בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קעז ס"ב: כל מיני פירות וכיוצא בהם בין חיים בין מבושלים ואפילו נתבשלו עם בשר אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם.

וכ"ה בסדר ברה"נ פ"ד ה"ב, אבל שם מוסיף: ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם ולכן יש לאכול מהן מעט קודם הסעודה ולברך עליהם.

כשבאנו לציין למקורות שני הדיעות האלו, ראינו אשר כל המציינים מקורות לשוע"ר ולסדר ברכת הנהנין, מציינים המקור למ"א סי' קעז סוף ס"ק ג, הן למקור הדיעה הראשונה (שגם פירות מבושלים טעונים ברכה לפניהם) והן למקור הדיעה השניה (שיש להסתפק אם לברך עליהם).

אמנם במ"א שם לא מובאות שני דיעות בזה, רק זאת, שהסגנון במ"א אינו ברור כ"כ, שאפשר לפום ריהטא לפרשו כדיעה השניה, ואחר העיון מוכרחת כוונתו כדיעה הראשונה, אבל בכל אופן לא נמצאו במ"א שני הדיעות האלו. וא"כ ההכרח לברר: א) מהו מקור פסק רבינו הזקן בשו"ע שלו, ב) מהו מקור הדיעה השניה שבסדר ברה"נ שלו;

א) עיקר דיונו של המ"א בס"ק ג הוא בדין פירות שהביאו בסעודה, והוא אוכל אותם קצת עם הפת (בתור לפתן), וקצת בלי פת. ויש בזה כמה דיעות וכמה חילוקים (כמבואר בשוע"ר שם ס"ג-ד ובסדר ברה"נ שם ה"ג-ד).

אח"כ מוסיף המ"א: ומיהו בפירות מבושלין בעינייהו, אפילו עם הבשר, אם אין התחלת קביעות סעודתן עלייהו יש ספק אם יברך.

בהשקפה ראשונה היתה נראית לכאורה כוונתו, אשר הוא הוא הספק שמובא בסדר ברה"נ "ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם".

אמנם כשמעיינים בהמשך דברי המ"א רואים מיד שלא זוהי הכוונה ולא זהו הפירוש, שזהו המשך דברי המ"א שם: וגם יש אומרים אפילו עם הפת צריך לברך, כמו שכתב האגודה וכל בו ועיין ב"י, ולכן טוב לאכול בתחלה בלא פת ולברך עליהם.

דברי האגודה (ברכות סי' קנא] הובא במ"א שם, וז"ל: והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת או פשטיד"א של תפוחים, טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן כיון דאין הפירות עיקר סעודתו.

מפורש בדברים האלו שאין כאן שום חילוק בין פירות בלתי מבושלים לבין פירות מבושלים (לבדם או עם בשר, שזהו פירוש פשטיד"א), אשר בשניהם ברור לדעתו שאם אוכלם לבדו צריך לברך עליהם, וכל השאלה היא רק כשאוכלם עם הפת, ואח"כ אוכל בלא פת, שבשניהם יש להסתפק, ולכן "טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן".

דברי הכל בו הם בסי' כד: וה"ה לכל פירות האילן שהובאו על השלחן אחר ברכת המוציא כגון אגוזים ותפוחים וכיוצא בהן, אם אוכל אותן עם הפת כמי שדרך קצת בני אדם שמלפתין בהן את הפת, נאמר שבטלה דעתן אצל כל אדם וצריכים ברכה לפניהם.

בדברים האלו אין שום רמז לחלק בין פירות בלתי מבושלים לבין פירות מבושלים, והספק באכילה עם הפת כותב בקשר לפירות סתם (ולא בקשר לפירות מבושלים).

אח"כ ממשיך המ"א וכותב: וכן כתבו סמ"ק ואגור סי' רלב שכן נהג אביו וכן כתב בכנסת הגדולה בשם הר"ש בשם התשב"ץ.

עיון קל בכל המקורות האלו מראה שאין מזכירים מילה וחצי מילה בענין פירות מבושלים, כי אם באכילת פירות עם הפת, אם צריך לברך עליהם, ולכן טוב לצאת מהספק ולאכול תחלה מעט פירות בלא פת ולברך עליהם.

ומכל זאת ברור אשר המ"א לא בא להסתפק כאן אם פירות מבושלים יש להם דין פירות או לא, שבזה ברור לדעתו שדין שניהם שוה, וכפי שהביא המ"א לפני כן:

בס"ק ב הביא מהשל"ה (שער האותיות דיני ברה"נ כלל ד אות ב): ופירות מבושלים הבאים בתוך הסעודה נלע"ד דטעונין ג"כ ברכה לפניהם הואיל שאין רגילין לבא לעיקר הסעודה מקרי גם כן שלא מחמת הסעודה.

בס"ק ג הביא מהאגודה שגם "פשטידא של תפוחים", דהיינו תפוחים שנתבשלו עם בשר, יש להם דין פירות.

אח"כ ממשיך בס"ק ג ומביא מהאגודה (שם סי' קנג) ומהתשב"ץ (סי' רצא) אודות מולייתא (שהיא פת הבאה בכסנין, פת הממולאת בפירות) שאוכלים באמצע הסעודה, ומוציא הפירות מן המולייתא, אם צריך לברך עליהם (ומובא בשוע"ר סי' קסח סי"ד).

וע"ז ממשיך המ"א וכותב: ומיהו בפירות מבושלין בעינייהו [שלא נאפו בתוך העיסה], אפילו עם הבשר [שגם בזה נתבאר לעיל שיש להם דין פירות], אם אין התחלת קביעות סעודתן עלייהו יש ספק [הן בפירות סתם והן בפירות מבושלים] אם יברך [עליהם כשאוכלן תחלה עם הפת ואח"כ לבדו] וגם יש אומרים אפילו [כשאוכל הפירות] עם הפת צריך לברך.

על פי כל האמור לעיל פסק רבינו בשו"ע שלו בפשיטות, אשר "כל מיני פירות וכיוצא בהם בין חיים בין מבושלים ואפילו נתבשלו עם בשר אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם". והמקור לדברים האלו הוא במ"א, כמבואר לעיל בלי חולק. וכן נראה מדברי מחצית השקל ולבושי שרד, שמפרשים כן את דברי המ"א בפשיטות.

ב) עתה נבוא לברר מהו מקור האמור בדברי רבינו בסדר ברה"נ שם: ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם.

ותחלה נבאר המשך דברי המ"א שם: אך [בעל הטורים] בקיצור פסקי הרא"ש [ברכות פ"ו סי' כח] מסתפק אם צריך ברכה [אפילו כשאוכל הפירות לבדם] כיון שבאים לצורך סעודה ולא לקינוח, ולכן כתב שישב קודם שיטול ידיו ויברך על הפירות.

וז"ל הרא"ש שם: אין להוכיח מכאן [מהירושלמי] שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם.

וז"ל קיצור פסקי הרא"ש: ואם אכל מהם [מהפירות שמזכיר קודם] בסוף סעודתו בלא פת יש להסתפק אם יברך עליהן אם לאו. ולהוציא עצמו מן הספק יאכל מהם קודם נטילה בלא פת ויברך עליהן.

מדבריו נראה שאינו מחלק בין אכל הפירות בתחלת הסעודה או בסופה, בכל אופן יש ספק, והעצה היחידה לצאת מספק הוא כשאוכל את הפירות קודם נטילת ידים וברכת המוציא, שאז בודאי צריך לברך עליהם.

ואף שלא נתבאר כאן מהו הספק, מבאר זאת המ"א "כיון שבאים לצורך סעודה ולא לקינוח", והיינו כלשון הרא"ש "הביא פירות לאכול בהם פתו", שמביאים הפירות לצורך הסעודה, ואוכלם לבדו בתחלה או בסוף הסעודה, יש ספק אם האכילה היא לתענוג או למזון ולהשביע.

ספק זה לא הובא בפוסקים, וגם הטור עצמו חזר בו מספק זה, ופסק בפשיטות בטור: כשמביאין לו פירות בתוך הסעודה ואין עיקר סעודתו עליהן ... אם אוכל מהן תחלה מעט בלא פת צריך לברך עליהם.

וכן מסיק כאן המ"א: ומיהו בטור כתב בפשיטות דאם אוכל בלא פת דצריך לברך, כיון שלא היה עיקר סעודה עלייהו בתחלת הסעודה.

אמנם בס' יד הקטנה (הל' ברכות פ"ג ס"י ס"ק לב, הובא במשנ"ב סק"ד) כתב על זה: משם אין ראיה דהטור מיירי בפירות חיין דאין דרך כלל לאוכלן בתוך הסעודה למזון ולשובע ושפיר אמרינן בה דבטלה דעתו, אבל משא"כ בנידון דידן.

ומדבריו נראה שמפרש בדברי המ"א הנ"ל, אשר הוא מפרש בדברי קצור פסקי הרא"ש הנ"ל, כפי האמור לעיל בתחלה, דמיירי דוקא בפירות מבושלים, ועפי"ז פסק שם: מה שאנו נוהגין לבשל פירות בבישול גמור עם בשר או בשומן ודבש כמו פלאמין [שזיפים] יבישים או אגסים שקורין בארי"ן חיין וכיוצא בהן ועושין מהן תבשיל שקורין צימ"ס דזה אפילו באה באמצע סעודה מ"מ כל עיקרן הן באין רק למזון ולסעודה ולא לקינוח כלל ... שבמ"א כאן בס"ק ג כתב בזה ... בקיצור פסקי הרא"ש מסתפק אם צריך ברכה כיון שבאין לצורך סעודה ולא לקינוח ... לכן נראה דלצאת ידי ספק כשרוצה לאכול צימ"ס מפירות מבושלים התיקון היותר טוב ליקח תחילה איזה פרי חי ולברך עליה ואח"כ יאכל אותה הצימ"ס אף בלא פת.

וכבר נתבאר לעיל שהוא פלא לכאורה, שהרי בקיצור פסקי הרא"ש לא נזכר כלום מפירות מבושלים, וגם במ"א מוכח דלא מיירי בזה הספק, וכמו שנת"ל.

ועל כן נראה אשר אף שבכל הפוסקים שהזכרנו לא מובא שום חילוק בזה בין פירות חיים לבין פירות מבושלים, וגם הספק שבקצור פסקי הרא"ש לא הובא בפוסקים, שכבר חזר מזה בספר הטורים, מ"מ ראינו שעיקר המקור לדין פירות מבושלים הוא בשל"ה המובא במ"א כנ"ל, ושם כותב השל"ה: "ופירות מבושלים הבאים בתוך הסעודה נלע"ד דטעונין ג"כ ברכה לפניהם". מסגנון זה נראה שלא ברירא ליה מילתא כ"כ שדינם שוה ממש לפירות חיים, וכותב רק "נראה לעניות דעתי". לכן מצרף רבינו סברא זו לספיקו של בעל הטורים בקיצור פסקי הרא"ש וכותב "ויש מסתפקים".

אמנם גם אחרי כל האמור לעיל א"א לומר שמ"ש רבינו "ויש מסתפקים" קאי על קיצור פסקי הרא"ש והמ"א, שהרי כבר נתבאר שאין כל רמז בדבריהם לחלק בין פירות חיין לפירות מבושלים לענין זה. ובהכרח לומר שהכוונה היא לבעל יד הקטנה הנ"ל, שכתב את דבריו על יסוד הבנתו בקיצור פסקי הרא"ש ובמ"א.

אלא שיש שני חילוקים בין הפסק המובא בזה ביד הקטנה לבין הספק המובא בזה בסדר ברה"נ: א) ביד הקטנה כותב הספק הזה רק בפירות שנתבשלו עם בשר וכיו"ב, ורבינו כותב זאת בכל פירות שנתבשלו. ב) ביד הקטנה כותב העצה לברך על פרי חי, ורבינו כותב העצה המובאת בקצור פסקי הרא"ש, לאכול מהן תחלה קודם הסעודה.

ובסוף דבריו מסיק ביד הקטנה שם: אבל אין בכלל זה פירות יבשין המבושלין שקורין אויס גזאטין [ובלשונינו קאמפאט] שדינן ממש כפירות חיין [שאינן באין למזון כלל רק לקינוח סעודה וצריך ברכה].

וכן מסיק רבינו בסדר ברה"נ שם: אבל אם אוכל מהם מעט תוך הסעודה או בסופה לקינוח או לתענוג צריך לברך לפניהם לדברי הכל.

ספר "יד הקטנה" הנ"ל, להר"ר דובעריש ב"ר יעקב גוטליב משינאווא, נדפס לראשונה בלבוב בשנת תק"ס (בעילום שם המחבר). והיינו שספר זה נדפס בין הדפסת "לוח ברכת הנהנין" (בין השנים תקנ"ד-תק"ס) לבין הדפסת סדר ברכת הנהנין (בסידורו שנדפס בשנת תקס"ד).

ואפשר אשר כמה חדושי דינים שבסדר ברכת הנהנין (שאינם בשוע"ר ולא בלוח ברה"נ) מקורם בהלכות ברכות שביד החזקה. האמור לעיל היא דוגמה אחת מהם.

רגיל ביותר, אשר לפעמים אחרי סילוק דעת מהסעודה רוצים לאכול או לשתות עוד מעט, ומיד מתעוררת השאלה אם צריך לברך על אכילה ושתיה זו תחלה וסוף או לאו. בשוע"ר יש בזה בהשקפה ראשונה כמה סתירות, הן לגבי אכילה והן לגבי שתיה, הן לגבי ברכה ראשונה והן לגבי הברכה האחרונה. וההכרח לבאר:

א) בשוע"ר סי' קעט ס"ב: "אם גמר בלבו שלא לשתות עוד ואח"כ נמלך ... וה"ה אם אמר בואו ונברך ברכת המזון ... אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה ... אבל א"צ לברך ברכה אחרונה". וכ"ה בלוח ברכת הנהנין פ"ז ה"ג. ובסדר ברכת הנהנין פ"ה ה"ג.

ובס"ג שם: אם נמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת הסעודה אף שאין דעתו לאכול פת כלל א"צ לברך עליהם.

אמנם בסי' קעז ס"ו: ודברים הבאים לאחר הסעודה ... כל מה שמביאים אז לפניהם אפילו דברים שדרכם לבא ללפת הפת טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ... ועכשיו שאין מסלקין השלחן אחר הסעודה קודם ברכת המזון אין לנו סילוק הפת בסתם עד ברכת המזון ... או שיאמר תנו כוס ונברך ... ואצ"ל אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו מלאכול עוד אע"פ שלא אמר תנו ונברך, והוא הדין אם גמר כן בלבו ... אין שאר דברים נפטרים בברכתה.

והיינו שכאשר סילק דעתו מלאכול עוד (בדבור או בלבו) ואח"כ נמלך לאכול או לשתות מעט (אפילו דברים הבאים מחמת הסעודה) צריך לברך עליהם תחלה וסוף. והוא לכאורה דלא כמ"ש בסי' קעט ס"ב-ג בשני הפרטים: א) בסי' קעט מצריך לברך רק תחלה וכאן מצריך לברך תחלה וסוף. ב) בסי' קעט מצריך לברך רק בשתיה וכאן מצריך לברך גם באוכל שדרכו ללפת הפת.

עוד כתב בסי' קעז ס"ז: כל מה שאוכלין ושותין על השלחן שאכלו עליו הפת סעודה אחת היא עם הפת ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי ואפילו אמרו תנו ונברך.

והיינו שכאן פוסק כעין מה שפסק בסי' קעט, ובהוספה, שאפילו נמלך לשתות א"צ לברך לא לפניה ולא לאחריה.

וכבר הרבו לדון בביאור הלכה זו במ"מ וציונים לסי' קעט שם ובהערות ובאורים (ירות"ו) ח"ב עמ' 175 ואילך. אמנם גם אחרי כל הביאורים המבוארים שם, עדיין לא ברור מתוך דבריהם כוונת רבינו הזקן בזה למעשה.

ב) המקור להלכה זו הוא בגמ' פסחים קג, א-ב: רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא, אמרו ליה הב לן וניבריך, לסוף אמרו ליה הב לו ונישתי, אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו.

וכ"ה בגמ' חולין פו, ב; ושם פירש"י ד"ה כיון: גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה.

וכך נפסק בטור ושו"ע סי' קעט ס"א: ואם אמר הב לן ונבריך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה.

ועפי"ז פסק בשל"ה (שער האותיות, דיני ברה"נ כלל יב בהגהה): אם אמר הב לן ונבריך ואח"כ אומר הב לן ונשתי דצריך לברך על המשקין ברכה ראשונה ואפ"ה פטורים מברכה אחרונה דברכת המזון פוטרתן.

וכן פסק רבינו בסי' קעט ס"ב: אמר בואו ונברך ברכת המזון ... אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה ... אבל א"צ לברך ברכה אחרונה.

ג) אמנם במ"א (סי' רח ס"ק כד) חולק על זה ומסיק: ולי נראה דהא אפילו רק משך ידו מן הפת צריך ברכה אחרונה, כמו שכתוב סי' קעז סעיף ב, כל שכן כשאמר הב לן ונבריך.

והיינו אשר בסי' קעז ס"ב נפסק כי דברים הבאים אחר הסעודה, היינו אחר שמשכו ידיהם מן הפת, כל מה שמביאים לפניהם טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם (אלא ששם נפסק שדין זה אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון), ומזה מסיק המ"א, שאם למעשה משך ידו מן הפת, וכ"ש כשאמר הב לן ונבריך, יש לו דין של דברים הבאים אחר הסעודה, ולכן טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.

וכדברים האלו פסק רבינו הזקן בסי' קעז ס"ו, אלא שהוסיף בזה כמה פרטים: א) ה"ה אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו מלאכל עוד אע"פ שלא אמר תנו ונברך. ב) ה"ה אם גמר כן בלבו. ג) ה"ה כל מה שמביאים אז לפניהם אפילו דברים שדרכם לבא ללפת הפת (ולא רק שתיה - שמוזכר בסי' קעט; מלבד אם חזר ונמלך לאכול פת). ובכל הדברים האלו יש לו דין של דברים הבאים בסוף הסעודה אשר "טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם".

בציונים לאותה הלכה בשוע"ר רבינו מצויין (בדפוס ראשון) למ"א הנ"ל בסי' רח ס"ק כד. ובקובץ הערות ובאורים (ירות"ו) ח"ב ע' 175-200 האריך להוכיח מכמה ראשונים כפסק המ"א (דלא כשל"ה), דכוותיה פסק רבינו הזקן בסי' קעז ס"ו.

ד) כל האמור לעיל הוא ביאור דברי רבינו הזקן בסי' קעז ס"ו, שבה מבאר את שיטת התוס' (ברכות מא, ב ד"ה לאחר) ורא"ש (שם פ"ו סי' כו בסופו), שביארו את טעם הדבר שדברים הבאים בסוף הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם כיון "שמשכו את ידיהם מן הפת". אשר מזה למד המ"א את הדין האמור לעיל, אשר כשאמר הב לן ונבריך לא גרע ממשך ידו מן הפת.

אמנם שם בסעיף ז מביא רבינו הזקן את מה שנהגו, שגם בסעודות הגדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן בפירות ולקבוע שתיה אין מברכים עליהם. והביא על זה את הלימוד זכות שכתב המ"א (סי' קעז ס"ק ז), עפ"י דברי רבינו יונה (על סוגיה הנ"ל ברכות מא, ב ד"ה מיהו), שביאר את טעם הדבר שהצריכו ברכה לפניהם ולאחריהם: שהיו נוהגים לעקור השלחנות קודם ברכת המזון וע"כ אמרו שאינו מצורף עם מה שאכל שנראה כסעודה בפני עצמה. משא"כ כשלא עקרו השלחנות (רק סילקו ידיהם מהפת) אין צריך לברך לפניהם ולאחריהם.

ולפי שיטה זו, נפל כל הבנין ולימוד של המ"א הנ"ל, שהרי כיון שנתבאר שדין אמר הב לן ונבריך דומה לסילקו ידיהם מן הפת, אם כן לפי זה בשניהם א"צ לברך לא לפניהם ולא לאחריהם. ולכן פסק רבינו הזקן בסי' קעז ס"ז: ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי ואפילו אמרו תנו ונברך.

ה) אמנם ע"ז קשה מגמרא מפורשת הנ"ל (פסחים קג, ב ובחולין פו, ב) שאם אמר הב לן ונבריך ואח"כ אמר הב לן ונשתי צריך לברך על שתייתו - עכ"פ בתחלתו.

ונראה שמחמת הקושיא הנ"ל פסק רבינו בסי' קעט שאין צריך לברך אלא בנמלך לשתות (ולא בנמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת הסעודה), וגם בזה לא הצריך לברך אלא תחלה אבל א"צ לברך ברכה אחרונה. שבכל הדברים האלו אין לך בהם אלא חידושו שנתפרש בגמרא.

בציונים שעל ס"ג צויין שם (בדפוס ראשון) "ש"ע סי' קעז". ונדחקו כולם (ראה קובץ הערות ובאורים ירות"ו ע' 204) מהי כוונת הציון, ונשארו בצ"ע. ולענ"ד הכוונה בזה היא כנ"ל: כיון שמדברי המ"א (הנ"ל בסי' רח ס"ק כד ובסי' קעז ס"ק ז) נראה שדין אמר הב לן ונבריך ונמלך ודין סעודות גדולות שמשכו ידיהם מהפת, דין אחד להם. וכיון שבדין סעודות גדולות המנהג פשוט שלא לברך על האכילה והשתיה, כמבואר בסי' קעז, א"כ צ"ל כן גם באמר הב לן ונבריך. ושאני שתיה, שמפורש בגמ' שעכ"פ לענין ברכה ראשונה הוי סילוק הדעת. ואין לך בו אלא חידושו.

ו) ועל כל זה קשה לכאורה מסגנון רבינו הזקן לפנינו בסי' קעז ס"ז: "ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי ואפילו אמרו תנו ונברך", שסגנון סתמי זה מורה שגם בשתיה א"צ לברך לא לפניה ולא לאחריה.

ויתירה מזו קשה, דהכא קאי בהמשך לאמור בתחלה הסעיף: "בסעודות גדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן בפירות ולקבוע שתיה", וכיון שמיירי הכא אף בפירות איך זה אפשר לומר שנפטרים בברכותיה הן לפניה והן לאחריה, הרי בפירות בודאי צריך לברך עכ"פ לפניה.

ומזה מוכח שכאן בסי' קעז ס"ז לא נכנס לפרטי הדינים, שבזה סמך על מה שיכתוב בסי' קעט ס"ב-ג, ששם מקומו. ואין הכי נמי, שאם חוזר לשתיה או לאכילת פירות יברך לפניהם ולא לאחריהם.

ז) עוד הקשו (במ"מ וציונים לסי' קעט ס"ב ובהערות ובאורים ירות"ו עמ' 203), ממ"ש שעל שאר משקין אחר גמר הסעודה צריך לברך גם אחריו. ורצה הרחש"ד לתרץ שמ"ש רבינו בסי' קעט ס"ב "אבל א"צ לברך ברכה אחרונה" מיירי רק בחזר לאכילתו וגם שתה, שאז א"צ לברך ברכה אחרונה, אבל אם לא חזר אלא לשתיה מברך לפניה ולאחריה. ולענ"ד ברור מילוליה של רבינו הזקן בתחלת הדברים שם: "ואם אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה". והיינו אפילו לא חזר לאכילתו.

וע"כ שהתירוץ הנכון הוא מש"ש הרא"ב, שרק בימיהם שהיו מסלקין השלחנות לפני בהמ"ז צריך לברך על שאר המשקין תחלה וסוף, משא"כ בימינו שאין מסלקין השלחן א"צ לברך אלא בתחלה, אבל א"צ לברך ברכה אחרונה.

ח) עוד להעיר, שכל האמור לעיל הוא רק לשיטה המבוארת בסי' קעט סעיפים א-ג, שגם אחרי שאמר הב לן ונבריך, אם חזר לאכול פת א"צ לברך המוציא. אמנם לפי הי"א שם ס"ד, שאכילה ושתיה שוין, וגם אם נמלך לאכול פת צריך לברך המוציא, לפי זה פשוט שגם בנמלך לאכול או לשתות שאר דברים צריך לברך לפניהם ולאחריהם. אלא שמסיק רבינו שם "ולענין הלכה ספק ברכות להקל", וא"כ נשארת ההלכה למעשה כפי האמור בסי' קעט ס"ב-ג, וכמו שנתבאר לעיל.

כתב רבינו בשוע"ר סימן תצד סט"ז, וז"ל: "נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות, ומנהג אבותינו תורה היא, כי הרבה טעמים נאמרו עליו. ולפי שמצוה לאכול בשר בכל יו"ט, כמו שיתבאר בסימן תקכט, לפיכך צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור בשר בחלב, ויעשו ככתוב בי"ד סימן פח ו-פט", עכ"ל.

והנה יש לברר באיזה זמן במשך חג השבועות נוהגין לאכול מאכלי חלב.

וגם יש לבאר מה יש לנהוג כדי שלא יהיה בסמוך לאכילת בשר, כמו שציין רבינו לי"ד סימנים פח ו-פט.

והנה בסימן פח נתבאר שאסור להעלות גבינה על השולחן שאוכל עליו בשר, ושם בס"ב נתבארו הפרטים אימתי חוששין לזה בשני אנשים זה אוכל בשר וזה גבינה.

ובסימן פט ס"א נתבאר שיש להמתין מבשר לגבינה שש שעות, ושם בס"ב: "אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד, ובלבד שיעיין בידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם וכו'", והרמ"א שם מחמיר שאחר גבינה קשה יש להמתין שש שעות.

והנה בסימן קעג בשו"ע או"ח מבואר - שמותר לאכול גבינה ואח"כ בשר באותה סעודה, ורק שיקנח פיו וכו'. ובב"י על הטור שם מביא שראוי להחמיר כדעת הזוהר שלא לאכול באותה סעודה חלבי ובשרי, ואפילו שאכל חלב קודם. וכ"ה בזוהר המובא בש"ך בסימן פט סקט"ז - שאוסר לאכול בסעודה אחת או בשעה אחת בשר וחלב או חלב ואח"כ בשר.

והנה ב'דרכי תשובה' סימן פט סקי"ט מביא מספר 'תורת חיים', שכיון שבחג השבועות צריך לאכול בשר משום שהוא יו"ט, ואם יאכלו ג"כ חלב יכנסו לאיסור, ואפילו אם יאכלו קודם חלב מ"מ הרי הזוהר אוסר, ע"כ יש לבטל המנהג של אכילת מאכלי חלב בשבועות. ושם ב'דרכי תשובה' מביא שתמהו עליו כיצד יבטל המנהג שהוזכר ברמ"א, ועכ"פ בשוע"ר פסק כהמנהג לאכול מאכלי חלב, ושם מביא מי שמתיר בחג השבועות לאכול בשר ואח"כ חלב בלי המתנת שש שעות ולהסתפק בהמתנת שעה. ובאמת, אדמוה"ז שציין להלכות בשר בחלב, נתכוון בזה - שכל ההלכות נוהגות גם בחג השבועות, שגם בו צריך להמתין שש שעות מבשר לאכילת חלב.

ושם ב'דרכי תשובה' מביא ששמע מהגאון בעל 'דברי חיים' לאכול אחר הקידוש חלב, ואחר המתנת שעה ויותר אוכלין בשר אחר חציצת השיניים וכו'.

והנה שם מביא, שאחר הקידוש לא היו סועדים בפת, ורק אח"כ עם הבשר סעדו בפת.

והנה נתפרסם שהרבי נהג לאכול פת* עם חלב, ואח"כ אחר שעה אכל בשר. ויש לבאר בזה בדרך אפשר, שהוא מצד קידוש במקום סעודה, שלכתחילה צריך להיות סעודת פת דוקא, כמ"ש בשוע"ר סימן רמט ס"י, עיי"ש. וראה שם, שאין למחות ביד המקילין שמקדשים וטועמים מזונות וכו' ואח"כ אוכלין סעודה, וכמ"ש בקו"א סק"ד.

והנה ב'דרכי תשובה' הנ"ל הביא, שיש שנהגו לאכול בליל חג השבועות מאכלי חלב, וביום - בשר. והוא דוחה זה, שהרי גם בלילה יש מצוה לאכול בשר. ומ"מ לכאורה היה אפשר לעשות בלילה - קודם מאכלי חלב, ואחר שעה מאכלי בשר. וזה לא שמענו. ואפשר שזהו מצד הזמן, שלא נוח לאחר כ"כ את סעודת הלילה, משא"כ היום - ארוך הוא.

ובאמת מה'דרכי תשובה' הנ"ל משמע, שמצד ענין אכילת מאכלי חלב אין מניעה לקיים זאת בליל החג.

אבל אפשר שהמנהג מבוסס ע"פ מש"כ ב'דרכי תשובה' שם - שיש במאכלי החלב גם מצות שמחת יו"ט, אלא שצריך שיהיה בעיקר בשר, כי אין שמחה אלא בבשר, וכ"כ בשוע"ר בסימן תקכט שיש מצוה לאכול בשר ביו"ט. ולפ"ז אפשר שינהגו לאכול ביום דוקא, כיון שכבוד יום קודם לכבוד לילה, כמ"ש בשוע"ר סימן רעא ס"ח, שלכן צרכי סעודה של יום קודמים לצורכי סעודה של לילה, ולכן נהגו לאכול מאכלי חלב ביום דוקא - להרבות בכבוד סעודת היום.

ואפשר אולי להוסיף, שהרי בין הטעמים שאוכלים מאכלי חלב - כי התורה ניתנה בשבועות, והתורה נמשלה לחלב, ולכן מודגש ביותר שראוי לאכול חלבי ביום - כי זה דבר עיקרי בשבח היום, להזכיר שבו ניתנה תורה.

ועוד אפשר, כי זה שייך דוקא ליום אחר קריאת התורה - שאז ניתנת התורה מחדש בכל שנה, כדברי הרבי, ולכן אח"כ ראוי לאכול חלב - שהתורה נמשלה לחלב; משא"כ בלילה - עדיין אנו לפני מתן תורה של שנה זו [וגם מתן תורה הראשון הי' בבוקר].

ועדיין יש לשאול, האם אפשר לאכול סעודה בשרית בבוקר, ואחר שש שעות לאכול מאכלי חלב.

ואפשר שמ"מ עדיף לאכול חלבי בבוקר - לסמכו לזמן מתן תורה שהוא בבוקר כנ"ל.

ועוד אפשר, שאם יאכלו בסוף היום מאכלי חלב - לא יהיה ניכר שהוא בשביל ענין היום, כי כך רגילים תמיד. אבל בבוקר - שבכל חג רגילים לאכול בשרי בבוקר, ובשבועות אוכלים חלבי, - ה"ז מדגיש את ענין היום שבו ניתנה תורה כנ"ל.

ולהוסיף, שאחד הטעמים לאכילת מאכלי חלב הוא, כי כשנתנה תורה נאסרו בבשר שאינו נשחט כהלכה, וע"כ לא היה להם אפשרות לאכול בשרי, ורק מאכלי חלב יכלו לאכול (ראה לקו"ש ח"ח עמ' 58 הע' *47).

וא"כ אפשר שאנו מדגישים זאת סמוך לקריאה בתורה בפרשת מתן תורה, לרמז, שגם אנו שומרים על דיני הכשרות, ואוכלים חלבי לזכר שאבותינו גם הם הקפידו בכך. ולכן ראוי לסומכו לקריאת התורה בבוקר החג, ובמיוחד שאז רגילים לאכול בשר בכל יו"ט - ובשבועות אנו אוכלים חלבי, שה"ז מדגיש ענין הנ"ל;

משא"כ אם יאכלו חלבי בסוף היום אי"ז דבר של חידוש כלל, כי כך רגילים כנ"ל, ואינו מזכיר על מעמד מתן תורה וקבלת התורה.

והנה ב'דרכי תשובה' סימן פט סק"ב הביא מהאריז"ל שלא הי' אוכל בשר ביום שאכל גבינה עד שקיעת החמה, עיי"ש, ומביא שיש מי שכתב שרק בגבינה קשה [או במאכל עב] היה מקפיד.

ויש לעיין, שהנוהג כאריז"ל, הנה אם יאכל מאכלי חלב בבוקר לא יוכל לאכול בשר, וכ"ש אם אכל בשר - לא יאכל חלב כל היום, וכיצד יעשה? ואפשר, שהנוהג כך יאכל בלילה חלב וביום בשר, שהרי כבוד יום עדיף מכבוד לילה, כנ"ל. ואפשר, שבחג השבועות כן הקיל גם האריז"ל. או, שינהוג לשתות חלב וכיו"ב, שאז לכו"ע מותר אחר שעה, כנזכר ב'דרכי תשובה' הנ"ל. ויש לברר.