של יד על הקיבורת קודם שמהדקה יברך... ואח"כ יהדק הרצועה בתוך הקשר, כדי לקיים מצות וקשרתם לאות על ידך, שהוא מצות ההידוק על היד עצמו בקשר זה, שהרי הידוק זה על היד נעשה עם הקשר... ואח"כ עושין שבעה כריכות על פרק הזרוע המחובר על היד... אחר שהניח תפילין של ראש יכרוך ג' כריכות על אצבע האמצעי... ובסוף הכריכות יקשור".

והנה רואים בעליל שה'שלחן ערוך' מבחין בין קשירת התפילין לבין כריכת התפילין, שרק קשירת התפילין הוא המצוה. ויש לעיין מה נחשב "קשירת התפילין", האם עצם הכריכה הראשונה סביב היד הוא הקשירה, או ההידוק בעניבה נחשב הקשר. ונפקא מינה באם כורך כלפי חוץ תפילין כמנהג אשכנז, שכריכה סביב היד ישנה אבל אין הידוק בעניבה, ואולי זה לא נחשב כ"קשירת" תפילין. וצ"ע.

ויש לחפש האם כבר הורו בזה הפוסקים.

בהמשך למה שכתבתי בזה בגליונות הקודמים, ראיתי עכשיו שזה נוגע לעוד ענין הלכתי.

וכך כתב בשו"ת 'אגורה באהלך' (ח"ב סי' מח פ"ב אות א): "כשמתקיים לויה במוצאי שבת הקרובים המתאבלים ילבשו בגדי חול. וגדולה מזו ראיתי אצל כ"ק אדמו"ר בעל 'ויגד יעקב' מפאפא זי"ע, שהיה לויה באחרון של פסח של אשה חשובה מאד, וכ"ק ליוה אותה כמעט עד הבית החיים, והסיר את השטריימל שלו ולבש [בחג] כובע של חול.

בתחילה כאשר באתי לכאן, אם אירע לויה במוצ"ש נהגתי כן לעצמי. אולם כאשר ראיתי ששאר הרבנים וכש"כ הבעלי בתים אינם נוהגים כן, הפסקתי מזה. אבל עכ"פ הקרובים המתאבלים בודאי נכון שילבשו בגדי חול תיכף אחר הבדלה, וכמו שנוהגין כן בט' באב שחל במוצ"ש להחליף הבגדים".

בשו"ע אדה"ז (סי' קפא ס"ב) כתב ש"אין נוטלין מים אחרונים על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם כשהם על גבי קרקע. ואם אין לו כלי, נוטל על גבי עצים דקים . . כל דבר שחוצץ בינם לקרקע, אפילו רצפה, שאין רוח רעה אלא על גבי קרקע34."

ובכף החיים הביא35, שנכון להסיר מהשולחן את הכלי עם המים האחרונים לפני ברכת המזון, כי יש להימנע מלומר דברים שבקדושה נגד מים ששורה עליהם רוח רעה36. וזהו לפי הסוברים שגם כשהם בכלי שורה עליהם רוח רעה37, אבל אדה"ז פסק, שכל זמן שלא הגיעו לקרקע אין בהן רוח רעה כלל38.

ובכל זאת, אצל הרבי הי' נהוג שהמשב"ק מוריד את הכלי עם ה'מים האחרונים' מהשולחן לפני ברכת המזון.

וכנראה עדיין מרחיקים זאת, בגלל שעל-פי קבלה המים הם "חובה", "חלק הסט"א", ו"זה חלק אדם רשע", וע"י שנוטלין אותן - מסתלק הסט"א מן השולחן והולך לו39. וראה בשו"ע הזהר כאן באבן יקרה ס"ק יט בשם הרמ"ק40.

עמ' קח-קט. ע"פ ה'אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים' של מ. מרגליות, רב אבא ורב ספרא חיו חלק משנותיהם בא"י וחלק בבבל. רק רב חסדא חי כל ימיו בבבל.

עמ' קיט, אות ז. "צריך לנהוג על-פי המובא בשו"ע" – לא נתפרש.

הרי כנ"ל (עמ' קיא-קיב), בשו"ע אדה"ז הל' יו"ט אין הכרעה בזה [ואולי הכוונה ע"פ המובא בשו"ע הב"י (סי' תצו ס"ד), שפסק כדעת בעל המאור שינהגו כבני א"י, כדלעיל ס"ע קי],

ובסי' א (לעיל עמ' קיב אות ח) פסק אדה"ז שבני א"י בחו"ל חייבים בקדושת היום, ולפי ההמשך לא ייתכן שמתכוון לזה.

ובהמשך: "ומה שכתב בשער הכולל הוא בנוגע לפירסום הדבר, שיעשו כל הענינים בצנעה"

דהיינו לנהוג יו"ט ראשון בלבד, ובשני להימנע ממלאכה וללבוש בגדי יו"ט (וצ"ל שהיו שם בין צוותי השחיטה כאלה ששמרו יו"ט שני.

ולפי המענה נראה שכך נהג גם השואל). ולכאורה הרי בכמה מענות המובאים כאן (עמ' קיז אותיות ד-ה) כותב הרבי "ודלא כמ"ש בשער הכולל בתחילתו" שלפי דבריו חייבים לשמור יו"ט שני מדינא.

ולכן בעמ' קמה מפרש הכוונה בתיבות אלה, שקפידת הצמח צדק היתה על מה שבן א"י נהג חול בפירסום, וזאת בנפרד מהוראת בעל שער הכולל.

עמ' קיט, הע' 37. (ח"ד עמ' רכז). צ"ל ח"ז.

עמ' קלא אות כח. הסיפור נדפס לאחרונה (בשינויים קלים) גם בספר 'בדרכי החסידים' – רעיונות, סיפורים ופנינים שנרשמו מפי הרה"ח ר' יואל שי' כהן (אה"ק ת"ו, תשע"ה, עמ' 221).

כתב אדה"ז בסידורו בדיני נטילת לולב "מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר", וחקר רבינו (לקו"ש חכ"ב ע' 122 ואילך, ועיין בתורת מנחם חל"ח ע' 181 ואילך) האם נטילת הלולב בסוכה הוא (רק) הידור במצות סוכה, או (גם) הידור במצות לולב,

וכתב שנפק"מ במצטער מן הסוכה כמו בשעת הגשם, לפי הצד שנטילת הלולב בסוכה הוא הידור במצות סוכה, יטול הלולב בביתו שהרי עכשיו הוא פטור מסוכה, אבל להצד שנטילת הלולב בסוכה הוא הידור במצות לולב, הרי יש להמתין עד שיפסוק הגשם ואז יתחייב בסוכה, ומסיק שנטילת הלולב בסוכה הוא הידור במצות לולב ולכן יש להמתין עד שיפסוק הגשם ואז יכנס לסוכה לקיים מצות נטילת לולב בהידור.

וצ"ע הרי למנהג תלמידי הבעש"ט שאוכלים בסוכה גם בשעה שיורד הגשם (עיין בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' לא), א"כ למה לא יטלו הלולב בסוכה בשעת הגשם?

ונ"ל כיון שאין המצוה לאכול בסוכה, אלא שבזה מקיים מצות תשבו כעין תדורו, לכן בשעה שיורד הגשם ופטור מסוכה אין שום הידור להמתין מלאכול עד שיפסק הגשם, אבל נטילת הלולב בסוכה מוסיף הידור במצות הלולב, ואם יטלנו בשעה שאין חיוב לישב בסוכה יפסיד ההידור, ולכן ימתין עד שיתחייב בסוכה ואז יטלנו בסוכה ובזה ניתוסף הידור בלולב.

והנה לאלו הנוהגים לאכול בסוכה בשעת הגשם ואינם מברכים לישב בסוכה, (דבשו"ע סי' תרלט ס"ז פסק דמי שאינו יוצא מהסוכה בשעת הגשם נקרא הדיוט, וס"ל שאין איסור בדבר ומוטב להיות הדיוט מאהבת השי"ת), ניחא (כנ"ל) שהרי אין שום חיוב ישיבה בסוכה בשעת הגשם ולכן יש להמתין בנטילת לולב עד שיפסיק הגשם, אבל רבינו נהג לברך לישב בסוכה גם בשעת הגשם (אוצר מנהגי חב"ד, אלול תשרי, ע' שב ואילך, ועיי"ש שאסף השיטות בזה), וא"כ צ"ע למה בנטילת לולב יש להמתין עד שיפסוק הגשם?

ונ"ל שתלוי מאיזה טעם מברכים לישב בסוכה בשעת הגשם, דהגם שהמצטער פטור מסוכה (שוע"ר סי' תרלט סי"ז ואילך), מ"מ לכ' גם הפטור מן המצוה יכול לקיימו ולברך עליה, אכן פליגי הראשונים בזה,

לדוג' בטלית שאולה שפטורה מציצית, דתוס' כתב (בחולין דף קי ע"ב ד"ה טלית) "ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אף על פי שאומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה אע"ג דפטורות דהוי אינה מצוה ועושה . . מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב . . אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו...", היינו דבסוכה כיון שאנשים חייבים בסוכה גם הנשים יכולים לקיים המצוה ולברך עלי',

אבל בטלית שאולה פטורה מציצית לכול, ולא שייך שהאחד יברך על טלית שאולה כיון שחבירו חייב בה, אבל בפסקי התוס' (מנחות סי' קס) פסק "השואל טלית יכול לברך מיד כמו נשים המברכות", (וגם בתוס' חולין מסיק ש"המברך לא הפסיד").

ובשוע"ר פסק (סי' יד ס"ה ואילך) שיכול לברך על טלית שאולה, ולכן השואל טלית מחבירו ללבשו משום כבוד הציבור (כמו הנוהגים בזמננו ללבוש טלית בשעה שעולים בסנדקאות וכיו"ב), "אין צריך השואל לברך עליה ברכה מחוייבת רק אם ירצה לברך הרשות בידו",

והטעם הוא דלא גרע מנשים ש"מברכין כל כל מצות שהן פטורות מהם . . בסי' יז", וא"כ גם בסוכה י"ל דהגם שהמצטער פטור מסוכה מ"מ גם הפטור מן הסוכה יכול לקיים מצות סוכה ולברך עליה, (ובספר טעמי המנהגים - א שפרליג ע' 204 הביא סברה כעין זה בשם המנחה חדשה).

ולטעם זה שפיר יש להמתין בנטילת לולב עד שיפסוק הגשם, שהרי בשעת הגשם הו"ל אינו מצוה ועושה, וכשיפסוק הגשם יהי' לו מעלת מצוה ועושה.

אבל לדעת אדה"ז אא"ל הכי, שהרי פסק גבי סוכה (שם סי"ט) דבליל ראשון צריך לאכול כזית פת בסוכה ולברך עליה לישב בסוכה אפי' בשעת הגשם, אבל בליל שני יכול לאכול בבית "ומי שרוצה להחמיר על עצמו גם בליל שני . . לא יברך לישב בסוכה", היינו שאין בידו הרשות לברך לישב בסוכה,

והגם דבטלית פסק שיכול לברך, צריך לחלק, דטלית זו הגם שהוא אינו חייב להטיל בה ציצית אבל חבירו (המשאיל) חייב, והאינו מצוה יכול לקיים המצוה כאילו הוא מצוה ועושה ומקבל (קצת) שכר, ולכן יכול לברך על המצוה, אבל בשעת הגשם כולם פטורים ממצות סוכה, וא"כ אינו מצוה כלל, ואיך יברך עלי' כיון שאינו מצוה,

והכי חילק הברכי יוסף (ביו"ד סי' סא במחזיק ברכה אות טז) "עת הגשם בסוכה הני פטירי ממצוה זו לגמרי, וכל אדם כמוהו כמוהם, אבל הכא בטלית שאולה בעת זו וברגע דפטרת ליה מהך טלית בו בפרק חייב אם ילבש טליתו, וגברא חזי, ודמי לנשים דאחרים חייבים וכ"ש זה שהוא חייב ברגע זה".

וצ"ל שרבינו בירך לישב בסוכה כיון שלא הצטער מהגשמים, כמש"כ במנחת אלעזר (שם) שאם "מרוב שמחה אינו מרגיש בגשמים ואינו מצטער, מחויב לישב בה, דגם בבית אם היה לו שמחה (כ"כ) בביתו לא היה הולך למקום אחר",

ובסוכה לא שייך לומר דבטלה דעתו אצל כל אדם, שהרי איתא בגמ' (סוכה דף כט ע"א) "אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף . . מאמר להו רב יוסף פנו לי מאני מהכא, אמר לי' אביי והא תנן משתסרח המקפה, אמר לי' לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי לי",

וכ"פ בשו"ע (סי' תר"מ ס"ד ובשוע"ר סי"א), וגם אצל חסידי חב"ד (י"ל מיוסד על לקו"ש חכ"ט ע' 211 ואילך) יש להם שמחה שהולכים בדרכי רבינו ואינם מרגישים בצער מהגשמים ולכן גם בשעת הגשם מברכים לישב בסוכה.

ולפי"ז לכ' גם הלולב יכול ליטול בשעת הגשם, שהרי למנהג זו גם בשעת הגשם חייבים בסוכה, ומש"כ רבינו שיש להמתין עד שיפסיק הגשם היינו לאלו הנוהגים שלא לאכול בסוכה בשעת הגשם, (ולאלו שאינם מברכים לישב בסוכה בשעת הגשם, ולאלו שמברכים אבל לא בתורת מצוה ועושה).

ואין לומר שרבינו סתם שיש להמתין עד שיפסוק הגשם, ש"מ שלעולם דינא הכי, שהרי עיקר כוונת רבינו להביא נפק"מ מהחקירה בהשיחה ולא לקבוע הלכה, (עיין בתורת מנחם חל"ח ע' 77 שיש למצוא נפק"מ מחקירה זו "כדרכו של הגאון הרגצ'בער, כדי להבחין אם יש אמנם חילוק בסברא, או שאין זה אלא פלפול בעלמא").

למסקנה: נ"ל דלמנהג חב"ד שמברכים לישב בסוכה בשעת הגשם, גם הלולב אפשר ליטל בסוכה בשעת הגשם, וא"צ להמתין עד שיפסוק הגשם.

רבינו כותב בפסקי הסידור הל' ציצית שהט"ק צריך "להיות פתוח לגמרי מב' צדדיו ולא יחבר שם אפילו בקרסים". ובפסקא המתחיל "וכל השיעור הזה" כותב "ולא יתקפל ולא יתקמט כלום משיעור הזה כי מקום הנקפל או הנקמט אינו עולה מן המדה. וצריך להשגיח על זה תמיד כל הנזהרים לקיים מצות ציצית כל היום. וגם צריך ליזהר להיות שיעור זה בריוח עם עודף מעט ברוחב הטלית קטן ולא בצמצום כי זהו דבר הקשה ליזהר שיהיה מופשט כל כך השיעור כולו ברוחב".

והנה יש החוגרים חגורה דקה כעין חוט או משיחה סביב הטלית קטן כדי להבטיח שהט"ק לא יתקפל ולא יתקמט.

ולכאורה זה בסתירה למה שרבינו כותב שיהיה פתוח לגמרי. כי החוט והמשיחה סוגרים צדדי הט"ק ושוב אינו פתוח לגמרי, והרי זה דומה לחיבור הצדדים בקרסים. ואדרבא, הוא חיבור יותר מעולה מחיבור הקרסים. והרי לגבי שבת שחיבור צדדי הלבושים ע"י קרסים מותר לגמרי, ואילו חיבורם ע"י קשירה במשיחה אסורה אם זה בגדר קשר של קיימא. ואעפ"כ מזהיר רבינו שלא לחבר צדדי הט"ק בקרסים, וכ"ש וק"ו לחיבור ע"י קשירה בחוט ומשיחה.

ואע"פ שהקרסים הם מחוברים לצדדי הט"ק עצמה והחוט ומשיחה אינו מחובר להט"ק, מ"מ חיבור הקרסים הוא חיבור קל וקלוש שהקרסים נאחזים א' בשני למנוע הקיפול והקימוט של הט"ק, ואעפ"כ מזהיר על חיבורם.

ואילו היה חגירת החוט סביב הט"ק עצה טובה להבטיח הפשטת הט"ק ולמנוע קיפולו, היה רבינו עצמו נותן עצה זה, ולא היה מזהיר שצריך להשגיח ע"ז תמיד,

וכן לא היה כותב שהשיעור יהיה בריוח עם עודף מעט כי לא יהיה צורך לזה, ולא היה כותב שזהו דבר הקשה ליזהר שיהיה מופשט כל כך השיעור כולו ברוחב, כיון שיש עצה טובה וקלה מאד להבטיח שיהיה הט"ק מופשט כולו ברוחב כל היום ע"י החגורה שקושרים סביב הט"ק.

ונראה ברור שדעת רבינו לשלול בהחלט סגירת צדדי הט"ק בקשירת החוט או משיחה סביב הט"ק.

בענין הנ"ל, יש להעיר ממש'כ בקצות השלחן דיני טלית וציצית (סעיף ג' בסופו): "וגם נכון ליזהר להיות שני צדי בית הצואר למעלה תכופים זה לזה ע'י קשירה במשיחות או ע'י קרסים בכדי שיהיא החזה מכוסה ממש'.

וכידוע שהנהגת רבינו הי' כן ללבוש גארטל ע'ג הט'ק. כדמוכח מהסיפורים דלהלן, (ששמעתי מבעלי המעשה עצמם), סיפר לי מהר'ר מאיר שי' הארליג, שבעת ניחום אבלים אצל משפחת ר' יהושע העכט (בשנות היוד'ס) כשעמד כ'ק אדמו'ר להתפלל מנחה כיוון שלא הביא את הגארטל עימו הוציא כ"ק את הגארטל שהיה ע'ג הט'ק שלו.

וכן סיפר ר' נתן ע'ה גורארי' שאדמו'ר מהוריי'ץ היה אומר על חתנו כ'ק אדמו'ר שלושה דברים: ואחד מהם היו 'שהולך כל זמן עם גארטל'. (הובאו ב'התמים' תשס'ד גיליון 27, וביררתי זאת גם אצל בנו הרה'ג הר' אליהו יוחנן שי' גורארי').

וכן שמעתי מהר'ר דובער שי' לברטוב (שליח בס. פיי, ניו מקסיקו) שפעם קודם הנסיעה להאוהל השאיר כ'ק אדמו'ר את גארטל הדק במקווה, (וכן בררתי אצל כמה משבקי'ם ונאמני בית הרב מהנהגה זו).

ואחרי כהנ"ל מצאתי בגיליון כפ'ח (גיליון 636 ע' 17) שבשנת תש'ז-ח כ'ק אדמו'ר ענה לשאלת ר' דוד ע'ה גאלדשטיין [בענין שאלת הכותב הנ'ל מאדה'ז] 'שאצל חסידים נוהגים ללכת עם גרטל ע'ג הט'ק'.

ויוצא מכהנ"ל שהן מצד הלכה והן מצד "מעשה רב", יש ללבוש גארטל על הט"ק.

ותן לחכם ויחכם עוד.

בגליון העבר (ע' 47 ואילך) דן הרב צבי שי' רייזמן בכמה פרטים של הערבות של הושענות, וא' מהשאלות שדן בהם הוא האם מותר להשתמש בהם עוד פעם,

והביא ביאור הגרי"ד בדברי הרמב"ם "שלא מתקיימת מצות נטילת ערבה אלא בערבה שחל עלי' שם ערבה של מקדש". היינו שצריך להיות "חלות שם" על הערבה (וזה נעשה ע"י הזקיפה ע"ג המזבח).

ועפי"ז כתב הנ"ל שלפי ביאור זה ברור שלא נוכל להשתמש "שימוש חוזר" בערבה שכבר חבטו בה, כי אין זו ערבה הראוי' לזקיפה ע"ג המזבח.

ויש להעיר דבפשטות נראה שאין כל קשר בין ביאור הגרי"ד לנידון, דכל החידוש הוא שבפעם הראשון שמשתמשים בו הי' צ"ל בזה קביעות שם,

אבל לאחר שכבר חל עלי' השם ע"י הזקיפה (ובזמננו ע"י ההזמנה לשם הושענות) שוב לא פקע שם זה ממנו,

ובפשטות אפ"ל שגם בזמן הבית אחרי שכבר נזקפה והשתמשו בו הי' אפשר לאחרים להשתמש בו מכיון שחל על זה השם הושענות.

בגליון העבר ע' 76 כ' הרב שבתאי טיאר שי' שלא נמצא בשום שיחות קודש וכדו' ה"ווארט" של ר' הלל שאבל מותר בלימוד החסידות כו'.

ולהעיר, כי בכ"ה תשרי תש"ל כשהרבי ניחם את גיסו הרש"ג שישב שבעה, הרבי אישר את הווארט, ואף דיבר ענינם נפלאים איך שיש להקל באבילות מכמה טעמים (שעי"ז מקילים להנפטר; מתקרבים לימות המשיח כו). עי"ש.