בשוע"ר סי' שצו ס"ד: "השובת בעיר כל העיר נחשבת כד' אמות אע"פ שאינה מוקפת מחיצות כהלכתן כגון שיש בה פרצות הרבה במילואן וביותר מעשר דהואיל ובתי העיר מובלעים בתוך שבעים אמה ושירים של זה הרי כולם כדירה אחת כמו שיתבאר בסי' שצ"ח".

והמקור לזה הוא ברמב"ם הל' שבת פכ"ז ה"ב: "מצאת למד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפילו היתה כנינוה בין שהיתה מוקפת חומה בין שלא היתה מוקפת חומה".

ומפורש יותר בתוס' עירובין נז, א ד"ה רב הונא ובסוכה ג, ב ד"ה ואין: "דאי לאו הכי עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב אחת אם לא על ידי דמיבלען כל אחת ואחת בתוך שבעים אמה ושיריים של חברתה דאין סברא להצריך שיגעו זו לזו".

וכ"ה ברא"ש עירובין פ"ד ס"י: "שחשובה כל העיר עם עיבורה כד' אמות אע"פ שאין כאן מחיצות". ובפ"ה ס"ג (כלשון התוס' הנ"ל).

וכ"ה ברבינו ירוחם נתיב יב חי"ח (ק, ד): "שובת או נותן ערובו במקום אחר שאמרנו אותו מקום הוא לו כד' אמות אע"פ שאינו מוקף".

וכ"ה בטור סי' שצח: "עיירות חשיבי כחדא אפילו בלא היקף חומה למדוד לה מהחיצון".

אמנם מה שסיים רבינו "כמו שיתבאר בסי' שצח", לפום ריהטא לא מצאנו שם פסק זה; ואדרבה, מסגנון לשונו שם נראה שפוסק כשיטת רש"י שצריך שתהי' העיר מוקפת חומה בכל מקום. ולפום ריהטא נראה כן מלשונו שם כמה פעמים לכאורה.

שכך כותב שם ס"ב: "וכן עיר שאינה מוקפת חומה חלקה אלא בתים סמוכים ומחוברים ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחבירו או יוצא ובולט מן העיר יותר מחבירו וכן עיר המוקפת לה חומה".

והמקור לזה הוא במשנה עירובין נב, ב: "כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא". ומפרש רש"י שם ד"ה בית נכנס: "כלומר כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה אם הוה מחיצתה שור איגר שאינה חומה חלקה אלא אלא בתים סמוכין ומחוברין ויש בית נכנס ... או פגום יוצא שהיתה עיר מוקפת חומה". וכ"ה ברש"י שם נה, א היתה רחבה "מן החומה". ושם ד"ה היה בית אחד בולט "מחומת העיר".

ורש"י אזיל בזה לשיטתו במ"ש במשנה מא, ב: "הוליכוהו לעיר אחרת, והרי היא מוקפת מחיצות". ולכן גם בדף נב, ב פירש דמיירי שהבתים סמוכין ומחוברין ולכן יש להם דין עיר.

אמנם הרא"ש שם הקשה על שיטתו, ולכן חילק בזה בין הוליכוהו לעיר אחרת כו' לבין שבת בעיר או הניח בה עירוב, שאז אין צריך חומה. וכן דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם שם.

וכבר העיר בערוך השלחן ס"ה ואילך למחלוקת זו שבין הרמב"ם ורש"י. וכן נזכר בטור ריש סימן שצח "אם אין כל החומה ישרה". אמנם בשו"ע ובנו"כ לא נזכר כלל ענין החומה הזאת, שבפשטות פוסקים כהרמב"ם ותוס' ורא"ש ורבינו ירוחם וכנ"ל.

וא"כ קשה לכאורה על רבינו הזקן שבסי' שצו פסק בפשיטות כשיטת הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם, ואילו בסי' שצח ס"ב פסק בפשיטות כרש"י, שאף "עיר שאינה מוקפת חומה חלקה" עדיין צריך שיהיו "בתים סמוכים ומחוברים".

[ואף שגם לשיטת רש"י ברור הדבר שמוסיפים עיבור לעיר, היינו שמצרפים הבתים שהם תוך ע' אמה ושיריים ומרבעים את העיר כנגדה. שהרי כן מפורש מיד בהמשך המשנה שם (נב, ב) "היו שם גדודיות גבוהות עשה טפחים וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה מוציאין את המדה כנגדן ועושין אותן כמין טבלא מרובעת". ופרש"י שם "ושינן בתוך שבעים אמה ושירים לעיר". וכן מבואר בטוש"ע ובשוע"ר ס"ז: "היה בית קרוב לעיר כע' אמה ובית שני קרוב לראשון כע' אמה ובית ג' קרוב לב' כע' אמה וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כעיר אחת וכשמודדים מודדים מחוץ לע' אמה מבית האחרון ... ולמתוח חוט מזה לזה על פני כל העיר".

הנה כל זה לשיטת רש"י הוא כאשר יש כבר עיר שהיא מוקפת חומה או בתים הסמוכים ומחוברים זה לזה, ורק אח"כ נותנים לה עיבור, דהיינו שמצטרף לעיר הזאת כל בית שהוא בתוך עיבורה, כלומר בתוך ע' אמה ושירים לחומת העיר (או לבתים הסמוכים ומחוברים זה לזה).

וכן נראה לשון שוע"ר לקמן סי' שצח ס"ו: "כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר ... אם אין בינו ובין העיר אלא ע' אמה ושירים ... יש אומרים שמרחיקים משם עוד ע' אמה ושירים ומתחילים למדוד ואצ"ל שאם אין בית דירה סמוך לעיר ומודדין מהעיר עצמה שמרחיקים מחומתה ע' אמה ושירים". ולכאורה מהו ההפרש בין "עיר עצמה" לבין "בית דירה סמוך לעיר". אלא שעיר עצמה היינו שהבתים סמוכים ומחוברים ועיבורה של עיר היינו כשהוא בתוך ע' אמה ושיריים. שזוהי שיטת רש"י.

ובזה מיושבת בפשיטות תמיהת הקרבן נתנאל פ"ה ס"ג אות ס על הטור ורמ"א שפסקו שנותנין קרפף לא רק לעיר עצמה כ"א גם לבית הסמוך לעיר, וכותב ע"ז "לא ידעתי מקור מוצא לדין זה ואין לכל המחברים ראשונים והאחרונים שהזכירו דין זה". ולפי הנ"ל מובן בפשטות דאזיל בשיטת אביו הרא"ש, שאין כל חילוק בין עיר לבין בית הסמוך לעיר, כי גם העיר עצמה היא ע"י דמובלע כל אחד בתוך שבעים אמה ושיריים של חבירו. וכל החילוק בין עיר לבין בית הסמוך לעיר המובא בשוע"ר כאן, הוא רק לשיטת רש"י הנ"ל].

וראיתי שבמ"מ וציונים ציין על מ"ש "כמו שיתבאר בסי' שצח" שהכוונה לסי"א (וכן העתיקו מדבריו במהדורת עוז והדר, אלא שכדרכם העתיקו מדבריו כסומא בארובה, מבלי לציין מהיכן נלקחו הדברים). וז"ל בסי' שצח סי"א: "חומת העיר שנפרצה מב' רוחותיה זו כנגד זו וחרבו הבתים שביניהן עד שנעשו כב' עיירות אם אין ברוחב מקום החלק אלא קמ"א אמה ושליש דינו כסתום".

אמנם מלבד העובדה שלא נזכרה כאן ההלכה שיכולות להיות בעיר פרצות של ע' אמה ושיריים (כ"א מיירי בפרצה אחת של קמא אמה ושיריים), הנה מסגנון הדברים כאן נראה שגדרה של עיר היא דוקא כשמוקפת חומה; אלא שכיון שנותנין עיבור לכל אחת משתי חצאי העיירות (שכל אחת מהן מוקפת חומה מג' צדדיה) לכן "דינו כסתום", והוי כאילו היא מוקפת חומה מסביב. ובזה גם רש"י יודה. וא"כ היכן מצינו כאן שיפסוק כרמב"ם ורא"ש, דלא כרש"י.

ובאמת נזכר שם סי"ד: "כמו בעיר שמודדים מבית החיצון אע"פ שאינה מוקפת חומה". אמנם גם שם מיירי כשהבתים סמוכים זה לזה, וכאמור שם "שכל אהלים סמוכים זה לזה". וא"כ נראה גם מכאן לכאורה כשיטת רש"י, שאין נחשבת עיר עד שיהיו הבתים סמוכין ומחוברים זה לזה. ורק אח"כ נותנים לה עיבור, דהיינו שמצטרף לעיר הזאת כל בית שהוא בתוך עיבורה, כלומר בתוך ע' אמה ושירים לחומת העיר (או לבתים הסמוכים ומחוברים זה לזה). וא"כ עדיין לא מובן לכאורה מהו הציון לסי' שצח, ואדרבא לכאורה.

וכל זה נוגע למעשה בכל שבת בעיירות שלנו, שהולכין בתוכה יותר מאלפיים אמה, אף שבזמנינו לא רגיל להקיף העיירות בחומה, וגם לא רגיל כ"כ שיהיו הבתים סמוכים ומחוברים זה לזה.

[ולפי האמור לעיל, אפשר שעיירות שלנו נחשבות בכל אופן לד' אמות, שהרי בתוך העיר בודאי יש כמה בתים הסמוכים זה לזה או שמוקפות גדר, וא"כ שאר הבתים הסמוכים זה לזה בתוך ע' אמה ושיריים יש להם דין עיבור עיר לדברי הכל. והנפקא מינה מכל זה הוא רק בעיירות או כפרים שיש להם בתים שאף אחד מהם אינו מחובר לחבירו, אלא שכל הבתים הם בתוך ע' אמה ושיריים זה לזה, אם יש להם דין עיר או לאו].

ולכאורה פשוט שיש לסמוך בזה על מה שפסק בסי' שצו כהרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם שאין צריך שתהי' העיר מוקפת חומה כלל. וכן נפסק בשוע"ר סי' תא ס"א (אף שלפום ריהטא נראה בסי' שצח ס"ב וסי"א וסי"ד כשיטת רש"י שצריכה להיות מוקפת חומה או שהבתים סמוכים ומחוברים זה לזה).

עיין בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א' דף צ"ב שמביא בפשטות דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאסור להסיר מכסה פח מבקבוק אשר עם פתיחתו נהפך המכסה לכלי ראוי לשימוש כפקק הברגה כגון מכסה אשר עם פתיחתו לראשונה נפרד חלק ממנו ונשארת מעין טבעת על גבי צואר הבקבוק.

ועיין לשון הגרש"ז אויערבך ז"ל בספרו מנחת שלמה סי' צא סעיף י"ב: "כל זמן שהפקק מחובר לחלק התחתון אינו ראוי כלל לכסות בו בקבוק אחר כזה ונמצא דלא נעשה פקק אלא ע"י זה שחתך את הטבעת מהפקק וכיון שכן הוה ליה וודאי תיקון כלי". ע"כ.

והנה כפי הנמסר מאנשים נאמנים, היה רגיל רבינו נשיא דורינו להסיר מכסי פח שנעשים באופן הנ"ל בשבת. וצריך להבין מדוע לא נקרא זה תיקון כלי, וכדברי המנחת שלמה. וכמו כן צריך עיון מדוע אין איסור להסיר המכסה משום סתירה כיון שדעת רבינו בסי' שיד סעיף א' שסתירת בנין גמור אסורה בכלים. עיי"ש.

והנראה לומר שעיקר תכלית המכסה היא להבטיח שלא ישפך שום משקה מהכלי וכן לשמור שהמשקה שבתוכו יהיה טרי, וכשהוא מפריד את החלק העליון של הפח ונשאר מעין טבעת אז נגרע מטרת המכסה וע"כ אע"פ שנחשב תיקון לגבי כלי אחר (דיכול להשתמש במכסה בכלי אחר) מ"מ לגבי עיקר מטרתו נקרא סתירה ולא מצינו שתיקון כלי כזה יהיה אסור.

ובנוגע לאיסור סתירה י"ל שיש לו הדין של חותלות שבסעיף יח בשוע"ר שם שמותר לחותכם ואינו אסור משום סתירה ונקרא בנין גרוע שאינו עשוי להתקיים הרבה וכמו כן כאן לא נקרא סתירה כיון שאינו עשוי להתקיים לזמן רב ונקרא בנין גרוע.